גרש ירחים קצ

אלא דכיון דנקט נמי בזבחים עושה עמו ובקדשים אין דין שומרים ויש ליתן סמך לדעת הרמב"ם דס"ל גם בהקדשות בפשע חייב דא"ש דנקט עמו גם בזבחים דהן קדשים ודו"ק, וצ"ע לשון הש"ע בסימן קכ"ז ס"ב שאומר שנתנסך בפשיעתו שמפסיד שכרו ול"ל הטעם משום שכר אפי' בחנם מ"מ חייב לשלם אפשיעה מה שהפסיד וי"ל מתוך שנאמן להפסיד משלו נאמן לאסור ג"כ, וי"ל כיון דשומר יכול לומר הרי שלך לפניך כמ"ש במג"א סימן תמ"ג א"כ אפי' בפשיעה אינו חייב שהרי בנתנסך יינך מיקרי היזק שאינו ניכר לכן צריך הטעם מתוך שמפסיד שכרו, ולפ"ז אין לתרץ על דקדוק דעושה עמו שהוא בבעלים דאפי' אינו בבעלים כיון דהוי היזק שאינו ניכר אינו חייב על הפשיעה שם כה"ג ביה"כ יוכיח כו'. לכאורה י"ל דמוכח דנאמן דא"כ איך סומכין עליו שהזה כהוגן בפנים, וצ"ל דהא פשיטא לן דלהיתר נאמן ע"א רק לאיסור שעשה שלא כהוגן בהא צריך ראיה מפיגול, אבל להיתר פשיטא לן דנאמן ע"א באיסורין כדאיתא בריש מכילתין במידי דבידו אפי' אתחזק איסורא, אלא דצ"ע דיהא נאמן במיגו דאי בעי אמר שלא עשה ההזאות וישפוך הדם שהרי עליו אנו סומכין, וצ"ל דגם על זה אינו נאמן דמסתמא עשה כהוגן וכדת ומכשרינן ההזאות אי לאו דע"א נאמן באיסורין נאמן לומר שקלקל באיסור:

שם כה"ג ביה"כ יוכיח. ויש לדקדק למאי דמבואר לקמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת, וא"כ גם כהן גדול ביה"כ מסתמא אינו מעכב כפרתן של ישראל ומביא קרבן אחר א"כ מפסיד משלו וה"ל להיות נאמן מתוך שנאמן להפסיד לעצמו, ועוד מצד הסברא כה"ג שעיני כל ישראל עליו וכדי בזיון הוא לו לקלקל קרבנן וכפרתן של ישראל הוי טפי ממפסיד שכרו, והנלענ"ד בזה דבלא"ה קשה לקמן דאמרינן דטעי בדר' ירמיה שסבור שלא יפסיד רק שכר אזכרות ואכתי קשה אחר שמודיע לו שמפסיד כל ס"ת ואפ"ה עומד בדיבורו הרי ראוי להאמין לו ולמה לא יהא נאמן אחר שמודיעין לו שמפסיד כל שכרו יופסל הס"ת ג"כ, לכן י"ל דלא אהני סברא זו רק לסברת רבא דס"ל דלא היה נאמן מאחר שלא אמר לו בשעה שהחזיר הס"ת לידו והוי כאשכחי' ולא א"ל לכן כשמפסיד שכרו מבטל הריעותא דאשכחיה ולא א"ל, לכן מ"מ נאמן די"ל מה שלא אמר לו מיד היינו שהי' חס על הפסד שכרו לכן פג לבו שלא לומר מיד ואח"כ נמלך לומר ומפסיד שכרו קושטא קאמר, וזהו דוקא כשבודאי מפסיד שכרו אמרינן שבתחילה לא אמר לפי שהיה דואג על הפסד שכרו שהרי מסתמא ידע שמפסיד שכרו לכן אמרינן אימור קושטא קאמר אבל היכא דאיפשר לומר דטעי בדר' ירמיה לא נתבטלה ריעותא דלא אמר לו מיד דבשביל דבר מועט מסתמא לא היה חס והיה אומר לו מיד ומדלא אמר לו אינו מחוייב להאמין לו עוד אף שנאמר לו עכשיו שמפסיד כל שכרו כיון דמעיקרא לא ידע והחזיר לו סתם שוב אינו נאמן לכן אפי' אומרים לו עכשיו לא נתלה שידע שיפסיד ולכך לא אמר לו, והשתא י"ל דדוקא לרבא אהני סברא דמתוך שמפסיד שלכך לא אמר לו, אבל לאביי דבעינן בידו לא מהני סברא דמפסיד דמ"מ כשאינו בידו אינו נאמן וא"כ הך דרב אמי ס"ל כאביי ולא מהימן כשאינו בידו, והשתא מייתי מכהן גדול ביה"כ דחזינן דנאמן עכ"פ היכא דשייך סברא לומר דמפסיד שכרו דומיא דכה"ג, וא"כ י"ל מעשה דטהרות נמי בכה"ג הוי כן נ"ל, ודוק היטב בפירש"י ד"ה ה"ג דילמא דחזיניה כו' וגבי עבודות דלפני ולפנים נמי איכא לאקשויי דחזיניה דרך לול עכ"ל. דברי רש"י דחוקים, ושמעתי בשם הגאון מוה' יוסף אב"ד דק"ק פוזנא זצ"ל דכיון דמשני דחזאי דרך פישפש א"כ גם אעבודות דלפני ולפנים לא קשיא דנאמן לומר שפיגל לפני ולפנים כיון דבידו לפגל בהזאות דהיכל ושם יוכלו לראות דרך פישפש וא"צ לומר שרואה דרך הלול, מיהו נ"ל שאין זה מספיק דאכתי איך נאמן שפיגל לפני ולפנים לחזור ההזאות לפני ולפנים דנהי דבידו לפסול הזאות שבהיכל מ"מ הזאות דלפני ולפנים לא נפסלו כדאיתא ביומא דף ס' במשנה, ועוד דמה בידו הוא לפגל בהיכל שמא לא יזדקק לו אדם לראות איך שמפגל בשעת ההזאות וגם כי יצעק אין שומע לו ויש לתלות דבתר הכי קאמר, והנלע"ד דודאי עיקר הוכחת הש"ס שנאמן שפיגל אף שהוא מעשה שלא כהוגן וי"ל מסתמא לא עביד מ"מ הוא נאמן דהא להיתר פשיטא דנאמן, אבל לאיסור י"ל דלא מהימנינן ליה שעשה ושמא לא עשה אף שאומר שפיגל י"ל הסברא דלא קאמר רק לצעורי וכדאיתא בס"פ השוחט אפי' ניסך בפירוש י"ל לצעורי קעביד, והשתא שפיר י"ל דמ"מ אי חזינן ראיה לדבר שעשה הדבר דאל"כ לא הוה עביד איסור חמור יש להאמינו שפיר, והשתא מהזאות דלפני ולפנים לא קשיא די"ל שפיר דמהימנינן ליה שפיגל לפני ולפנים והיינו משום דאם פיגל לפני ולפנים צריך לשחוט בהמה אחרת ולהתחיל לפני ולפנים וא"כ שפיר י"ל דלהכי מהימן לומר שפיגל משום שכל עבודות יה"כ אינן כשרות רק בכהן גדול והשתא כשחוזר לפני ולפנים להזות מן הבהמה אחרת אם איתא שהזה כהוגן א"כ ה"ל עכשיו ביאה ריקנית שחייב מיתה עליה, לכן בכה"ג ודאי מהימן דלא נחשד לעבור איסור מיתה, אבל בהיכל אם אומר שפיגל י"ל דלאו קושטא קאמר ואף שיזה הזאות אחרות בהיכל ובהיכל נמי איכא לאו על ביאה ריקנית, מ"מ כשישחוט קרבן אחר אף שכבר גמר המתנות שבהיכל כגון שעדיין לא הזה על טהרו של מזבח מ"מ בהיכל אינו חייב מיתה על ביאתו דהא בהיכל אם נכנס להשתחוות ג"כ אין איסור וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות ביאת מקדש ובכ"מ שם, וא"כ אין ראיה ממה שאומר שפיגל דיש לומר דלצעורי עביד והוא עצמו אינו עושה איסור במה שנכנס להיכל אף שגמר ההזאות דיכול ליכנס להשתחוות, להכי מייתי מה שנאמן על הזאות דהיכל אף שאין נוגע לאיסור שעושה הכהן גדול, והוא נכון וברור:

ועיין ברמב"ם ספי"ח מהלכות פסולי המוקדשין בא"ל באותו יום נתפגלו שורת הדין אינו נאמן ואם רצה להחמיר הרי זה משובח ע"כ, וצ"ע כיון דפסק כרבא דבא"ל פעם ראשונה נאמן מדינא כמו שפסק בסוף הלכות מטמאי משכב א"כ ע"כ איירי בלא א"ל זימנא קמא, וא"כ ע"כ שיפרש דרב אמי שאמר שורת הדין אינו נאמן היינו בלא א"ל זימנא קמא, וא"כ צ"ל דר' יוחנן ס"ל אפי' בכה"ג מהימן ומייתי ראיה מכהן גדול, ומנ"ל לפרושי דר' יוחנן דלא כאביי ודלא כרבא, ואם מפרש שורת הדין אינו נאמן אפי' א"ל בזימנא קמייתא והיינו כאביי ומסיק דמ"מ נאמן שהרי התורה האמינתו קשה מנ"ל לומר שהמחמיר הוא משובח כיון דר' אמי לא איירי רק בגוונא דאליבא דידן מדינא מהימן אבל בענין שאינו נאמן אליבא דידן אפי' להחמיר א"צ וצ"ע:

תו קשיא לדבריו שכתב בנאמן לו סומך על דבריו מאי ראיה מכהן גדול הא כהן גדול ודאי מהימן לישראל, וצ"ל דמהימן ליה לא מהני, לאחזוקי בפיגול ודאי ומייתי כהן גדול דעל פי דבריו הוי פיגול ודאי:

בגמרא נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת לכאורה משמע שהגוילין היו ג"כ של סופר דאם היו של בעל הבית היה לו לשלם גם הגוילין שקלקל וכיון דהגוילין של סופר ואינו משלם איך יצא ידי קריאת התורה הא ה"ל מצוה הבאה בעבירה וממנ"פ אם הסופר אומר אמת הרי הספר פסול ואם משקר ה"ז גוזל לסופר, ואיפשר מכאן ראיה למ"ש רמ"א בסימן רפ"ג בשם המרדכי דמ"מ שכר חומש יש לו וא"כ א"צ לשלם הגוילין שכבר נכלל בשכר החומש, מיהו אי אומן קונה בשבח כלי הרי הסופר יש לו חלק וה"ל מצוה הבאה בעבירה אם אינו משלם, וצ"ל דמ"מ כשהחזיר לו הס"ת נזקף השכר במלוה וקנה הספר ודו"ק וצ"ע:

שם ס"ת ביד מי כו' מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך. והקשה הרשב"א כיון דבין כך ובין כך נאמן למה שאל לו כלל ס"ת ביד מי, ותירץ בש"ך ששאל לו ס"ת ביד מי שמא הוא ביד מקבל מתנה ואינו נאמן וא"ל שהוא ביד לוקח א"ל שפיר מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך, מיהו אכתי יש לדקדק דהא משמע דהגוילין ג"כ של סופר היו דאילו היו של לוקח לא סגי בפסידת שכרו כי צריך לשלם לו גם דמי הגוילין שקלקל וע"כ הכל משל סופר וא"כ אף אם יאמר של מקבל מתנה איפשר שיהיה נאמן דמתוך שמפסיד הגוילין שצריך לשלם לו דמי הגוילין נאמן להפסיד ספר תורה, וצ"ל דקים ליה לרבי אבהו שהגוילין של סופר אבל אם הגוילין של בעלים אפילו במקבל מתנה נאמן מתוך שצריך לשלם לו דמי הגוילין, ועיין בחידושי לי"ד סימן קכ"ז בארוכה בדין נאמנות באיסורין:

(דף נ"ה ע"א) בגמרא איכא למימר טעי בדר' ירמיה. כבר כתבתי דיש לדקדק אכתי נודיע לו שמפסיד כל השכר ואם יעמוד בדבריו תיפסל הס"ת שהרי מ"מ מפסיד וצריך להחזיר השכר אם נטל, דכפי הנראה דמהימן אם חוזר בו דלא גרע מנתן אמתלא לדבריו כיון דאנו חושדין אותו במשקר לפי שסבור שלא יפסיד רק דבר מועט א"כ אם מודה בכך ודאי יהיה נאמן, וא"כ אם עומד בדבריו תיפסל הס"ת, ועמ"ש לעיל בזה וצ"ע:

במשנה ועל קטנה בת ישראל כו' שאוכלת בתרומה. ויש לדקדק אמאי לא אשמעינן שמטמא לה אף דטומאה דאורייתא כדאיתא ביבמות דף כ' דהוי רבותא טפי מתרומה שהיא דרבנן כפירוש רש"י, אלא דיש לומר דמטמא לה מטעם. דיורשה דהוי לה כמת מצוה כדמוקמינן התם ביבמות:

בגמרא אמר רבא מעדותו כו' מ"ד כו' בטולי בטליה כו'. ויש לדקדק איך נשמע זה מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא שלא בטלו והא דלא בעינן דעתה הוא פשיטא, ונראה ע"פ מ"ש התוס' לקמן דף ע"ח דצ"ל הא גיטיך דאל"כ מיקרי משלחת וחוזרת, והשתא נראה דיש להבין דר"י העיד על חרשת שמתגרשת, ולכאורה קשה כיון דלפי האמת ע"כ חרשת אינה משתלחת וחוזרת וא"כ מדאיצטריך קרא לשוטה שאינה מתגרשת לפי שמשתלחת וחוזרת ש"מ דחרשת מתגרשת, וצ"ל דהא גופיה קמ"ל דס"ד כיון דדעתה קלישתא הויא משתלחת וחוזרת קמ"ל דלא הויא בגדר משתלחת וחוזרת אף שאין לה הרגש גמור, ובכה"ג נמי באומר לעדים אינה בגדר משלחת וחוזרת כיון דאמר לה כנסי שטח"ז ס"ד דלא הוי הרגש שמשלחה ונקראת משתלחת וחוזרת קמ"ל דסגי בהרגש כל דהו ומהני מה שמרגשת ההרחקה ע"י העדים שא"ל מעיקרא ודו"ק:

בתוס' ד"ה ועל כו' בתרומה דרבנן איירי למ"ד אין כח כו' עכ"ל משמע למ"ד יש כח אכלה אפי' בתרומה דאורייתא, וקשה לפ"ז