גרש ירחים קפט

יתחייב דא"צ להודעתו, וצ"ל דבאמת חייב ולא הוצרך לפרש דממילא משמע כיון דיהיב טעמא כדי שיודיעו ובעדים לא שייך, וא"כ ר' יוחנן דלא יהיב טעמא כלל לשוגג משמע דשוגג פטור וא"צ שום טעם ע"ז א"כ אפי' בעדים פטור וא"כ מוכח דלא ס"ל משום כדי שיודיעו, גם י"ל בפשיטות כיון דמתני' כר' יהודה דקניס בעלמא שוגג אטו מזיד א"כ היה לו לר' יוחנן ליתן טעם על שוגג דלא קניס משום שיודיעו, אלא ודאי בשוגג לא צריך לשום טעמא ופריך שפיר דר"י אדר"י ודו"ק:

בתוס' ד"ה בדאורייתא וא"ת והא מתני' כו' כהנים שפיגלו כו' וי"ל כו' ממנעו כו' עכ"ל. דבריהם דחוקים, אלא נלענ"ד אדרבה פיגול לא שכיח כלל דכהנים זריזים הם, גם מפסיד לעצמו עור העולה וחזה ושוק בשלמים, ועוד דאם יפגל תדיר לא יניחוהו לעבוד עוד אם לא יהיה זריז, לכן דוקא במזיד חייב דמ"מ עביד והפסיד לחבירו אבל אין לקנוס שוגג אטו מזיד ותדע דלא עביד שום צריכא אפיגול, אלמא בפיגול פשוט שאין ללמוד מאינך:

(דף נ"ד ע"א) בפירש"י ד"ה משלם חולין טהורין ולקמן פריך אמאי משלם טהורין כו' עכ"ל. לכאורה קשה דלקמן לא פריך רק אמאי במזיד אין תשלומיו תשלומין, מיהו נראה בתר עיון דדברי רש"י נכונים דודאי כיון דפריך תבא עליו ברכה משמע אפי' לכתחילה סגי שישלם חולין טמאים והא דלא פריך אלכתחילה י"ל דלא פסיקא ליה דאי אמרינן לפי דמים משלם א"כ כשמשלם חולין טמאים עכ"פ צריך לשלם כפי מה שאכל שהרי התשלומין נעשין תרומה טמאה ואין יתרון בתשלומין על מה שאכל ובודאי חולין טמאים דחזו לכל שוין יותר מתרומה טמאה שאינו ראוי רק להסקה וגם שוין עכ"פ כמו תרומה טהורה דלא חזי רק לכהנים וזה חזי לכל מי שאין אוכל חולין בטהרה ואפי' לאוכל בימי טומאתו, וא"כ כשמשלם חולין טהורין אין פחות ערכן הרבה מחולין טמאים וכיון שחולין טהורין נעשין תרומה טהורה סגי במעט שישלם שהרי מעט תרומה טהורה שוה כהרבה תרומה טמאה וא"כ כשמשלם חולין טהורין מרויח טובא שא"צ לשלם רק סאה חולין טהורים שנעשין תרומה טהורה ושוין כד' סאין תרומה טמאה שאינה רק להסקה, משא"כ כשמשלם חולין טמאים אם אכל ד' סאין תרומה טמאה צריך לשלם ד' סאין חולין טמאים כיון דנעשים תרומה טמאה הרי כל הד' סאין אינם רק להסקה ובודאי ד' סאין חולין טמאים שוין הרבה מסאה תרומה טהורה וא"כ הך דמשלם חולין טהורים אינו אלא עצה טובה לאוכל שלא ישלם רק סאה, ואיפשר דבכה"ג ודאי לפי דמים משלם דלמה יגרום שיהיו תשלומיו תרומה טמאה ועדיף שיהיו תשלומיו תרומה טהורה וכיון שיכול לשלם חולין טמאים שנעשין תרומה טמאה עדיף שלא יגרום טומאה לתרומה ולשלם חולין טהורים פחות במדה ששוין יותר וא"כ לא קשיא מהא דמשלם חולין טהורין דעצה טובה לאוכל שירויח ויפטר במעט תשלומין שלא ליתן הרבה חולין טמאים שאין פחותין רק מעט מערך חולין טהורין, אבל ודאי אפי' לכתחילה משלם חולין טמאים כיון דאמרינן תבא עליו ברכה, ודוק היטב, ועיין בסמוך:

שם ד"ה וקמשלם ליה חולין טמאים כו' מיהו חולין טמאין כו' ולא ידע דהם נעשין תרומה עכ"ל. לכאורה הוא תמוה כלום חילקנו בין ידע ללא ידע, לכן נראה הדבר ברור דס"ל לרש"י כמ"ש לעיל בסמוך דאם רוצה לשלם חולין טהורין עדיף שישלם פחות כדי שיעשו תרומה טהורה משישלם חולין טמאים שיעשו תרומה טמאה וא"כ מסתמא כשידע שהחולין טמאים נעשין תרומה טמאה ניחא ליה לשלם חולין עהורין שאין הפרש גדול בין חולין טמאים לטהורים דחזו לכ"ע בימי טומאתן וכשמשלם חולין טמאים בכמות התרומה מפסיד טובא שבחולין טהורין איפשר דהוה סגי בשליש או רביע וע"כ מחסרון ידיעה עושה זאת וליכא למיקנסיה ולק"מ ודו"ק, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה וקמשלם כו' פי' קודם שישלם כו' עכ"ל. איפשר לומר דבלא"ה איכא פלוגתא בתרומות פ"ג באומר תרומת הכרי הזה בתוכו דר"ש ס"ל קרא שם ורבנן ס"ל צריך שיאמר בצפונו או בדרומו וא"כ י"ל בכה"ג שמפריש חולין ונעשין תרומה י"ל לכ"ע סגי באומר תרומה המוטלת עליו לשלם תהיה בתוך הכרי, וכיון דתרומה בטלה בא' ומאה, והפוסקים כתבו דקודם שנאסר לא שייך אין מבטלין איסור לכתחילה שעדיין לא נאסר א"כ בכה"ג אם אכל מדה תרומה טמאה ומפריש כנגדו חולין טמאים יכול לומר בכרי שיש בו לבטל התרומה טמאה שיהיה בתוכו תשלומי תרומה שאכל ונמצא שהתרומה מתבטלת בחולין הטמאין ושפיר חזי ליה בימי טומאתו וא"ש לישנא דש"ס דחזי ליה בימי טומאתו אפי' לאחר ששילם וא"ש, אלא דצ"ע דא"כ גם באכל תרומה טהורה נימא שיוכל לשלם חולין טהורין בתוך הכרי שיתבטלו בא' ומאה, ואיפשר דלא מיקרי בכה"ג דבר הראוי להיות קודש כיון שמתבטל מיד בחולין וצ"ע, ולפירש"י שכתבתי לעיל ניחא טפי לשון הש"ס דהיינו עכ"פ כוונתו לטוב מאחר שלא ידע ודו"ק:

בד"ה אכל כו' לא כמו שפירש בקונטרס כו' דלא גרע מגזלן עכ"ל בהשקפה ראשונה אמרתי דהכא דהחולין שוין כמו התרומה רק ההפסד בא ממה שנעשין אח"כ תרומה שפיר דמי להיזק שאינו ניכר, וראיתי אח"כ שגם הרשב"א כ' סברא זו דמעיקרא היו החולין שוין כמו התרומה, מ"מ (לא מייתי] הך סברא דהוי היזק שאינו ניכר, וכ"כ הפ"י, מ"מ אין הדמיון עולה יפה דהיזק שאינו ניכר היינו לענין שאינו חייב על ההיזק אבל מ"מ השבה לא הוי כיון דהנגזל אין לו דמי גזילתו, לכן יותר נ"ל דודאי בתרומה שלא באה ליד הכהן הרי אפי' גזל מתנות כהונה פטור דה"ל ממון שאין לו תובעין, וצ"ל דבפסחים איירי בתרומה של כהן דצריך לשלם כשעת הגזילה, אבל אם אכל תרומה שלא בא ליד כהן דאינו משלם רק לכפרה ובהא לא דמי לגזלן, אלא דמ"מ מדרבנן צריך לשלם כמו גזלן כיון שהיתה שוה ד' בשעה שאכלה, אבל כאן שבאמת שילם כדי שיווי התרומה אלא שנעשה אח"כ תרומה טמאה ובהא אינו מרויח כלום ואוקמוה אדאורייתא דסגי בתשלומין לפי מדה דהא עכ"פ הפסיד ע"י תשלומיו שיווי התרומה שאכל שהרי שילם חולין טמאין ששוין לו כמו התרומה טהורה שאכל, ואיפשר לומר עוד דהתשלומין אינן נעשין תרומה רק ביד כהן וא"כ אחר שבאו ליד כהן הוא שנעשו תרומה וכשבאו ליד כהן היו שוין החולין טמאין כמו התרומה, וא"כ ההפסד בא מכח קבלת הכהן ושפיר יצא ידי תשלומין דאין ההיזק בא מצידו, ודוק היטב:

בא"ד לא מיפטר אא"כ ישלם שיהו שוין כו' עכ"ל. קשה לפ"ז אמאי קנסוהו עוד לשלם חולין טהורין הא מפסיד טובא שהחולין טמאין ששוין לכל כשנעשין תרומה טמאה אין שוין רק מעט, ועיין בסמוך:

בגמרא הכא בקנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו. וקשה דתיקשי דרבנן אדר"י לעיל דס"ל דלא קנסו שוגג אטו מזיד במטמא ומדמע ודוחק לומר דהנך רבנן לאו ר"י הם, ועוד דהרמב"ם פסק כחכמים דהכא בפ"י מתרומות ולעיל פסק דפטור בשוגג, ויש לומר דהיכא שמרויח בתשלומין קנסינן טפי לאפוקי מטמא שאינו מרויח רק מזיק, מיהו לפי' התוס' שמשלם חולין טמאים ששוין ככמות התרומה טמאה א"כ מפסיד טובא בתשלומין והדרא קושיא לדוכתה דתיקשי ממטמא דלא קניס בשוגג, ובזה איפשר ליישב דפריך מדם שנטמא ולא מוקי כרבנן די"ל דהתם שמרויח כדי להתיר הבשר באכילה יש לקנוס טפי וא"ש ודו"ק, אלא דקשה מאי פריך מנפלו ונתפצעו הא שם מרויח ג"כ להתיר התערובת וע"כ לא מפליג הש"ס בהכי וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי קנסו רבנן שוגג אטו מזיד וצ"ע:

בפירש"י ד"ה ואנן כו' וה"ה דהוה מצי לשנויי ר' יהודה היא עכ"ל בפני יהושע תמה דהא סיפא דברייתא בד"א ביחיד אבל בציבור כו' בין במזיד הורצה ור"י ס"ל טומאה הותרה בציבור ולא צריך ציץ לרצויי, ולא ידעתי מאי תמיהתו הא התוס' במנחות דף כ"ה כתבו דיש לפרש הורצה מטעם שהותרה בציבור, ועוד מבואר ביומא דף ז' דמצי למימר בציבור בהנך דלא קביע להו זמן א"כ גם כאן יש לפרש כן, גם לשון רש"י ר' יהודה לאו דוקא רק דלא אתיא כר"מ דס"ל במטמא ומדמע דקנסינן שוגג אטו מזיד, ואיפשר דאיכא תנאי טובא דס"ל כר"י דלא קנסינן שוגג אטו מזיד דהא ר' יוסי ור"ש לקמן נמי ס"ל דלא קנסינן בדרבנן שוגג אטו מזיד, ועיין ביבמות דף ח' דר' יוסי ס"ל טומאה דחויה בציבור וכן ר"ש, ובזה ניחא מה שתמה הפני יהושע על התוס' דהך דמבשל בשבת נמי איפשר דגם ר' יוסי ור"ש דלא קנסו שוגג אטו מזיד בדרבנן ה"ה בדאורייתא לכן לא פסיקא להו רק מכח סתם מתני' ר"מ ודו"ק:

בתוס' ד"ה המעשר כו' ותימא דפריך ברישא מההיא דמעשר כו' עכ"ל איפשר דממטביל לאו קושיא אלימתא היא דלא שייך לקנוס דהא איפשר לעשות בהיתר להשתמשות שימלא בו מים ולא משני לה רק אגב אינך, עיין א"ח סימן שכ"ג ס"ז:

בד"ה נפלו ונתפצעו תימא כו' עכ"ל. איפשר היה לומר דירושלמי מיירי שנתפצעו כולם והכא איירי שלא נתפצעו רק כנגד אלו האסורין ותלינן דאיסור נתפצעו כמו בנפל א' לים לכן חיישינן כאן שאינו מפסיד אלא דלא פסקו כן רק בעינן נתפצעו כולם כמבואר בפוסקים (ע"ב) במשנה הכהנים שפיגלו כו' מזידין חייבין. לפמ"ש התוס' לעיל דף נ"ג סוף ע"ב מתני' ר"י היא, וקשה הא בזבחים דף כ"ט ע"ב אמרינן דלר"י מחשב בקדשים לוקה וא"כ קשה נימא קם ליה בדרבה מיניה כיון דאיכא מלקות, ואפי' נוקמא במזיד ולא אתרו ביה מ"מ קשה לריש לקיש דס"ל בכתובות דף ל"ה דחייבי מלקות שוגגין ג"כ פטורין א"כ קשה למה יתחייבו בתשלומין, ואיפשר דמיקרי מיתה לזה ותשלומין לזה דהתשלומין הוא לבעלים כמו שפירש"י לעיל דף נ"ג והמלקות על מחשבה דהקדש, עיין פ' א"נ דף ל"א וצ"ע:

בגמרא ת"ר היה עושה עמו בטהרות כו'. לכאורה תיבת עמו אינו מדוקדק דה"ל לומר היה עושה טהרות לחבירו, ואיפשר לומר ע"פ מה שמבואר לקמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת הרי חזינן היכא דמפסיד מהימן, וא"כ לפמ"ש הפוסקים דהכא איירי בשומר לכך הוי כבעליו ונאמן בא"ל בפעם ראשונה, וא"כ היכא דמפסיד נאמן אפילו לא אמר לו בפעם ראשונה כמבואר בפוסקים, והשתא כאן בנטמאו הטהרות כיון שחייב אם פשע א"כ חייב לשלם הטהרות וכמו שנאמן מתוך שמפסיד שכרו כ"ש שנאמן בחייב לשלם אפשיעה וא"כ היה לו להיות נאמן בכל גווני, לכן נקט עושה עמו דהוי פשיעה בבעלים דפטור וא"ש: