גרש ירחים קפז

ליה בדרבה מיניה לכן לא מחייב על ההגבהה שלא הגביהו לדבר שראוי לחייב עליו ממון, ודוק היטב:

בגמרא ולמאן דיליף קנסא מקנסא. פירש"י דהיינו רב, והא דלא קאמר בהדיא נראה דאיפשר דרב ס"ל היזק שאינו ניכר שמיה היזק וה"ל לאצרוכי איפכא כמ"ש התוס' ואינו מוכרח דרב ס"ל דיליף קנסא מקנסא דאיפשר דס"ל כחזקיה דדינא הוא מיהו י"ל דמוכח כן דרב יליף בפ' החובל דף צ"א בשורי הרגת כו' דחייב מהא דקדם חבירו וכיסה וס"ל להש"ס דקנסא הוא א"כ מוכח דרב ס"ל דילפינן קנסא מקנסא והיינו כהאיכא מ"ד ברי"ף דקנסא הוא, ועיין בש"ך ח"מ סימן שפ"ב:

בפירש"י ד"ה ל"ל כיון דתנן מנסך בתרתי דרישא כ"ש מדמע כו' עכ"ל. עיין פ"י שהביא בשם מהריב"ל שדקדק למה לא פירש"י אמטמא דהוא כ"ש ממנסך, ונראה דרש"י ס"ל כמ"ש לעיל דאמנסך לחוד לא שייך לתקן כיון דקם ליה בדרבה מיניה ולאו ברשיעי עסקינן שינסך יינו של חבירו, אלא דכיון דתיקנו שיהיה היזק שאינו ניכר כניכר ממילא אין לחוס על זה שניסך יינו של חבירו לפוטרו לכן כיון דעכ"פ לא שייך קם ליה בדרבה מיניה חייבו גם במנסך דמדאגבהה קנייה, והשתא אע"ג דכולהו כ"ש ממנסך מ"מ לא שייך למיתני מנסך לחוד דלא הוה גזרו אמנסך לחוד אם לא היו גוזרין במקום אחר על היזק שאינו ניכר לכן אף דעביד בגמרא צריכותא על מנסך מ"מ לא שייך למיתני מנסך לחודי' כיון דלא הוה גזרו ביה אי ליכא למיגזר באחרת ודו"ק:

בגמרא ואי אשמועינן הני תרתי. קשה דה"ל למימר דעביד איסורא כדלעיל משא"כ במדמע, וי"ל דניחא ליה למימר הך צריכא דאיכא פלוגתא אי מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י:

שם אמר חזקיה כו' כדי שיודיעו. וקשה הא יוכל להודיעו שנטמא באונס ואינו חייב בו, וצ"ל לדעת הפוסקים שאין ע"א נאמן באיסורין רק משום דבידו וא"כ אינו נאמן לומר שנטמא רק הואיל דבידו לטמאות ואם נימא שחייב לשלם לא שייך להימניה משום בידו שאין בידו מחמת שיתחייב לשלם לכן פטרוהו, דשפיר י"ל שהוא בידו לטמאות ויאמר שוגג הייתי, אלא דקשה מאי פריך אי הכי במזיד נמי הא במזיד א"צ לתקן כדי שיודיעו שהרי יוכל להודיעו ולומר שוגג הייתי, ויש לומר דמ"מ מה טעם לחלק בין מזיד לשוגג כיון דכל מזיד יאמר שהוא שוגג וע"כ התיקון במזיד כשלא ידע שחייב במזיד או שיסבור שאין חילוק בין שוגג למזיד וא"כ לא יודיעו כלל ומשני השתא לאזוקי מכווין אודועי לא מודע ליה דממה נפשך אם ירא מן התשלומין יודיעו ויאמר שוגג הייתי ואם יסבור שגם בשוגג לא יפטר או שגם במזיד יפטר א"כ אודועי מודע ליה דהשתא לאזוקי מכווין וכו', ועמ"ש בחידושי לח"מ סימן ס"ו ליישב בזה קושיית הגי"ת על הראב"ד שהקשה לקמן בפרה דנתכוין לטובתו יש לפוטרו גם במזיד, ולמ"ש לק"מ דשם לא שייך לפוטרו לפי האמת כדי שיודיעו שהרי יכול לומר שוגג הייתי אם לא שנתכוין לאזוקי דודאי בשביל תועלת פרוטה לא יפסיד דמי פרה היקרים וכן מי חטאת, וע"כ גם הוא מכוין לאזוקי וא"כ ה"ל לחייבו במזיד כמו בשאר היזק שאינו ניכר דממה נפשך אם חושש לחיוב יודיענו ויאמר שוגג הייתי ואם לא יחוש או שיסבור לפטור גם במזיד מסתמא יודיענו ואם יחוש לתשלומין יודיענו ויאמר שוגג הייתי כיון דבתחילת תקנה יש לחלק בין שוגג למזיד אין צריך לפוטרו כלל במזיד, וע"ש שהארכתי קצת וכאן קצרתי, ודוק היטב. ועמ"ש שם בישוב דברי הרמב"ם ג"כ ובחידושי לי"ד סימן קכ"ז בארוכה מה שנוגע לסוגיא זו, והפוסקים בענין נאמנות ע"א באיסורין:

בפירש"י בד"ה חייבין לשלם דמיהן לבעלים כו' עכ"ל. מפשט דברי רש"י משמע דבקדשים שאינו חייב באחריותן מיפטר משום מזיק הקדש פטור מה"ת, ולא שייך להקשות על מאי מהני תיקון עולם כיון דמן התורה מזיק הקדש פטור וי"ל מדרבנן חייב מפני תיקון העולם לכן י"ל לרש"י דע"כ ס"ל להש"ס דקאי אהפסיד לבעלים, אלא דפני יהושע הקשה דרש"י פירש בב"ק דף ע"ח דלר"ש קאמר באמר הרי עלי עולה משמע דלרבנן פטור אף בקדשים שחייב באחריותן, ומה שמסיק בפני יהושע דס"ל לרש"י דמזיק הקדש חייב מן התורה, לא הבנתי דא"כ איך כתב רש"י בב"ק דהך דגנב מצי פטר נפשיה בכבש היינו לר"ש דוקא משמע דלרבנן לא מחייב על הגניבה והא אפי' לרבנן מזיק הקדש חייב וא"כ שייכא הבעיא אי פטר נפשיה בכבש, ועוד אי חייב במזיק הקדש למה פטר נפשיה בכבש הא כבר זכה ההקדש בשור שהפריש, לכן צריך לפרש דברי רש"י כאן לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי, אבל לרבנן איפשר דלא שייך כלל לחיוביה בהקדש אפי' מדרבנן דאל"כ ה"ל לחייב שיביא שור להכשיר נזק ההקדש כיון דבעלים פטרי נפשייהו בכבש, או דאיפשר דס"ל לרש"י דבעיא דהתם אדאורייתא קאי דאילו מדרבנן כיון דחייב מזיק הקדש לא מצי למיפטר נפשיה בכבש אם אין הבעלים מביאין שור, או דאיפשר דהתם לא שייך לחייבו מדרבנן משום מזיק הקדש כיון דעכ"פ חייב בתשלומין לא חייבו רבנן דהא דחייב מדרבנן היינו כדי שלא יהיה כ"א מזיק להקדש אבל בהא דאיכא מיהת תשלומין אינו חייב המותר אפי' מדרבנן וא"כ קשה מאי דפירש"י דחייבין מדינא דאורייתא הא לרבנן מזיק הקדש פטור ומתני' איכא לפרושי שפיר שחייבין מדרבנן לשלם לבעלים אף לרבנן דר"ש דס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי מ"מ איכא חיובא מדרבנן, ומ"מ מקשי הש"ס שפיר דשוגגין פטורין ה"ל למיתני ואין לומר דלהכי מזידין חייבין מפני תיקון העולם היינו משום דמדרבנן תיקנו דמזיק הקדש חייב כמו שהקשה הפני יהושע ונדחק לתרץ, ובאמת לק"מ דהא ודאי מזיק הקדש חייב מדרבנן אפי' בשוגג וא"כ מתני' דנקט מזידין חייבין אין הכוונה על תקנת מזיק הקדש דהך תקנה אפי' אשוגג היתה וא"כ ע"כ צריך תיקון עולם לפטור בשוגג, ובהכי ניחא דפריך הש"ס שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מיבעי ליה והוא כשפת יתר דה"ל לאקשויי בפשיטות מפני תיקון העולם דאורייתא הוא, אלא לפמ"ש י"ל דהא לא פסיקא ליה לאקשויי די"ל דמזיק הקדש פטור מן התורה ומדרבנן חייב ודאי מפני תיקון העולם שלא יזלזלו בהקדשות לכן נקט עיקר הקושיא דמשום מזיק הקדש אפי' בשוגג חייב היכא דלא שייך כדי שיודיעו כגון שאיבד ההקדש וא"כ עיקר תיקון העולם על שוגג הוא ולק"מ ודוק, אלא מ"מ קשה לשון רש"י שכתב דדינא דאורייתא הוא הא הוי מזיק הקדש לרבנן דר"ש פטור וה"ל לרש"י לפרושי אפי' לרבנן דלא שייך למיתני תיקון עולם על מזיד משום מזיק הקדש דמשום הא אפי' בשוגג חייב, לכן נראה כוונת רש"י באמת לאו דוקא רק לר"ש הוי מדאורייתא ולרבנן עכ"פ מזיק גמור הוי מדאורייתא ולא שייך ביה מפני תיקון העולם, ודוק היטב:

עוד איפשר לומר לקושיא זו נימא בשביל תיקון עולם חייב אע"ג דמזיק הקדש פטור מדינא, וגם מה שפירש"י מדאורייתא חייב, וי"ל שלכך פירש"י שהם קדשים שחייב באחריותן וס"ל להש"ס דבהני א"צ לתקן שיתחייב כיון דחזקיה ס"ל היזק שאינו ניכר שמיה היזק רק דמיפטר משום מזיק הקדש מן התורה, מ"מ א"צ תיקון עולם שלא יפגל לפמ"ש בט"ז י"ד סימן שכ"ד דבשחוטי חוץ יש לו התרה ועוקר הנדר מעיקרו ואין כאן רק חולין א"כ כי פיגל אם ישאל על הקדשו ה"ל חולין למפרע ומתחייב לשלם שהרי הזיק חולין דבשלמא בשחט כדין ולא פיגל אף דאם ישאלו הבעלים ה"ל חולין בעזרה כיון דהקרבן כשר עביד ברשות וגם למה ישאלו הבעלים על ההקדש אבל כשיזיק לבעלים י"ל כאשר עשה כן יעשו לו הבעלים וישאל על הקדשו ויתחייב לשלם, אבל לר' יוחנן אף דאם ישאל על ההקדש מ"מ הוא לא עביד היזק ניכר וצריך תקנת חכמים, וא"כ יש לפרש מה שפירש"י דהא חייבין דמזיד דינא דאורייתא היינו דלא מיירי מענין מזיק הקדש רק דינא דאורייתא דהוי מזיק וא"כ לחזקיה א"צ תקנת חכמים לחייבו כיון דבלא"ה לא יזיק לפסול הקרבן שמא ישאלו הבעלים עליו, אבל לר' יוחנן כיון דהפיגול היזק שאינו ניכר ולא שמיה היזק פטור מדינא אף אם ישאלו מ"מ בעודו קדשים לא הוי היזק כלל והשחיטה היתה ברשות, ודוק היטב:

בא"ד ואי נמי נדבה היא קשה בעינו כו' עכ"ל. לכאורה קשה על פירש"י מש"ס ב"ק דף ע"ח הנ"ל דגנב פטר נפשיה בכבש, וקשה הא הוי נדר סתם א"כ הבעלים יכולין לפטור בכבש, א"כ מה שהפריש שור הרי המותרות שבין כבש לשור הוא נדבה ולמה יהא הגנב פטור בכבש הרי נתכוין להביא דורון המותרות, ואיפשר דרש"י קשיא ליה הדיוק דלעיל דפריך שוגגין פטורין מב"ל ולא פריך בפשיטות הא מדינא חייב בלא תיקון עולם, לכן י"ל דהא לא פסיקא ליה לאקשויי די"ל תיקון עולם שייך בנדבה דלא מפסיד רק הדורון וא"כ ניחא לאקשויי דטפי ה"ל למימר תיקון עולם אשוגגין וא"כ כ"ז לסברת המקשה, אבל לפי האמת י"ל דפטור לגמרי מן המותרות כמסקנת הש"ס פרק מרובה דא"צ לשלם על מניעת הדורון וא"ש, ואיפשר לומר דטעמו של רש"י דדוקא בהפסידו הדורון דבהא חייב מאחר שהפסידו המצוה דלא גרע מבא אחר וכיסה דחייב עשרה זהובים בשביל שכר מצוה כדאיתא בפרק החובל דף צ"א ובחולין דף פ"ז, וא"כ א"ש דכאן ודאי חייב לשלם לו שכר מצוה והיינו מה שמנעו מלהקריב דורון משא"כ אי פטר נפשיה בכבש מחזיר לו המצוה ואין לו היזק גוף המצוה רק דלא עביד כ"כ מן המובחר, אלא דס"ל לרש"י דאם היזק שאינו ניכר שמיה היזק חייב בשכר מצוה מדינא דמ"מ מיקרי היזק שאינו ניכר וא"כ שפיר יש לחלק בין שמחזיר לו כבש דעביד המצוה עכ"פ, ומזה ראיה להאיכא מ"ד שהביא הרי"ף בפ' החובל דהך דשכר מצוה הוא קנסא והיינו לדידן דקיי"ל היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, וכן דעת הרמב"ם כמ"ש הש"ך סי' שפ"ב, דאם כדברי הרי"ף דדינא הוא א"כ קשה אמאי שוגגין פטורין הא עכ"פ הפסידו המצוה ולא גרע משור העומד להריגה שחסרו מצוה ואמאי שוגגין פטורין דמאן דס"ל היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק לא ס"ל תיקון עולם רק במזידין וא"כ אמאי גם בשוגגין ישלמו שכר מצוה אלא ודאי שכר מצוה נמי לא הוי טפי מהיזק שאינו ניכר והוי קנסא ובשוגג פטור ודו"ק:

ולכאורה יש להביא ראיה מסוגיא הנ"ל לר"ת שסובר דאם קדם וכיסה יכול ליתן לו עוף אחר לשחוט, והתוס' חלקו עליו דזו מצוה אחרת ומצוה ראשונה חלפה והלכה לה, וקשה א"כ איך אמרינן דגנב פטר עצמו בכבש יתחייב עכ"פ עשרה זהובים בשביל המצוה ואם יתן לו כבש הרי הוא מצוה אחרת ואמרינן בעלמא חטאת בת דנקא ולר"א ב"ע פטר נפשיה בעולת העוף, ומזה נראה ג"כ ראיה לדברי הרמב"ם שהקנס