גרש ירחים יח

צריך לשמה י"ל שלעולם אין לחוש שנכתב שלא לשמה שגם הבעל עצמו בקי ואינו חשוד להכשילה במזיד, וא"כ גם לרש"י לא פסול רק מטעם שמא אינו נזהר היטב וכמ"ש התוס' בזה ודו"ק:

אמנם לשיטת הרי"ף והרמב"ם דגם לר"א סגי בעדי חתימה א"א לפרש כפירש"י דבסופר שאינו מובהק חיישינן שלא שמע מפי הבעל, דקשה א"כ נפסול לכולהו גיטי דהא לא מהני חתימה נשמה אם לא נכתב לשמה, וצ"ל ג"כ כדפרישית דשמואל לא קאמר אלא אליבא דר"מ בעינן סופר מובהק דלר"מ ביש עדי חתימה א"צ כתיבה לשמה, לכן יש לחלק בין מובהק לאינו מובהק, אבל למאי דקי"ל כר"א אפי' סופר שאינו מובהק נמי כשר לכתחלה מכח עדי חתימה כיון דלעולם הסופר צריך לכתוב לשמה, וא"כ אין לחוש שכתבו בלא ציווי הבעל אלא דמשמע ליה לאוקמא מתני' אפי' כר' מאיר, לכן צריך לאוקמא דוקא בספרא דמובהק, ואם יזכני ה' להגיע לשם נפרש יותר בס"ד ודוק היטב:

בד"ה כתב בכתב ידו כו' טעמא דפסול משום שיכול לכתוב הזמן כו' וא"ת כו' עכ"ל. לולא דברי התוס' היה נ"ל טעמא אחרינא עפמ"ש בש"ך ח"מ סימן מ"ו סק"י ובסימן ס"ט דכתב ידו צריך קיום מן התורה, א"כ י"ל הא דאיתא במשנה במביא גט בא"י א"צ לומר בפנ"כ, היינו משום דמשום עיגונא אקילו שלא לטעון מזוייף, וכן הא דחד מהימן במביא גט היינו משום דמה"ת עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד, וא"כ בכתב ידו דבעי קיום מן התורה אינה נאמנת בלא קיום, א"כ אי איפשר להכשיר כתב ידו לכתחלה דנפיק מיניה חורבא שתנשא בו כמו בגט שיש עליו עדי חתימה, וכשיבורר שע"י גט שבכתב ידו בלא עדים נשאת נטעון מזוייף ותצא והולד ממזר, להכי גזרו לכתחלה שלא תנשא ואם נשאת וקיימה אותו בדין הוא שהולד כשר, וגם בענין הקיום עצמו כתב הש"ך דחמיר כתב ידו שאין מקיימין אותו משני שטרות ושאר קולות, א"כ קיום דכתב ידו אין מצוי לקיימו כמו קיום עדים ולהכי גזרו בו לכתחלה, ונתיישבה קושיית התוס' ודוק כי נכון הוא:

עוד י"ל דחששו שתנשא על סמך כתב ידו וכשתוציא אחר נשואין ניחוש שעכשיו הוא שנתן לה הבעל הגט ובניה ממזרים דאיפשר שבעל ראשון הקדים הזמן ונתנו לה אחר נשואין ואיכא לעז על בניה, וגם איפשר דאנן נמי ניחוש לזה, והא דלא מפרש דמה"ט תיקנו זמן בגיטין די"ל כשחתומים בו עדים אין חשש כ"כ, דמ"מ איפשר שיבורר ע"פ העדים, לכן צריך טעמא דחיפוי דמ"מ יעשה כן להציל ושמא לא יתברר, אבל כתב ידו דליכא לברורי כלל לא הכשירו ודו"ק, ועיין בסמוך:

בא"ד וא"ת כו' אבל למאן דמפרש כו' משום פירי עכ"ל. איפשר ליישב עוד דבלא"ה הקשו התוס' למ"ד משום פירי דס"ל זנות לא שכיחא הא תקינו בתולה נשאת משום זנות, ויש לתרץ דזנות שיש חיפוי על ידו לא שכיח וכיון דעדים חתומים על הגט איכא לברורי ע"פ עדי חתימה אימת חתמו הגט, אלא דיש לחוש שיחפה מחמת שאיפשר שלא ניתן לברר בקל ע"פ העדים, אבל הך דבתולה נשאת חששו לזנות ותיקנו משום זה שתנשא ברביעי, וא"כ אי נכשיר בכתב ידו לכתחלה י"ל גם הך מאן דאמר מודה דחיישינן שיחפה מאחר שלא ניתן לברורי כלל ודו"ק:

בד"ה יש כו' וסיפא כו' דאפ"ה לא תנשא לכתחלה. לכאורה אין זו רבותא דמ"מ בע"א הוי כאין בו זמן, ואיפשר דס"ד בע"א לא תפסיד הפירות כיון דהלוקח אינו יודע מתי נתגרשה ה"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם, וא"כ שפיר תוכל לטרוף ע"פ ע"א קמ"ל דמ"מ לא תנשא, והיינו משום דבכה"ג לא אמרינן מתוך שאיל"מ שאיל"מ כיון דהלוקח לא ה"ל למידע:

בפירש"י ד"ה ולא כו' ופליג עלי' ר"א דאפי' לכתחלה תנשא כו' עכ"ל צ"ע מאי ראיה היא זו דילמא משום דת"ק מצריך מיהא כתב סופר או כתב ידו ועד ור"א ס"ל אפי' ליכא שום עד כשר, אבל אכתי מנ"ל דלא בעי מדרבנן דילמא לא פליג אלא דאפי' בלא עד כשר מן התורה, וע"פ פשוטו כוונת הש"ס כיון דאמר כשר משמע שגוף הגט כשר אפי' לינשא בו לכתחלה דהא ת"ק הולד כשר קאמר, א"כ ר"א דאמר כשר משמע אפי' לינשא בו לכתחלה, ונראה דכוונת רש"י ודאי מהא דאע"פ שאין עליו עדים לא מוכח רק דהולד כשר בלא שום עד, ועיקר דיוקו של רש"י מדנקט כשר משמע שתנשא לכתחלה אלא דאיכא למימר דילמא כשר הולד קאמר, ולזה פירש"י מדפליג עלי' ר"א מוכח ממילא דעכ"פ הולד כשר אפי' לא יאמר תיבת כשר, ואי ס"ל דדוקא הולד כשר לא לימא רק אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים ויהיה מוכח מזה דעכ"פ הולד כשר אפי' בלא שום עד ולא כתב ידו, והשתא שמסיים בתיבת כשר ע"כ אגוף הגט קאי כנ"ל, ודו"ק וצ"ע:

בפרט אם נפרש כהך פירושא שפירש"י וגובה מנכסים משועבדים בגט זה, א"כ משמע דלכתחלה נמי תנשא דממדרש כתובה נלמד כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, א"כ מוכח דתנשא לכתחלה:

בתוס' ד"ה ר"א כו' וא"ת דילמא דוקא בכתב ידו כו' מכשיר כו' עכ"ל לכאורה אם יש עדי מסירה מ"ט דת"ק דפוסל הא כיון דלא מתכשר בלא עדי מסירה אין כאן חשש שמא יחפה ולא לפירות דהא איכא לברורי ע"י עדי מסירה, וצ"ל דהתוס' ס"ל דמ"מ י"ל דלת"ק כיון דס"ל דלא צריך עדי מסירה לא מהני עדי מסירה להכשיר לכתחלה, מיהו קשה למ"ש התוס' לקמן דגם לר' מאיר צריך עדי מסירה דאין דבר שבערוה פחות משנים, א"כ קשה למה יופסל אם עדי מסירה לפנינו ה"ל למימר דתנשא, וצ"ל דמ"מ כיון דמתכשר בלא עדי מסירה בפנינו כשהגט יוצא מתחת ידה, לכן כל שהגט אינו כתוב באופן שיועיל בלא עדי מסירה פסול אפי' עדי מסירה בפנינו, וקושיית התוס' דנימא דבהא פליגי דלר' מאיר אע"פ שיש עדי מסירה בפנינו לא מכשרינן ליה כיון שהגט אינו ראוי להכשיר בלא עדי מסירה, ור"א ס"ל דע"י עדי מסירה מכשרינן ליה שפיר אבל לעולם תרווייהו בעינן ואהני עדי מסירה דליתכשר אפי' מדרבנן:

בד"ה וגובה כו' ופסק ר"ח שיש לסמוך אההיא דגט פשוט כו' עכ"ל לכאורה תמוה כיון דלקמן דף פ"ו פריך בפשיטות ורב סבר בשטרות לא הא קתני וגובה מנכסים משועבדים, א"כ איך איפשר דהסוגיא בגמ' לא ס"ל דקאי אשטרות כיון דהש"ס פריך כן בפשיטות ובדרך תמיה, ואיפשר ליישב דלקמן פריך הש"ס לרב לשיטתיה דס"ל גט גובה עיקר כתובה, א"כ אי איפשר לפרש דגובה מנכסים משועבדים דהא יכול לטעון פרעתי הכתובה וגט זה שכתבתי לך הוא גט אחר דאין עדים רק על מסירת הגט בע"א, א"כ יכולין הלקוחות לטעון שמא כתב לך גט אחר בע"א וכבר נפרעה הכתובה דבע"א לא תוציא ממון, א"כ מאחר שידוע שהיה לה גט בע"א יכול לחזור וליתן לה גט כזה, וכ"ש בכתב ידו ואין עליו שום עד שלא תגבה עם הגט מן משעבדי דשמא שוב חזר וכתב לה גט אחר א"כ לא תוציא בגט זה ממשעבדי, וא"כ לרב לשיטתיה ע"כ וגובה אשטרות קאי, מיהו לדידן דקי"ל דלא כרב א"כ אינה גובה בגט אפי' העיקר רק עם הכתובה, א"כ כל זמן שהכתובה בידה שפיר גביא ממשעבדי דעיקר גבייה הוא בכתובה וכשתחזיר לו מסתמא מיקרע קרע לה, דאל"כ לעולם נאמר שמא החזיר לו השטר ושוב מחזירו למלוה שיגבה שנית, אלא ודאי דלא משהי ליה, א"כ דחי הש"ס שפיר לדידן שאני הכא דאיכא כתובה ודוק היטב:

בד"ה וכי כו' וא"ת כו'. דברי התוס' דחוקים, ולענ"ד נראה ליישב דע"כ גזירה דכתיבה אטו חתימה היינו דנימא כי היכי דכתיבה לא בעי לשמה גם חתימה לא בעי ולא נדרוש דרשא דוכתב לה לשמה, וא"כ י"ל ודאי לאינשי משמע פשטא דלישנא וכתב בין אכתיבה בין אחתימה וא"כ כשנכשיר כתיבה שלא לשמה איכא למיטעי דלא בעי כלל לשמה, וכ"ש למ"ש התוס' דלא משמע להו לבני מדינת הים דרשא דוכתב, אבל לענין מחובר דדרשינן וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה, וא"כ ממילא אף אם נכשיר כתיבה דמחובר י"ל דכיון דבשעת כתיבה קודם חתימה אכתי מחוסר מעשה החתימה, א"כ ע"כ לא קפיד קרא רק אחר שנגמרה החתימה שלא יהא מחוסר מעשה, א"כ שפיר הכתיבה לא איכפת לן במה שמחוסר מעשה דלעולם הוא בשעת כתיבה מחוסר מעשה ולא קפדינן רק על שמחוסר מעשה קודם נתינה, והיינו כשראוי לינתן מיד אחר החתימה, ואיש ודו"ק:

ועוד נראה לי ליישב בפשיטות דעל מחובר כיון דאין כותבין לכתחלה ליכא למיגזר שמא יכתוב ויחתום במחובר דהא לעולם אין כותבין לכתחלה, אבל בשלא לשמה לא שייך לגזור שלא יכתוב שלא לשמה דדרך לכתוב להתלמד או לשם אחר ואח"כ נמלך, א"כ שפיר גזרינן כתיבה אטו חתימה לפסול אפי' דיעבד, כיון דאי איפשר לגזור שלא יכתבו שלא לשמה ודו"ק:

בא"ד מתני' דמחובר כר"א וחתמו אתורף קאי עכ"ל. והקשה מהרש"א א"כ מנא ידעינן כלל דר"מ לא בעי מן התורה כתיבה לשמה, ונראה דהסוגיא פשיטא לה דליכא למידרש וכתב רק או אכתיבה או אחתימה, וא"כ בס"ד דבעי לאורויי מנין לנו דלר"מ בעי חתימה טפי מלר"א מייתי ממתני' דמחובר וכיון דחתימה בעי כתיבה לא בעי, והשתא דכבר אייתי מג' גיטין דמוכח לר' מאיר דוכתב קאי אחתימה דהא ר"מ מכשיר אפי' בלא עדי מסירה, א"כ ע"כ וכתב אחתימה קאי ממילא לא דרשינן ליה אכתיבה, דאי ס"ל לר"מ דוכתב קאי אכתיבה א"כ לא סגי בלא עדי מסירה כפי שיטת התוס' לר"א דס"ל וכתב אכתיבה, ע"כ עדי מסירה בעי דכתיבה בלא עדי מסירה ודאי לא סגי, א"כ לא מהני עדי חתימה כפי שיטת התוס', וכיון דלר' מאיר סגי בע"ח ע"כ לא דריש וכתב על הכתיבה ודו"ק. ובהכי ניחא מ"ש התוס' לעיל בד"ה דתנן דסוגיין כר"ל, וקשה איך פריך סתמא דתלמודא ארבה מר"ל, אלא ודאי ס"ל להש"ס דליכא נ"מ דאפי' נוקים כר"א מ"מ ליכא לאצרוכי תרווייהו, רק הש"ס נקט לאורויי דר"מ חתימה בעי לריש לקיש עכ"פ, ולפי האמת מוכח כן מג' גיטין דחתימה בעי, וממילא כתיבה לא בעי וליכא נ"מ לענין עיקר קושיין כלל ודוק היטב:

אמנם כן למאי דפרישית לעיל בד"ה שלשה דלמאן דמוקי כתב סופר ועד הא דפסול לכתחלה בספרא דלא מובהק הוא משום הא