גרש ירחים קפו

בכתובות דף ל"א דאכל תרומה וקרע שיראין הוי מיתה לזה ותשלומין לזה והתוס' הקשו עליו מהדליק הגדיש בשבת וחילקו התוס' בין שהוא מעשה א' לשני מעשים, וי"ל לפירש"י החילוק באופן הלזה בודאי היכא דעל אותו מעשה עצמו מתחייב מיתה שפיר הוי מיתה לא' ותשלומין לא' משא"כ היכא שמתחייב בתשלומין בפני עצמו שפיר הוי מיתה לזה ותשלומין לזה, והשתא י"ל דודאי נהי דשמואל ס"ל קם ליה בדרבה מיניה מ"מ י"ל דס"ל מיתה לזה ותשלומין לזה חייב וא"כ י"ל לשמואל משכחת לה שמערב היינו שבעירוב זה ששפך יינו ליין חבירו והיינו שניסך יין של עצמו בהרקה זו שהוריק ליינו של חבירו ומיירי באומר שעובד כו"ם בגמר ההרקה א"כ לא היה האיסור ניכר מעולם, וקם ליה בדרבה מיניה לא שייך מאחר דזהו שני מעשים דאין ענין יין חבירו לניסוך שלו ולא שייך קם ליה בדרבה מיניה, ובזה א"ש דודאי רב ושמואל לשיטתייהו דרב ס"ל בע"ז דף ע"ד דביין ביין אין הלכה כרשב"ג דס"ל דימכור לעכו"ם פריך דטפי הוי ליה לאוקמא מערב משא"כ שמואל דס"ל הלכה כרשב"ג גם ביין א"כ קשה קושיית רש"י מאי הפסידו, וצ"ל דמיירי שניסך באופן שאין האיסור ניכר, וא"כ כיון דלשמואל בע"כ מיירי בניסך ממש א"כ טפי ה"ל לאוקמא כפשוטו מנסך, משא"כ רב לשיטתיה דס"ל דביין ביין אין הלכה כרשב"ג מצי לאוקמא בפשיטות מערב פריך שפיר דה"ל למימר כשמואל דמיירי במערב מלומר מנסך ממש וא"ש הכל, ודוק היטב:

ועוד איפשר ליישב פירש"י שפירש לא מיבעיא הגביהה דקניא ליה עכ"פ לענין אונסין כיון דבאמת ס"ל למסקנא בגמ' דאמרינן לצעורי, אלא די"ל למה יתכוון לצעורי הא יתחייב לשלם ויהיה לו טענה עליו ומה לו ליכנס בכך, וצ"ל דהך מ"ד ס"ל דהדין כן בבירור אבל בודאי איכא סברא לומר דהיכא דמתחייב לשלם לא שייך כ"כ לצעורי, וא"כ בלא הגביהה קלב"מ טפי י"ל דלאו לצעורי משא"כ בהגביהה שמתחייב לשלם לא שייך כ"כ לצעורי:

ומה שהקשה הש"ך בח"מ סימן שפ"ה על הרי"ף בב"ק גבי הך דנטיעותי קצצת דמייתי ראיה מינה דגמרינן מינה מדגמר רב מיניה לענין נטיעותי קצצת, נראה ליישב דכך הוכחת הרי"ף דקשיא ליה ודאי לרב גופיה הוי מצי לאוקמא טפי ברווחא, דהנימוקי יוסף הקשה אמאי דקאמר כל כמיניה נימא דמיירי בלי עדים ומהימן במיגו דאי בעי כפר ותירץ דא"כ פשיטא, ועדיין קשה הא י"ל דמיירי שיש עד אחד ובשנים כה"ג ה"ל מחוייב ממון א"כ באחד חייב שבועה וה"ל מתוך שאיל"מ, וא"כ לרב לשיטתיה דס"ל דלא אמרינן משאיל"מ שפיר קמ"ל טובא ומסייע ליה, אלא ודאי דרב בעי לאוקמא הך ברייתא לכ"ע, וא"כ אם נימא דלא גמרינן לאידך מ"ד ולא מתרץ רק לנפשיה טפי ה"ל לאוקמא בפשיטות ולא במציאות רחוק בשור העומד להריגה, אלא ודאי דין זה אמת אליבא דכ"ע דלא שייך לומר לא ילפינן מקנסא:

ליישב עוד פירש"י בב"ק שפירש דלא מצי למימר מערב והוא נגד הסוגיא, איפשר לומר דודאי י"ל דמ"מ היזק הוא במה שאין יכול למכור לישראל ומוזיל לעכו"ם כמו מדמע, לכן נ"ל כיון דאיכא דמזבין לעכו"ם יין כשר א"כ לאו כל כמיניה לומר שאין דרכו למכור לעכו"ם ויצטרך להוזיל גביה, אלא דתליא בברי ושמא, א"כ י"ל דרש"י ס"ל דלשמואל דלא ס"ל משאיל"מ ע"כ לומר דס"ל ברי עדיף כמ"ש הרמב"ן בכתובות, דאל"כ ליכא חיוב שבועה דיהיה נאמן במיגו דאינו יודע, וא"כ לשמואל לשיטתיה שפיר יכול לטעון אני לא הייתי מוכר לעכו"ם רק לישראל ביוקר יותר רק הסוגיא היא לרב ושמואל לשיטתיה דס"ל ברי עדיף, עוד י"ל דודאי מיקרי אפסדיה כיון דנאסר וקנאו בשינוי א"כ י"ל הילך היין ותן לי דמיו, אלא דיכול לומר טול היין בדמים ותליא אי אמרינן או כסף או מיטב ושפיר יכול לומר שאיני רוצה ביין, אבל לדידן דקיי"ל מטלטלי כל מילי מיטב יכול לומר שקול חמרא בזוזך (ע"כ):

בפירש"י ד"ה קם ליה בדרבה מיניה כו' דהא עובד ע"א הוה ונסקל עכ"ל. לכאורה כשפת יתר הוא, ואיפשר דקשיא ליה קושיית התוס' דודאי שמואל לא יחלוק אר' ירמיה, אלא י"ל דס"ל דבודאי כפשטיה איירי בהתרו בו כמ"ש הרשב"א בחידושיו, והשתא ס"ל לשמואל דכאן לא שייך לתקן חיוב תשלומין מטעם שלא יהיה הולך ומטמא דבהא במזיד לא שייך ביה חיוב כיון דחייב מיתה, וא"כ כיון שסוקלין אותו א"כ לא יוגבה הקנס דקיי"ל לעיל דף מ"ד ע"ב בטימא טהרות חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו, וא"כ כיון שנסקל אי איפשר לגבות הקנס מיורשיו, וא"כ באתרו ביה לא שייך לקונסו, לכן ס"ל לשמואל דלא עבדינן קנס כלל כיון דבמזיד קם ליה בדרבה מיניה, ורב לשיטתיה אזיל כיון דרב הונא ס"ל בחולין דף מ"א דאדם אוסר דבר שאינו שלו, א"כ א"צ לאוקמא בהתרו בו ושייך בכל גווני לאסור של חבירו ושפיר שייך הקנס גם במנסך כיון שיכול לנסך של חבירו אף בלא התראה שפיר שייך הקנס, אבל שמואל ס"ל אין אדם אוסר רק בישראל מומר או התרו בו, א"כ כיון דבהתרו לא שייך לקונסו כיון שנסקל ולא יגבו מיורשיו לכן ס"ל דלא קנסו כלל במנסך, ורב לשיטתיה ס"ל כרב הונא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ומשכחת בכל גווני לכן קנסו שפיר בכל גווני, ודוק היטב:

שם בד"ה דאגבהה על מנת לגוזלו עכ"ל. וקשה אם הגביהה לגוזלו היכי הוי היזק שאינו ניכר פשיטא דהוי גזלן גמור ואף שניסכו אח"כ איך שייך ביה היזק שאינו ניכר, ואיפשר דאי היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק יכול לומר לו הרי שלך לפניך כיון שהניסוך אינו ניכר כמו בגזל חמץ ועבר עליו הפסח כדלקמן דף נ"ג ע"ב, מ"מ לא ידעתי מי הכריח לרש"י לומר שהגביהו ע"מ לגוזלו, ונראה דכוונת רש"י כיון שהגביהו לאוסרו בהנאה הוי נמי גזילה שהרי הוציאו מרשות חבירו דכשהדבר נאסר בהנאה נקרא אינו ברשותו כדאמרינן חמץ אינו ברשותו של אדם, ומה ששמעתי מקשין למה בשוגג חייב הא לא נתכוין לקנות עמ"ש בכתבים ישנים, מיהו נ"ל דלאו קושיא הוא כלל דמ"מ הגביהו ע"מ לנסך אף שלא ידע שיאסר מ"מ לפי האמת נעשה גזלן עליו ובודאי בכל גזלן אף שאינו מכוין לקנות קמה ליה הגזילה ברשותיה לענין אונסין:

ובהכי ניחא נמי דפליגי רב ושמואל בהך סברא דשמואל ס"ל אע"ג דמדאגבהה קניא מ"מ הרי בהגבהה זו לא נתכוין להוציאו מרשות בעלים רק דממילא נפיק כיון שהגביהו לנסכו וע"י הניסוך נפיק מרשות בעלים וא"כ לא מחייב על ההגבהה טפי מעל הניסוך ואם על הניסוך עצמו קם ליה בדרבה מיניה אינו חייב על ההגבהה, משא"כ בחלב שמגביה לאוכלו ולהפסידו לגמרי הרי מגביהו להכניסו לרשותו, אבל בניסוך אין הגבהה שיהיה ברשותו של מנסך ודו"ק, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה מנסך כו' ומטעם שלא יהא כל אחד כו' עכ"ל. לכאורה נראה במנסך בלא"ה למאי דמוקמינן בהתרו בו וקיבל עליו התראה והתיר עצמו למיתה לא שייך טעמא שלא יהא הולך ומנסך דנסקל, ואפי' אי מוקמינן בישראל מומר לא שייך ג"כ לגזור על זה דמסתמא אין יד ישראל תקיפה עליו רק דעשו בכל היזק שאינו ניכר שיתחייב חייב נמי הכא אם רשות ביד הב"ד לכופו לשלם לא יהא חוטא נשכר, והשתא כיון דכאן קים ליה בדרבה מיניה לא שייך לא פלוג, וכדי שלא יהיה כל א' הולך ומטמא לא שייך בניסוך, ובזה איפשר דניחא אף דשמואל מודה דמדאגבהה קניא מ"מ ס"ל כיון דלא שייך ביה שלא יהיה הולך ומנסך ואין לחייב רק משום לא פלוג וכיון דאית ביה קים ליה בדרבה מיניה תו לא שייך לא פלוג אף דמדאגבהה קנייה כיון דמ"מ עיקרו קים ליה בדרבה מיניה אין לתקן בזה כלל ודו"ק:

(דף נ"ג ע"א) בא"ד כיון דאשעת ניסוך לא מחייב כו'. וקשיא לי מ"ט דרב דרב גופיה ס"ל בסנהדרין דף ע"ב בבא במחתרת ונטל את הכלים דפטור משום דבדמים קנינהו וכיון דהוי כאילו קנאן בדמים א"כ נהי דמדאגבהה קנייה הא פשיטא דאם גנב וקנה הגניבה מן הבעלים שאין מקום לחייבו וא"כ כאן שמתחייב מיתה על הניסוך ה"ל כאילו קנאן מן הבעלים בדמים, ותדע לך שאילו לא נאסר היין בניסוך כגון שניסך להר דלא מיתסר התקרובת לפי שיטת התוס' בחולין דף מ' א"כ היה קונה היין לגמרי שלא להחזירו וא"כ כשניסכו ואסרו הרי קנאו בדמים ולמה יתחייב לשלם, ועוד דאם איתא דלא הוי כאילו נתן דמים א"כ אמאי פטור מתשלומי הכלים והא בכל קניני הגזלן כגון ביאוש ושינוי מעשה לא אהני ליה לפטור מחיוב דמים ובבא במחתרת קונה הכלים וא"צ ליתן שום דמים וע"כ הטעם דהוי כאילו נתן הדמים וא"כ למה יתחייב על הניסוך, ואיפשר שלזה פירש"י דאגבהה ע"מ לגוזלו וה"ל כבר ברשותו ומחוייב לשלם הדמים כמו גזלן ודמי לגונב כיס בשבת שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לאיסור שבת אבל אם לא נתכוין לגוזלו רק לנסכו ולאסרו א"כ כל זמן שלא ניסכו לא קאי באחריותו שהרי לא נתכוין להוציאו מרשות חבירו רק לנסך ובשעת ניסוך קני ליה בדמים ואמאי חייב על הניסוך, וצ"ל דמ"מ הוי כגזלו קודם ונתחייב בתשלומיו וצ"ע, ועיין בסמוך:

בא"ד אשעת הגבהה נמי מיפטר דא"ל הרי שלך לפניך וכו' עכ"ל. וקשה א"כ בגונב כיס בשבת אמאי חייב בשביל שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לאיסור שבת הא כשהיה בעין לא נתחייב עדיין דיכול לומר לו הרי שלך לפניך וא"כ כי הוציאו לרשות הרבים למה יתחייב על הכיס הא אז הוי חיוב מיתה, ונראה כוונת התוס' דאמעשה שמתחייב מיתה על ידו הוה כאילו לא עשאו רק אחר וא"כ בגונב כיס בשבת כיון דכבר נתחייב בהגבהה אח"כ כשבא איסור שבת אף אם נחשבו כאילו הוציאו אחר מ"מ הוא מתחייב על ההגבהה דהא אינו מחזיר הכיס דכשמחזירו ודאי פטור, אבל כאן שמחזיר היין רק שנאסר ע"י מעשיו וכיון שחייב מיתה ע"י מעשה זה נחשב כאילו עשאו אחר ולא שייך לחייבו על מעשה זה שמתחייב מיתה על ידו, אלא דצ"ע דבאמת אין חילוק בין ניסכו אחר לניסכו בעצמו דמה שאומר לו בניסכו אחר הרי שלך לפניך הוא הטעם בעצמו משום שהוא היזק שאינו ניכר וכיון שלגבי הגזלן חייבו רבנן ה"ל כהיזק ניכר ובהיזק ניכר לא שייך הרי שלך לפניך וא"כ כיון דלגבי המטמא ה"ל כהיזק ניכר מה"ט חייב א"כ אין דמיון כלל מאחר דמעיקר הדין אין לחלק בהיזק שאינו ניכר בין המזיק לאחר דאחר נמי לא מיפטר רק מטעם היזק שאינו ניכר והמזיק חייב באינו ניכר כאילו ניכר ודו"ק וצ"ע, לכן נראה באמת כוונת התוס' כמ"ש דודאי בעלמא נתחייב אהגבהה שבהגבהה הוציאו מרשות חבירו שהרי נתכוין לגוזלו ולהחזיקו לעצמו אבל כאן אילו לא אסרו בניסוך כאן לא הגביהו לגוזלו רק לנסכו א"כ ההגבהה היה על מעשה שאין ראוי שיתחייב עליו דקם