גרש ירחים קפא

וא"כ קשה מאי קמ"ל בהך דבנותיהן ניזונות מבני חורין פשיטא דכתיבה לא מהני, ומשני בקנו מידו ובבנות לא מהני קנין כדמסיק הש"ס דבבנות לא מהני קנין, ובהכי ניחא מה שמסיק אימור צררי אתפסה והוא תמוה להפסידה בשביל חששא זו, ולפ"ז ניחא דדוקא בבנות דכתיבה לא מהני שכבר הם כתובים בלאו הכי ומ"מ תיקנו שאינו מועיל לא מסתבר להעדיף כח קנין בלא כתיבה כיון דאיכא למימר צררי אתפסם א"כ לא מסתבר להעדיף כח קנין משטר כיון דשטר בבנות לא מהני ובקנין שייך טפי צררי לכן לא מהני גם קנין כיון דכתיבה ע"כ לא מהני דבלא"ה תנאי ב"ד ככתוב דמי א"כ לא מסתבר להעדיף קנין מכתיבה כיון דבקנין יש לחוש טפי לצררי מבשטר כיון דבתנאי ב"ד קאכלי ויפה כחן בקנין, וא"כ לא קשיא קושיית התוס' לעיל לימא משום צררי די"ל משום צררי לא מסתבר להפסיד רק לפי האמת דעשאן כאין כתובין וכתיבה לא מהני גם קנין לא מהני כיון דאיכא למיחש ביה טפי לצררי, אבל אין זה טעם מספיק שתפסיד לגמרי מלגבות ממשעבדי רק דמשום הכי לא מסתבר להעדיף כח קנין על הכתיבה אבל בעלמא שפיר מהני קנין לדבר שאינו קצוב כדמסיק הש"ך, מיהו בבת אשתו כיון דדברים הנקנין באמירה הן וא"צ כתיבה שפיר מהני הכתיבה כמו קנין ולא דמי לשבח דהכתיבה צריכה לגופה על חיוב השבח לכן לא מהני הכתיבה לענין משעבדי, אבל בדברים הנקנין באמירה שפיר מהני כתיבה נמי כיון דאין הכתיבה צריכה רק לענין משעבדי ה"ל כקנין, כן נ"ל לכאורה בדברי הרמב"ם:

ובזה ניחא הא דקשיא טובא דהא הכא מסיק דקנין מהני אפי' בדבר שאינו קצוב ואפי' לדעת הפוסקים דס"ל חמש שנים מיקרי קצוב מ"מ מדפרכינן אי הכי בנות נמי משמע דקנין מהני גם בבנות אע"פ שאינו קצוב, ודוחק לומר דלמ"ד כתובין דוקא פריך בנות נמי דהא בכתובות פ' הנושא נמי פרכינן הכי ולהפוסקים שפסקו כר"ח איך פריך הש"ס בסתמא דלא כהילכתא, אלא ודאי גם אדבר שאינו קצוב מהני קנין, וקשה הא בב"מ דף ט"ו מוקי לשמואל הך דלשבח קרקעות איירי בקנו מידו וא"כ ממשעבדי נמי ליגבי דהא קנין מהני בין למ"ד כתובין בין למאן דאמר קצובין, ולפמ"ש ניחא דדוקא בבת אשתו דבלא קנין נמי חייב מדברים הנקנין באמירה אהני הקנין לגבות ממשעבדי משא"כ לשמואל דס"ל בלא קנין אין לו שום שבח לא מהני הקנין רק לבני חורין, וא"ש ודו"ק:

אמנם ברמב"ם פכ"ג מאישות דין י"ז כתב הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון כו' והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו ממנו או עד שיכתוב שטר וכיוצא בו כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר, ובדין י"ח כתב מתו אלו כו' אם קנו מידן כו' עכ"ל, משמע דקאי נמי אשלא בשעת הקידושין וא"כ קשה כיון דסבירא ליה דמהני קנין בדבר שאינו קצוב אפי' בדבר שלא היה משתעבד בלא קנין וא"כ איך מוקי שמואל בקנו מידו א"כ ממשעבדי נמי יגבה כיון דקנין מהני לדבר שאינו קצוב, לכן היה נלענ"ד יותר שלא כדברי הכ"מ דבלא"ה הפשרה שכתב בכ"מ דיש חילוק בין שנעשה בין אירוסין לנשואין דהוי קצת חיבת חיתון אינו אלא דברי נביאות דמאן פלג לן בזה שיועיל חיבת חיתון במקצת ומנ"ל להרמב"ם חילוק זה, לכן נראה דהרמב"ם סמך עצמו על מ"ש בהלכות מכירה דלא משתעבד על דבר שאינו קצוב וא"כ כשבא להשתעבד על חמש שנים מזונות פוסק ע"כ סך קצוב דהיינו שיתן חמשה מאות זהובים או יתן חמש שנים מזונות או שפסק שיעור קצוב למזונות וע"ז בעינן קנין או שטר לכן שפיר טורף ממשעבדי, וא"כ שפיר י"ל כמ"ש דהיכא דלא בעינן קנין לחיוב אהני קנין לענין שיגבה ממשעבדי משא"כ היכא דלא משתעבד בלא קנין לא מהני קנין לגבות ממשעבדי בדבר שאינו קצוב דהקנין צריך לגוף הדבר והיינו בשבח לשמואל דע"כ גם להרמב"ם משתעבד על השבח מ"מ אי לא מהני בלא קנין לא אהני הקנין לגבות ממשעבדי וניחא הכל ודו"ק:

מיהו להפוסקים כמ"ד כתובין י"ל דקנין מהני דליהוי ככתוב אבל למ"ד קצובין אפי' קנין לא מהני לדבר שאינו קצוב לגבות ממשעבדי, ולשמואל דמוקמינן בב"מ בקנו מידו י"ל דס"ל כמ"ד קצובין וקנין לא מהני לגבות ממשעבדי כיון דאינו קצוב דס"ל דבנות ככתובין דמי ומ"מ לא גבי משום תיקון עולם, ובהכי ניחא מה שהקשה בש"ך סימן ס' על דברי התוס' בב"מ שהקשו למה אמר אמליך וכתוב הא סתם קנין לכתיבה עומד ותירצו דהנ"מ לדבר שהוא בעין משא"כ לדבר שאינו בעין, והקשה הש"ך דה"ל להתוס' לומר סברת הש"ס דטעמא משום שאינו קצוב לא אמרינן לכתיבה, ולפ"ז ניחא דכיון דס"ל מתני' הוי ככתובין וגבי מדינא ממשעבדי רק מפני שאין קצובין היה תיקון עולם א"כ מן התורה אין חילוק בין קצוב לשאינו קצוב לענין בני חורין ולענין משועבדים אפי' כתיבה לא מהני לשמואל וסוגיא דפריך אי הכי בנות נמי היינו למ"ד כתובין דוקא וא"כ אין טעם כלל דבשביל שאינו קצוב לא יועיל לענין בני חורין סתם קנין לכתיבה דלענין בני חורין דלא שייך תיקון עולם אין לחלק בין קצוב לאינו קצוב:

גם בדעת הריטב"א שכתב דמחייב חבירו בקנין לזונו חייב לזונו אם היה החיוב בשטר גובה מנכסים משועבדים ונדחק הש"ך בפירושו, דקשה הא סתם קנין לכתיבה עומד וגם הא מוקמינן בש"ס בקנו מידו משמע בקנין טורף ממשעבדי, ונראה דהריטב"א ס"ל כשיטת הרמב"ן רבו דרבו שהוא בסימן ל"ט דאי משך מילתא טפי מל' יום חיישינן לפירעון א"כ אם לא כתבו עדים הקנין חיישינן לפירעון וממילא לא גבי ממשעבדי, לכן כתב אם היה החיוב בשטר היינו שיש שטר בידו גובה מנכסים משועבדים לאפוקי אם בא לגבות בעדי קנין אינו מועיל לגבות ממשעבדי דטענינן ללקוחות פרוע, ואע"ג דחייב לזונו זמן ידוע י"ל דמיירי שבא לגבות לאחר זמנו על מה שנתחייב לו בזה צריך שטר דאל"כ טענינן ליה פרוע, ואפי' למאי דמסיק הש"ך בסימן ל"ט שלא כדברי הרמב"ן רק דקנין כשטר נראה דוקא בהלואה דאין יכול לומר נגד עדי קנין אבל בנתחייב ליתן לא' מזונות לזמן אם אין שטר בידו מסתמא יכול לומר שקיים תנאו ונתן לו מזונות כפי מה שקצב עמו לזונו ולא יגבה מזונות שעברו אם טוען שכבר נתן לו, דבשלמא בהלואה בקנין הרי מסתמא לא פרע לו מיד ועדי הקנין כשטר משא"כ בנתחייב ליתן לו מזונות ולא תבעו עד לאחר זמן דהא מהאי טעמא מיבעיא לן בכתובות דף צ"ו ביתומים אמרו נתננו אי נכסי בחזקת אלמנה קיימי וכתבו התוס' דהיינו מדשתקה ולא תבעה איתרע טענתה א"כ גם כאן על מזונות שעברו אם אין שטר בידו יכול לטעון פרעתי וממילא לא גבי ממשעבדי לכן כתב אם היה החיוב בשטר היינו שכתוב בשטר והכל ניחא ודוק היטב:

ובהכי ניחא דמיבעיא ליה לר"ח אי קצובין וכתובין בעינן, וקשה ל"ל טעמא דקצובין כיון דבמשנה אין כתובין כמ"ש לעיל, ולפ"ז ניחא דאי קצובין וכתובין בעינן י"ל דס"ל דהך דכתובות דמתו בנותיהן ניזונות מבני חורין והיא ניזונת ממשועבדים איירי בקנו מידו וקשיא בנות נמי לזה ס"ל דבעינן נמי קצובין ובאינו קצוב אפי' כתוב לא מהני לכן לא מהני קנין, משא"כ אי הוה טעמא משום כתובין לחוד גם בבנות הוה להו להועיל קנין דלא ס"ל טעמא דצררי, לכן צריך לטעמא דקצובין ודו"ק:

ועלה בידינו מזה דבבת אשתו שקנתה בדברים הניקנין באמירה אפי' דבר שאינו קצוב כגון שפסק לזונה כל ימי חייה מ"מ מהני קנין לכ"ע אפי' למאן דפסק טעמא משום קצובין ובדברים שאינו משתעבד בלא קנין לא מועיל הקנין לגבות ממשעבדי למאן דפסק כמ"ד קצובין כיון שצריך הקנין לגוף החיוב, אלא די"ל דסוגיא דב"מ דמוקי בקנו מידו לא קאי אמתני' ובאמת י"ל דגובה ממשעבדי גם השבח בקנו מידו וכן נראה בתומים סימן קט"ו סק"ט ועמ"ש שם בסימן קט"ו סק"ז בארוכה, מ"מ דוחק הוא לאוקמא דבהך ברייתא גובה השבח ממשעבדי דמשמע ברייתא לפרושי מתני' אתיא, אלא דמ"מ לדידן דקיי"ל דשבח יש לו אפי' לא קנו מידו א"כ שפיר י"ל לכ"ע גובה ממשעבדי כיון שא"צ לקנין וכדפרישית, ולפ"ז א"ש קושיית התוס' שהקשו לשמואל יעמיד בקנו מידו ולא תיקשי דא"כ יגבה נמי ממשעבדי דלשמואל דהקנין צריך אינו מועיל לגבות ממשעבדי וא"צ לדחוק כמ"ש בתומים, וכבר הארכתי בסוגיא זו פ' הנושא ובסי' קט"ו על שבח ואין להאריך כאן יותר ודו"ק:

בד"ה כיסין כו' ואפי' לר' כו'. לכאורה י"ל כאן כיון דהיו לו שני כיסין מסתמא מי שלקח א' לקח גם השני, אלא דמ"מ בעי קשורין דאי לאו קשורין יש לחוש לשמא אבדן לאחדים ולא מצא רק א' לכן בעי קשורין, אלא דאכתי יש לדקדק כיון דבמעות לא מיקרי יאוש שלא מדעת דבב"מ כ"א פריך מעות מפוזרות הא לא ידע דנפל ומשני כדר' יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו א"כ ודאי ידע דנפל א"כ כשטוען שכשהרגיש הרגיש באבידת שניהם א"כ הרי משמע שע"כ נאבדו שניהם כאחד וכיון שאבד שניהם כאחד מסתמא מי שהגביה הא' הגביה השני כי למה יקח אחד ויניח א' וא"כ אפי' באין קשורין יוחשב טענת ברי דע"כ אבד שניהם כא' וא"כ מי שמצא הא' מצא גם השני, וצ"ל דמ"מ אינו טענת ברי מבוררת שאיפשר מ"מ שאבדן לאחדים ודוקא לענין מציאה לא נחשב יאוש שלא מדעת וזכה במה שהוא תחת ידו, וא"כ י"ל דלהכי בקשורין עכ"פ מיחשב טענת ברי אע"ג דאיפשר דמתעכל קטרייהו מ"מ כיון דבלא"ה אין לתלות שאבדן לאחדים, אלא דלא הוי ברי גמורה כ"כ, אבל לומר דנתעכל קטרייהו וגם לא משמש בכיסו באבידת הא' זה לא תלינן לכן מיחשב שפיר טענת ברי ודו"ק:

בגמרא כיסין לא מנתחי מהדדי. ויש לדקדק הא ה"ל הילך דהכיס שמודה לו ברשותיה דמריה קאי, וצ"ל דנאבד בפשיעה ואינו בעין:

שם והחזרתי לך א'. והקשה הפני יהושע יהיה נאמן במיגו שהחזירו לו שלא מדעתו דהכל צריכים דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה, ולא ידענא מאי קשיא ליה טפי מהך מיגו דלא מצאתי אלא א' מהם, ולגירסת התוס' בכיסין ודאי לא שייך שיחזירם לגינתו דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע:

שם הוא דאמר כר"א בן יעקב. כל המפרשים נדחקו דקשה הא ראב"י נמי ס"ל הך דהמוצא מציאה רק התם טעמא דבבנו נמי אינו מעיז אבל במשיב אבידה לכ"ע פטור, וגם פירוש התוס' דחוק, לכן אכתוב הנלענ"ד בכמה יישובים, ולכאורה היה נ"ל בפשוט דבלא"ה קשה מאי פריך ולית ליה לר' יצחק המוצא מציאה לא ישבע וקשה