גרש ירחים קפה

כרב בהא דסבירא ליה בבא במחתרת דקנינהו בדמים, וא"כ פריך שפיר דבהגבהה לחוד לא מהני ליה רק לענין אונסין כקושיית התוס' על פירש"י, וא"כ שפיר י"ל דהרמב"ם הוכיח דהלכתא כרב דס"ל מנסך ממש דאל"כ מאי מקשה בחולין דף מ', ואין לומר דהקושיא מרב גופיה ובאמת לא קיי"ל כרב דאי איפשר לומר כן דלרב לא מיקרי דבר שאינו שלו דרב לשיטתיה ס"ל בדמים קנינהו וא"כ לא מיקרי דבר שאינו שלו, וע"כ הקושיא לדידן דלא קיי"ל כרב בהא דס"ל דקנינהו בדמים ובהא קיי"ל כוותיה, וא"כ דברי הרמב"ם מוכרחים, אלא דקשה לפי האמת דהקושיא לדידן א"כ למאי דמשני בישראל מומר או בשותפות תיקשי הך קושיא מה הועילו חכמים בתקנתן הא יוכל לאסור בלא הגבהה בשכשוך לחוד, ועפ"ז נראה ליישב דברי הרמב"ם בפירוש המשנה והם מתמיהים למאד שכתב בפירוש המשנה דמזיד דמתני' היינו שידע שיאסר היין אבל לא ידע שחייב סקילה שאם היה יודע שהוא חייב סקילה לא היה חייב תשלומין דאין אדם מת ומשלם, והוא הפלא ופלא נגד הש"ס במקומו דמסיק דמדאגבהה קניא, ואי שייך קם ליה בדרבה מיניה א"כ אפי' שוגגין פטורין דקיי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין, אך נראה לפרש דקשיא ליה הך קושיא גופא מה הועילו חכמים בתקנתן דאם נימא דשייך שלא יהיה אוסר של חבירו וינסך יין חבירו א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן אם ירצה לנסך בלא הגבהה, ואי נימא כיון דחייב מיתה לא חששו שיעשה דבר שיש עליו חיוב מיתה א"כ גם בקנאו בהגבהה תחילה אין לחייבו כיון דבאמת היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ולכן פתר לה הרמב"ם שהתקנה היתה בשביל מזיד ביין ולא ידע שחייב מיתה, וא"כ שפיר י"ל בדבר שחייב עליו מיתה באמת לא חששו שיעשה דבר שחייב עליו מיתה, רק התקנה והקנס הוא בשביל שלא ידע בחיוב מיתה ומזיד בנזק, וע"ז שפיר שייך לומר סברת הש"ס מדאגבהה קניא ול"ל דמ"מ מנסך בלא הגבהה דהרי זה לא ידע כלל מחיוב מיתה, וא"כ לא קשיא מדצריך לומר בש"ס מדאגבהה קניא דע"כ מוכרח דא"כ אפי' בשוגג נמי פטור מתשלומין אף דלא ידע מחיוב סקילה, דבאמת קיי"ל כחזקיה דחייבי מיתות שוגגין נמי פטורין, וצ"ל הטעם משום מדאגבהה קניא, וא"כ אין להקשות שינסך בלא הגבהה דודאי כשידע שחייב מיתה לא חששו שינסך ואם לא ידע ודאי מסתמא מנסך כדרכו בהגבהה ולק"מ, אך נראה ליישב מ"ש הרמב"ם בעושה מלאכה בפרת חטאת דחייב ובגמ' אמרינן דלמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק פטור מדיני אדם, ולכן נראה דבלא"ה הקשה המהרש"א דלר' יוחנן נמי תיקשי ליחייב משום שלא יהא כל א' הולך ומטמא או פוסל פרה של חבירו, והמהרש"א תירץ למאן דאמר מקנסא לא ילפינן לא ילפינן מהך דמתני', ולי נראה ליישב דבלא"ה כבר הקשו אהא דאמר חזקיה דלכך פטור בשוגג כדי שיודיעו וקשה הא אין עד אחד נאמן באיסורין לדעת כמה פוסקים וא"כ מאי מהני שיודיעו, וצ"ל דנאמן משום שבידו, וכמה פוסקים כתבו הטעם שבידו לטמאות, וקשה הא יתחייב תשלומין, וכתבו דיכול לומר שוגג אני, אלא דקשה לפ"ז לר' יוחנן דס"ל הטעם כדי שלא יטמא הא יוכל לומר שוגג הייתי, ועל זה כתבתי בספרי ליו"ד דכיון שכבר תיקנו תשלומין שמחוייב לשלם תו אין לחוש שיטמא דאין לחוש רק כשאינו מתחייב לשלם, משא"כ כשמתחייב לשלם כשיטמא טהרות של חבירו הרי מחוייב לשלם וא"כ גוזל לחבירו, וא"כ ל"ל תירוץ הרשב"א שיאמר שוגג אני שהרי איפשר שאינו רוצה לטמאות ולגזול לחבירו, וצ"ל כמ"ש הרא"ש דבידו היינו שנעשה שומר על זה הדבר ונמסר הדבר לרשותו, וכמבואר בטור יורה דעה סי' קכ"ז, וא"כ י"ל דתו לא קשיא שיאמר שוגג הייתי כיון שהעיקר מה שקנסו חכמים היינו כשיהיה הדבר נמסר בידו כמו שצריך לומר אליבא דחזקיה דאמר הטעם משום כדי שיודיעו, וא"כ תו לא קשיא שיאמר שוגג הייתי דא"כ הוי כמו שטוען נאנסה וצריך לישבע שבועת השומרין, דהא הוי כמו נאנסה שנטמא בלא דעתו מ"ל שוגג או שאר אונס וא"ש, ולפ"ז י"ל הא דלא קשיא לר' יוחנן מפרה נגזור שלא יהא כל אחד הולך ומטמא די"ל דלא חייבו בזה רק היכא דשייך לומר שיטמא טהרות, ואף אם יאמר שוגג הייתי מ"מ יצטרך לישבע שבועת שומרין כשומר, וכמו שכתבתי או אפי' בשאר בני אדם כיון דאמרינן מדאגבהה קניא ומתחייב באונסין ממילא צריך לישבע שעשה כן בשוגג שאילו עשה כן במזיד משעת הגבהה קם ליה ברשותו], וא"כ י"ל דלא שייך לקנוס רק היכא דאף אם יאמר שוגג הייתי יצטרך לישבע עכ"פ ואיכא תועלת בתקנה, משא"כ בהך דפרת חטאת י"ל דמיירי בהקדש ואין נשבעין על ההקדשות, וא"כ אם יאמר שוגג הייתי פטור מכלום א"כ אין תועלת בתקנה ולכן לא קנסוהו כלל, וא"כ י"ל הך דהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת י"ל דמיירי בהקדש ואין נשבעין על ההקדשות וא"כ אין תועלת בתקנה ולכן לא קנסוהו, ואין לומר א"כ בכהנים שפיגלו אמאי חייבין י"ל דר' יוחנן לשיטתיה אזיל דמוקי בפרק הזהב הך דבני העיר ששלחו שקליהן כמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, וא"כ י"ל הך דעושה מלאכה מיירי בקדשי בדק הבית שאין חייב באחריותן, או דאתו כרבנן דר"ש דס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי וא"כ ליכא שבועה וא"כ אין תועלת בקנס ולכן פטור, וא"כ לר' יוחנן לשיטתיה לא קשיא כלל די"ל דהך דהעושה מלאכה מיירי בשל הקדש דאין כאן שבועה, ולכן אפי' במזיד פטור כיון דאין כאן חיוב שבועה, וא"כ הרמב"ם לשיטתיה אזיל דפסק כר"א בפ' הזהב דשבועה דרבנן איכא שלא יזלזלו בהקדש, וא"כ שפיר יש לחייבו גם בהקדש, ולכן פסק הרמב"ם דחייב דגם בהקדש שייך שלא יהא כל א' כו', וגם במי חטאת י"ל דמיירי באפר של הקדש, ולהכי ר"א לשיטתיה דס"ל בפ' הזהב דאיכא שבועה דרבנן שלא יזלזלו הוצרך לתרץ בפרה שהכניסה לרבקה כו' וא"ש ודו"ק:

ועוד נראה לי להוכיח דברי הרמב"ם דהלכה כרב דס"ל מנסך ממש וגמרינן מקנסא, ובתחלה ניישב מה שהקשו התוס' למאי דמוקי בישראל מומר המ"ל שמנסך היינו שנגע בו והיא קושיא עצומה לכאורה, ונראה ליישב לנכון, ובזה יתיישב ג"כ מה ששמעתי מקשין דר"מ אמר בשוגג נמי חייב ובעי למימר משום דקנסו שוגג אטו מזיד, וקשה הא קם ליה בדרבה מיניה ול"ל מדאגבהה קניא כיון דשוגג לא נתכוין לקנות, [ואי אמרינן איפשר לניסוך בלא הגבהה איפשר דלא שייך למיפטר מכח תנא דבי חזקיה דס"ל דלא חלקת בין שוגג למזיד כיון דלא משכחת ליה במזיד לא שייך ע"ז תנא דבי חזקיה], מיהו יש לומר בלא"ה לפמ"ש בע"ז דף נ"ט האי נכרי דנסכיה לחמריה דישראל שרי למשקל דמי מיניה מ"ט מיקלא קליי', ומייתי ראיה מריב"ב וריב"ב שאמרו בעכו"ם שניסך יינו של ישראל שמתירין אותו מפני שני דברים, חדא שאין מנסכין כו' ועוד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והקשו איך מוכח מדרבנן דשרי למשקל דמי מיניה, וכתב הר"ן דלא מייתי ראיה רק דלא נימא דגזרו משום חתנות איסור הנאה דאל"כ לא הוה שרי למכור לעכו"ם שנסכו, אבל כיון דאמרינן דעיקר האיסור הוא בשביל שחוששין שניסכו א"כ ממילא שרי למשקל דמי מן העכו"ם דהוי מזיק, וא"כ כיון דעיקר הטעם של האיסור הנאה משום ניסוך א"כ קשה למה יתחייב לשלם הא ה"ל קם ליה בדרבה מיניה דחייב מיתה, אלא דהתוס' בע"ז דף ע"א השיגו על פירש"י שפירש דבעכו"ם דלא ניתן להישבון דקם ליה בדרבה מיניה, והתוס' הקשו דלא יתחייב לשלם גזילו בשום ענין, וצ"ע לשון התוס' דהא בפ' בן סורר דף ע"ב מסיק דבנטל לא מיפטר רק בשדינהו לנהרא א"כ העכו"ם חייב לשלם גזילו אם לא איבדה אלא דמהך דנסכיה שרי למשקל דמיה מוכח דבעכו"ם לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה דאל"כ אמאי יצטרך ליתן דמים, ומוכח מזה דהעכו"ם לא מיפטר מטעם קם ליה בדרבה מיניה וא"ש, וא"כ י"ל הא דלא מוקי בנגע דמשמע ליה דמנסך אסור אפי' למכור לעכו"ם דמיירי בהפסד מרובה, וכמ"ש התוס' בב"ק דע"כ לא מיירי במערב דא"כ ימכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו וליכא הפסד כ"כ, וא"כ בישראל מומר אע"ג דעושה יין נסך מ"מ לא שייך שישלם דלא גרע מעכו"ם דאם לא נסכו עכ"פ מותר בהנאה ואם נסכו קם ליה בדרבה מיניה, וא"כ אין לחייבו לשלם כיון דקם ליה בדרבה מיניה ולא מחוייב על מה שאסרו בהנאה אם לא מטעמא דהש"ס דמדאגבהה קניא וא"ש, וא"כ מיושב קושיא הנ"ל דקשה מאי הועילו חכמים בתקנתן הא ינסך בלא הגבהה, כיון דמסיק התם בחולין דמיירי בישראל מומר שעושה יי"נ במגעו, א"כ מתחייב עכ"פ על הנגיעה מה שמפסידו לענין איסור בשתייה, ומיושב ג"כ מ"ש מאי חייב בשוגג הא לא שייך קם ליה בדרבה מיניה, ולפ"ז י"ל דמ"מ מתחייב על הנגיעה ושפיר חייב גם בשוגג עכ"פ על מה שאסר בשתיה, אלא דרש"י פירש בב"ק דמנסך לענין איסור הנאה דאילו מערב יכול למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו, משמע ליה לפירש"י דהיינו לענין הנאה דוקא, ולכן י"ל ע"פ מ"ש שם בע"ז בעכו"ם דנסכיה שרי למשקל דמי מיניה, וכתבו התוס' הטעם כיון דבישראל כה"ג חייב, וא"כ י"ל בלא"ה שלכך קנסו במנסך אע"ג דאי איפשר לתקן הכל אם ירצה לנסך בלא הגבהה מ"מ אי לא עבדו חכמים חיוב בישראל גם בעכו"ם היה אסור, וטובא תיקנו בזה כדי שיוכל לקבל מעות גם מן העכו"ם, וא"כ יש להוכיח דהלכתא כרב דמנסך ממש, דלשמואל דס"ל דמנסך היינו מערב ומקנסא לא ילפינן א"כ מנסך ממש פטור א"כ אמאי שרי למשקל דמי מיניה, אלא ודאי הלכתא כרב, וליישב דברי רש"י בב"ק דף ד' ע"ב שפירש דל"ל מערב דימכור לעכו"ם והוא תמוה, דבהדיא מוקי שמואל מערב, ונראה דבלא"ה יש להבין דבתחילה מפרש הש"ס ושמואל מ"ט לא אמר כרב מנסך ממש ובתר הכי פריך ארב אמאי לא אמר כשמואל, וקשה ממנ"פ אי מסתבר טפי לאוקמא מנסך ממש מאי צריך ליתן טעם ארב דלא אמר כשמואל, ולכן נראה דבלא"ה שמעתי להקשות אהא דמוקי התם באית ליה שותפות בגוויה לפמ"ש התוס' בתמורה דהקשו איסור שנתערב בהיתר נימא ביה ברירה, ותירצו דלא אמרינן ברירה אלא באין האיסור ניכר, וא"כ קשה איך מוקי ביש לו שותפות לא יאסר של חבירו כיון דאינו ניכר ישפוך שלו או של חבירו ונימא ברירה דזה הוא חלק חבירו שאינו נאסר, מיהו נראה דביין נסך לא שייך לומר כן למאן דאמר ניצוק חיבור א"כ אי איפשר שיהיה חצי אסור וחצי מותר, ובזה איפשר ליישב מה שהקשו התוס' היינו מדמע די"ל דקמ"ל רבותא שניצוק הוי חיבור, מיהו המרדכי בשם רבינו משולם ביבמות דעתו להיפך גבי יבמה שרקקה דם לא בטל משום שאין האיסור ניכר מעולם, ועפ"ז י"ל דאף דמהני למכור לנכרי היינו דוקא באיסור המתבטל משא"כ בלא ניכר מעולם לא מהני למכור לעכו"ם, ועפ"ז י"ל רש"י לשיטתיה שפירש