גרש ירחים קפח

כמו שיראו הדיינים ואין חיוב דוקא בי' זהובים, לכן אין לדמות הדברים להדדי, אבל לשיטת התוס' צ"ע:

עוד איפשר לומר דלרש"י משמע דלאו להקדש קאי התשלומין, והיינו ע"פ מ"ש בכתבים ישנים דקשה מאי מהני לר' יוחנן שיהיה חייב לשלם כדי שלא יהא כ"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו אכתי יטמא הטהרות ויאמר שוגג אני, וכתבתי דכיון דבלא"ה אין עד אחד נאמן באיסורין רק כשהיה שומר עליו דהוי כבעלים א"כ צריך לישבע על נאנסו שבועת שומרין, וא"כ ל"ל דהתשלומין קאי להקדש דלהקדש ליכא תועלת דיכול לומר שוגג אני ואין נשבעין על ההקדשות, וע"כ התקנה דפיגול הוא שישלם להדיוט לכן פירש"י דהתשלומין לבעלים, וע"כ אתיא כר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי ודו"ק:

עוד י"ל מעין זה דאחשש שיאמר שוגג הייתי י"ל כיון דבמזיד חייב א"כ כיון שיודע בעצמו שמזיד הוא יש לומר ע"פ דאיתא בב"מ דף כ"ו ע"ב בראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר משום שאינו מתייאש, ופירש הרא"ש שחושב שלמחר יתפוס משלו, ועיין מ"ש בחידושי ב"מ, א"כ י"ל דכאן נמי ירא שמא יתפוס משלו ויטעון ברי שהזיקו לפי שנדמה לו שמזיד היה יטעון ברי שהיה מזיד כדי שיוכל לתפוס, ועיין בסמ"ע סימן ע"ה ס"ק נ"ט ובש"ך שם, א"כ ירא להזיק שמא יטעון שכנגדו ברי שמזיד הוא ויתפוס משלו ויהיה נאמן במיגו דלא תפסתי כיון שבאמת מזיד הוא יחשוב שגם הניזק מרגיש שהיה מזיד, וא"כ בהקדש לא שייך תפיסה דהגיזבר אינו אלא שליח הקדש, וא"כ לא אהני גם לר' יוחנן תיקון מזיד חייב כיון דיכול לומר שוגג הייתי, לכן פירש"י שהתשלומין להדיוט ודו"ק:

בגמרא מתיב ר"א העושה מלאכה כו' פטור כו' ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב. והקשה המהרש"א דגם לר' יוחנן תיקשי דיתחייב כמו מטמא ומדמע במזיד, ועמ"ש בחידושי לסימן ס"ו ובכתבים ישנים, ונראה ליישב עוד דיש לפרש לפמ"ש התוס' לקמן דף נ"ד ע"ב דע"א אינו נאמן באיסורין כשאינו בידו וגם אינו שותק, א"כ י"ל דמיירי שאין עדים רק שהוא עצמו הודה שעשה מלאכה, ואין לומר שיתחייב לשלם מטעם הודאת בעל דין דנהי דס"ל דגמרינן מקנסא מ"מ הא עביד צריכותא לעיל היכא דמפסיד טפי, וא"כ כאן י"ל דדוקא לעיל דאיירי במפסיד ליה כגון שהיה בידו וכדומה לכן צריך לשלם ההיזק שעשה לחבירו, אבל כאן לא הפסיד לחבירו כלום לכן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיון שהוא יודע שהמי חטאת פסולין בא מכשול על ידו וחייב בדיני שמים אבל הבעלים אין מפסידין דא"צ להאמין לו, אבל לחזקיה דחייב מדינא א"כ הוי הודאת בע"ד שחייב הממון שפיר חייב בדיני אדם ולק"מ, ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם שהביא האוקימתא דפרה שהכניסה לרבקה, והראב"ד השיג עליו דלמ"ד לא שמיה היזק משמע דפטור מדיני אדם, ולפ"ז ניחא דקשיא ליה להרמב"ם תיקשי נמי לרב, וצ"ל כמ"ש דאין עד אחד נאמן באיסורין, וא"כ י"ל דר"א דמקשי דוקא למ"ד שמיה היזק היינו משום דלמ"ד לא שמיה היזק י"ל כדפרישית דאין ע"א נאמן באיסורין וכרבי אמי לקמן דף נ"ד ע"ב דאמר שורת הדין אינו נאמן, ולמסקנא דקיי"ל דע"א נאמן באיסורין גם לר' יוחנן תיקשי, וצ"ל תירוץ ר"א שהכניסה לרבקה, וצדקו דברי הרמב"ם:

והראב"ד בהשגות השיג על הרמב"ם דכאן פטור משום דמתכוין להנאתו ואינו מכוין להזיק, וקשה ע"ז מהא דמייתי התוס' לעיל בטיהר את הטמא דאגע בהו שרץ דחייב כמו מזיד והא התם ודאי לא נתכוין להזיק רק לברר הוראתו וכ"ש הכא דעכ"פ כוונתו להזיק דאיך יפסיד פרה שדמיה יקרים משום הנאה מועטת, ועפ"ז איפשר ליישב ג"כ דברי הרמב"ם דודאי לר' יוחנן לא קשיא מפרה די"ל טעמא משום דלא נתכוין להזיק, ומתני' דטימא את הטהור חייב משום דינא דגרמי ובדינא דגרמי חייב אפי' נתכוין לטובת עצמו, והך דהעושה מלאכה אתיא כרבנן דלא דייני דינא דגרמי רק משום שלא יהיה כ"א הולך ומטמא, ובזה י"ל סברת הראב"ד דלטובתו נתכוין, ומיהו למסקנא דמוקמינן בבכורות דף כ"ח אפי' כרבנן ובנשא ונתן ביד אלמא דחייב אפי' שלא נתכוין להזיק א"כ כ"ש בפרה שראוי שיתחייב, וצ"ל כתירוץ הש"ס גם לר' יוחנן ודו"ק, ודברי הראב"ד צ"ע:

ועוד נ"ל ליישב קושיית המהרש"א דלא מקשי לר' יוחנן, ונראה דבלא"ה קשה לחזקיה דס"ל ד"ת א' שוגג וא' מזיד חייב ובשוגג פטור כדי שיודיעו, וקשה במנסך יתחייב גם בשוגג והיינו היכא דלא שייך קלב"מ כדאמרינן מדאגבהה קנייה, וא"כ לפמ"ש התוס' לעיל דאיפשר לניסוך בלא הגבהה וא"כ אין לחוש שלא יודיעו דהא יכול להודיעו ולומר שניסך בלא הגבהה דנפטר מטעם קם ליה בדרבה מיניה, וכיון דאין לחוש כדי שיודיעו ה"ל לחייבו גם בשוגג כיון דמדינא חייב דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק, וצ"ל לפמ"ש רש"י בפ' הפועלים דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו, ופירש"י דאף דקם ליה בדרבה מיניה חייב לצאת ידי שמים ומהני תפיסה, א"כ ירא להודיעו פן יתפוס לכן צריך לפוטרו לגמרי, דאף אם יודיעו שניסך בלא הגבהה מ"מ כיון שחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה אף דקלב"מ וא"ש:

והשתא שפיר יש ליישב קושיית המהרש"א דלר' יוחנן לא קשיא דיש לומר דר' יוחנן לא קאמר רק אחד שוגג ואחד מזיד פטור היינו מדיני אדם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אבל לצאת ידי שמים חייב דמ"מ גרם היזק לחבירו, וא"כ א"ש הך דעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת די"ל דמיירי בשוגג ומ"מ חייב לצאת ידי שמים, ואין לומר אם חייב לר' יוחנן לצאת ידי שמים תיקשי מ"ט תקינו שיתחייב בדיני אדם שלא יהיה הולך ומטמא טהרותיו של חבירו הא ירא שמא יתפוס שכנגדו, יש לומר דכבר כתב הש"ך בר"ס כ"ח בשם המהרש"ל דדוקא היכא דישנו לחיוב מדינא רק מטעם דלא ענשינן תרתי ואמרינן קלב"מ בהא הוא דמהני תפיסה, משא"כ בעלמא לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה, וא"כ לר' יוחנן דפטור מדינא דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אילו לא חייבו חכמים במזיד אף תפיסה לא מהני בהך לצאת ידי שמים, וא"כ לר' יוחנן שפיר יש לאוקמא בשוגג ומ"מ חייב לצאת ידי שמים, אבל לחזקיה דס"ל היזק שאינו ניכר שמיה היזק ליכא לאוקמא בשוגג וחייב לצאת ידי שמים דלחזקיה הוי היזק שאינו ניכר היזק מדינא רק כדי שיודיעו פטור ואם נימא דחייב לצאת ידי שמים ואי תפס לא מפקינן מיניה דהא מדינא הוא חייב א"כ לא יודיעו שירא מתפיסה כדמוכח ממנסך, וא"כ ע"כ בשוגג פטור אפי' לצאת ידי שמים ואיירי במזיד ופריך שפיר בדיני אדם נמי יהא חייב וא"ש:

ובהכי ניחא מה שהקשה הפני יהושע לקמן ע"ב אהא דפריך דר"י ס"ל בשוגג פטור ובמבשל בשבת קניס שוגג אטו מזיד, והקשה הפני יהושע דילמא להכי לא קניס במתני' שוגג כדי שיודיעו, ולפ"ז. ניחא דהא למאי דמסיק דכ"ע ס"ל היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ופליגי בקנסו שוגג אטו מזיד קשיא ליה שפיר דל"ל דר' יהודה קניס שוגג אטו מזיד דא"כ למה במנסך פטור שוגג, ואי משום כדי שיודיעו הא יכול להודיעו ולומר שניסך בלא הגבהה דהוי קם ליה בדרבה מיניה, ואין לומר שירא מתפיסה דאי אמרינן היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ופטור מדינא ודאי לא מהני תפיסה כיון דמן התורה פטור לגמרי וא"כ ה"ל לקנוס במנסך, אלא ע"כ טעמא משום דלא קניס שוגג אטו מזיד, לכן לא ניחא להש"ס להמציא כלל שיסבור ר' יוחנן סברא דכדי שיודיעו והכל נכון כפתור ופרח:

ומיושב נמי דברי הרמב"ם שפסק כר' יוחנן, ואפ"ה העתיק שינויא דש"ס ופסק במי חטאת ופרה נמי חייב במזיד, דלפמ"ש לק"מ דודאי במזיד לעולם חייב לר' יוחנן רק לס"ד מוקי ליה בשוגג אבל במזיד לא ס"ד כלל שיפטר, ומה שלא העתיק דבשוגג חייב לצאת ידי שמים י"ל לפי האמת לא מסתבר במתני' לומר שפטור מדיני אדם וחייב לצאת ידי שמים, דהא ר' יוחנן גופיה דס"ל איני יודע אם הלויתני פטור צריך לאוקמא מתני' דהגוזל בתרא דבאיני יודע אם הלויתני חייב היינו לצאת ידי שמים, א"כ הכא דנקט במתני' פטור משמע אפי' לצאת ידי שמים פטור, וא"כ ברייתא דפרה ע"כ איירי במזיד וקשיא גם לר' יוחנן, וצ"ל ג"כ שינויא דש"ס בפרה שהכניסה לרבקה, וצדקו דברי הרמב"ם ודוק היטב:

(ע"ב) בגמרא ר"י אומר בשוגג יאכל למו"ש במזיד לא יאכל עולמית. ויש לדקדק כיון דקניס ר"י שוגג אטו מזיד נימא בשוגג נמי לא יאכל עולמית כמו במזיד, וצ"ל דשוגג אטו מזיד דגזרינן היינו אם נתיר לו שוגג יעשה במזיד ויאמר שוגג אני, וא"כ כשאין מתירין לו בשבת לא יעשה במזיד כדי שיאכל במ"ש דיכול לבשל במו"ש, ולפ"ז משמע דצריך להמתין בכדי שיעשה דאם א"צ יש לחוש שיבשל כדי להיות מוכן למוצ"ש מיד ויאמר שוגג אני, מיהו הפוסקים כתבו שא"צ להמתין במבשל בשבת כדי שיעשה, ועיין ברא"ש פ' א"צ במ"ש לר"ת א"צ להמתין בכדי שיעשה, צ"ע לפמ"ש דיש לקנוס שוגג אטו מזיד:

אלא דתמוה לי מה שקנסו במזיד שלא יאכל דאם חשוד לבשל בשבת מי ציית לן לאיסור דרבנן, וצ"ל דעיקר הגזירה אבישול דרבנן כגון שהיה ע"ג כירה וכדומה ומ"מ קרי ליה דאורייתא דאיסור שבת חמור ועיקרו דאורייתא:

שם קשיא דר"מ אדר"מ. ויש לדקדק איך מדמי איסורא לממונא דילמא בממונא קניס שוגג אטו מזיד כיון דטעמא שלא יהא הולך ומטמא טהרות חבירו א"כ איפשר שיטמא במזיד ויאמר שוגג אני ויפסיד לחבירו, אבל בבישל בשבת שהוא ענין איסור והיתר מי ימחה בידו אם יבשל בינו לבין עצמו ויאמר שכבר נתבשל בע"ש או שאף אם נאמר לו שלא יאכל מאן לימא לן דציית שלא יפקידו הב"ד שומרים עליו, ונראה דסמיך אאינך דמצינו דר"מ קניס גם באיסור והיתר שוגג בשביעית ובאגוזי פרך לקמן, לכן צריך לחלק באיסורין עצמו מחלק נמי הכא בהכי:

שם משום חומרא דע"א קניס ליה. בהך סברא מצי למיעבד צריכותא לעיל, גם המ"ל דשמואל לא אמר כרב דתיקשי דר"מ אדר"מ, לכן מוקי במערב דהוי דרבנן ודו"ק שם דר"י אדר"י לא קשיא. כבר כתבתי לעיל ע"א מה שהקשה הפני יהושע דילמא גם לר"י טעמא דשוגג פטור כדי שיודיעו לכן לא קנסו שוגג אטו מזיד ודחק ליישב, וכבר כתבתי לעיל בזה תירוץ נכון, אבל י"ל עוד דלכאורה קשה לחזקיה דטעמא כדי שיודיעו בטימא בעדים