גרש ירחים יז

דלא גרע מספרא דמובהק, וא"כ י"ל דלר' מאיר אם אומר בפני נכתב כולו ונחתם חציו מצרפין כתב סופר לעד וה"ל כשני עדים, אלא מיהת לר' מאיר לפעמים משכחת לה דנכתב ע"י חרש שוטה וקטן וא"כ אין לצרף כתב סופר כיון דלר"מ כתיבה לא בעי, א"כ כשר אפי' כתב חש"ו ובכה"ג ודאי בעי בפני נחתם כולו, מיהו ודאי אם כתבו גדול אי איפשר לומר דפסול לר"מ דהא כל פסולי בפני נכתב לר"מ הולד ממזר ולר"מ דלא בעי רק כתב סופר ועד לא שייך לפוסלו לעשות הולד ממזר, דהא כתב סופר ועד כשר ולא גרע מגט שנכתב במקומו וליכא רק כתב סופר וע"א, והשתא ודאי לר"מ לשיטתיה שפיר בעינן בפני נכתב ג"כ והיינו דע"י כתב סופר ועד נמי כשר, א"כ כשאומר בפני נכתב היינו לשמה ממילא מעיד שנכתב בגדול א"כ ה"ל הסופר ג"כ עד ויש שני עדים עם צירוף ע"א החתום, א"כ בפני נחתם חציו אין לו דין משנה ממטבע שטבעו חכמים דבכה"ג הכשירו, וא"כ ממילא לא אתיא כר' מאיר, דלר' מאיר כל פסולי בפני נכתב הולד ממזר, וא"כ אי אמר בפני נכתב כולו ונחתם חציו הוה כאומר בפני נחתם כולו ואין שייך לקרות עליו שם פסול כיון דעכ"פ אין הולד ממזר, וא"כ ע"כ מתני' לא אתיא כר"מ, דלר"מ בפני נחתם חציו היינו כולו כיון דכתב סופר מצטרף וה"ל שני עדי חתימה בלא עד שני, דבכה"ג לא שייך למיפסל אפי' מדרבנן, ולר"מ י"ל דסגי בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו דהיינו נמי בפני נכתב ובפני נחתם, ואפי' תימא דלר"מ לכתחלה בעי בפנ"כ ובפנ"ח כולו מ"מ לא שייך לומר הולד ממזר בכה"ג אם אמר בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו, ולר"מ כל היכא דתני פסול בפני נכתב הולד ממזר, א"כ מתני' ע"כ לא אתיא כר"מ, וא"ש:

והשתא ממילא לא קשיא דנוקמא דר"מ ס"ל לכתחלה בעינן לשמה דלא מיתוקמא מתני' בהכי דפסולי דר"מ הולד ממזר ומשום לכתחלה לא שייך למיקרי פסול מאחר דפשיטא לן דאין הולד ממזר כיון דבדיעבד כשר, ולא קשיא מידי כל קושיות התוס' וא"ש דלר' מאיר גופיה שייך בפני נכתב ג"כ, אבל מ"מ מתניתין לא אתיא כוותיה ודוק היטב:

בא"ד לרבה קשה דל"ל טעמא דאיחלופי אפי' למסקנא כו'. והקשה מהרש"א דבלא"ה לרבה דס"ל משום לשמה וידענו לא מהני לא שייך לחוש לאיחלופי, ונראה דלא פסיקא להו להתוס' דלמסקנא היה איפשר לומר דגם אי אמר בפני יש לאיחלופי בקיום שטרות כיון דעכ"פ בפני מועיל לענין קיום, וא"כ גם על בפני יש לחוש לחלופי שיאמרו בקיום שטרות סגי בפני בע"א, והא דרבה לא אמר כרבא נראה דלא קשיא רק בס"ד, אבל למסקנא י"ל דרבה לחומרא קאמר והיינו שאפי' במקויים ואפי' אתיוהו בי תרי נמי צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח ולא קשיא שיאמר כרבא לקולא, מיהו בס"ד דלא ידע דרבה אית ליה דרבא פריך שפיר דליכא למימר דלחומרא קאמר דהא מיקל נמי ממדינה למדינה בארץ ישראל, אבל למסקנא דלרבא נמי ממדינה למדינה בא"י אין צריך לומר, א"כ אין דברי רבה רק לחומרא, ולא קשיא מ"ט לא אמר כרבא, אבל לעולם שפיר שייך איחלופי אפי' אמר בפני נחתם דוקא ולא מהני ידענו מ"מ שייך איחלופי, לזה כתבו התוס' דמוכח גם למסקנא טעמא דרבה משום הכי, דאל"כ לא מקשה הש"ס מידי למסקנא כמ"ש התוס' לעיל, וא"ש ודו"ק:

בד"ה שלשה כו' דכיון שהבעל עצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזו עכ"ל. וכתוב בספר פ"י דלפמ"ש התוס' לקמן דצריך עדים גם לר"מ משום דאין דבר שבערוה פחות משנים, מ"מ במקום עדי מסירה לא קאי כתיבת יד הבעל דלא שייך ביה הודאת בע"ד דמחייב לאחריני ע"ש, ולא ידענא מאי קאמר דפשיטא כיון דאפי' עדי חתימה לא סגי לר' מאיר אף שהם עדים גמורים ויכולים לחוב לאחריני מ"מ צריך ליתנו בפני עדי מסירה, א"כ כ"ש כתיבת יד הבעל לחוד, דמ"מ אין כתיבת יד הבעל מורה שנמסר לידה, ומ"ש למאי דמוקי ג' גיטין כר"מ איירי בעדי מסירה, דברי תימה הם כלפי לייא דהרי"ף והרמב"ם ודאי לא ס"ל כשיטת התוס', דס"ל אפי' לר"א לא בעי עדי מסירה היכא דאיכא עדי חתימה, וכמ"ש הרי"ף בפרק המגרש והר"ן בסוף סוגיין דבפני כמה נותנו לה, ופשיטא דלהרי"ף והרמב"ם דג' גיטין כשרים גם לר"א מן התורה, ור"א מוסיף קולא אע"פ שאין עליו עדים כלל, ואדרבה מכאן כתב הר"ן פרק המגרש דמדייק הרי"ף דגם לר"א סגי בעדי חתימה, דר"א משמע דלהקל בא ע"ש, ופשיטא דלהרי"ף ורמב"ם בכתב ידו נמי אינו אלא פסול מדרבנן וכדאיתא בש"ע סימן ק"ל סעיף כ', וכתב ידו הוי כמאה עדים, ולא דמי לקידושין דבהך הודאה שקידשה אינה מתקדשת, אבל כאן שגט בידה בכתב יד הבעל הוי כאילו עדים חתומים בו, דהא באותו הגט יכולה להתגרש, וכמו שבעדים הוי גט דמסתמא בא לידה מיד הבעל ה"ה בכתב ידו של הבעל, דאי תיחוש שבתחלה לא בא בתורת גירושין לידה א"כ גם בעדים חתומים על הגט ניחוש לכך, אע"כ אמרינן מסתמא נמסר מיד הבעל, ואפי' לשיטת התוס' והרא"ש דבעינן דוקא עדי מסירה ולדידהו ודאי לא מהני כתב ידו, (וק"ק על הש"ע שכתב בסי' ק"ל שם שהגט פסול ונמשך אחר דברי הרמב"ם, אבל להרא"ש פשיטא שהגט בטל דלא עדיף כתב ידו מעדים, וצ"ל שסמך עצמו על מ"ש בסימן קל"ג עיקר הפלוגתא), אבל פשיטא דאם כתב ידו יוצא מת"י מחזקינן שנמסר מיד הבעל, אלא כיון דלא מהני בלא עדי מסירה איפשר דבכה"ג לא אמרינן מסתמא נמסר בעדים, וא"כ דברי הפני יהושע בזה אינם ברורים, והדבר ברור כמ"ש ודוק היטב:

בא"ד כתב ידו ועד שנינו שפיר כו' עכ"ל. צ"ע למה לא ניחוש בכתב ידו שהוא עצמו כתבו להתלמד והאשה חתמה עליו ע"א, וצ"ל דהא פשוט להו טפי שנזהר מלכתוב להתלמד דכתב ידו היינו שחתם עצמו ג"כ ובחתם עצמו ודאי לא שייך להתלמד כמו בכתב ידו לענין ממון דבחתימה זהיר, אבל כתב ידו בלא חתימת ידו ודאי לאו כלום הוא, וכן הוא בח"מ סי' ס"ט לענין כתב ידו וחתם למטה, אבל בלא חתימה ודאי לאו כלום הוא, ועיין בב"י בשם הרמב"ן ותשובת הרשב"א דכתב בכתב ידו אפי' לא חתם עליו ובש"ע בכתב בכתב ידו וחתם שמו למעלה, והרמב"ן שם מביא ראיה מהך דגיטין דבלא חתימה נמי מיקרי כתב ידו, וצ"ל דבגט שכותב שמו והוא בלשון הבעל הוי כחתימה לכן אין דרך שיכתוב כן להתלמד כיון שכותב שמו בגט הוי ככתב ידו שחתם שמו בתחלה, וע"ז ודאי אין חשש שעושה להתלמד שאינו מחייב עצמו כדי להתלמד כיון שנכתב על שמו, אבל בכתב סופר שאינו כותב על עצמו י"ל להתלמד עביד, כיון דכותב כתב ידו בגט הוה כחתם כיון שכותב שמו, לכן לא קשיא להתוס' רק על כתב סופר:

בא"ד ניחוש דשמא סופר כתבו להתלמד וזרקו לאשפה כו' עכ"ל לכאורה נרא' דכיון דחתם ע"א אם איתא שרוצה לשקר היה יכול לחתום גם עד שני ויאמר שהוא שליח הבעל ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם והיה הגט כשר, אלא דקשה לפ"ז בכל ע"א שאומר נתגרשה יהיה נאמן במיגו דאי בעי כתב גט וחתם עדים ואומר בפני נכתב, וצ"ל כיון דעיקר טעמא דנאמן משום דלא מרע נפשיה א"כ אין עושה כן דלא לירע נפשיה והוי חזקה אלימתא כמו דלא חשדינן לזיוף מן התורה דמסתמא לא חציף אינש לזיופי, גם על העד יש חזקה זו שאינו מזייף עד השני דשמא יבא השני ויכחישנו, וא"כ י"ל בכה"ג בחתם אחר הסופר אילו אינו רואה כתב ידו של הסופר שכתב ע"פ הבעל אינו רשאי לחתום, וכשלא ראה שכתבו הסופר חושש שמא זרקו הסופר לאשפה א"כ הוי כאילו העיד שהסופר כתבו לשם הבעל ואם איתא שלא כתבו ע"ש הבעל רק זרקו מרע נפשיה טובא, ושפיר י"ל שנאמן במיגו דאי בעי אמר ששלוח מן הבעל ויאמר בפנ"כ ודו"ק:

בא"ד וזרקו לאשפה כו' עכ"ל. והקשה בפני יהושע אמאי לא חיישינן שכתבו הסופר שלא לשמה דלר"מ א"צ כתיבה לשמה וא"כ אין כאן רק ע"א לשמה דכת"י אינו מצטרף כיון שלא כתב לשמה ודחק, ולענ"ד לק"מ דודאי אינו חשוד לקלקלה וכ"ע בקיאין לשמה מסתמא כדפרישית לעיל, וא"כ כמו דלא חיישינן שימסור לה גט מזוייף לא חיישינן לכל פסולים, רק בזה שמוסר לה גט בע"א אינו מקלקלה בידי שמים שהכל יודעין ריעותא זו שלא תנשא לכתחלה בו, אבל ודאי מסתמא בקי גם הבעל לשמה כמו שאנו אומרים שכל עדים יודעין דבעי לשמה, ולקלקול בידי שמים לא חיישינן כמ"ש התוס' לעיל ולק"מ:

ועוד נראה דהא לקמן פ' כל הגט דף כ"ו ע"ב מבואר דלר"מ אין כותבין רק טופסי גיטין אבל תורף לא משום קטטה או תקנת עגונות, וא"כ אין הסופר כותב תורף הגט גם לר' מאיר עד שיצונו הבעל והיינו לשמה כיון שכותב ע"פ ציווי הבעל ממילא הוי לשמה, וכמ"ש בספרי גט מקושר שא"צ לפרש בפירוש לשמה, ואפי' נאמר שצריך לפרש לשמה מ"מ כיון שהסופר מוסרו לבעל אין הפסד לסופר שיכתוב לשמה כדי שיוכשר גם ע"י ע"א מן התורה וסתם ספרי דדייני גמירי, וא"כ עליו לחוש שמא יחתום בו רק ע"א וכותבו לשמה ע"פ הדין מן הסתם, משא"כ שכתבו להתלמד קשיא להו להתוס' שפיר שכתבו להתלמד וזרקו לאשפה דלא אסיק אדעתיה שימצאנו הבעל ודו"ק:

בא"ד וי"ל שהסופרים נזהרים כו'. כתוב בספר פני יהושע ז"ל ואיכא למידק דהא שמואל גופיה דאוקי למתני' כתב סופר ועד מוקי בסופר שאינו מובהק, היינו משום דחיישינן שמא לא שמע מפי הבעל, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא נימא דהולד ממזר ע"ש ולא הבנתי דבריו דמה ענין זה לדברי התוס' דגם על פירש"י קשה דכיון שלא כתב מפי הבעל אמאי הולד כשר כיון דהסופר אחד מע"ח לר"מ, וע"כ לפירש"י נמי אינו אלא חששא בעלמא וסגי לפסול לכתחלה שלא תנשא, ואדרבה אי הכי קשיא ליה על פירש"י דאם ניחוש בסופר שאינו מובהק שלא כתב מפי הבעל איך מצינו ידינו ורגלינו בבית המדרש לדידן דקי"ל כר"א דס"ל עדי מסירה כרתי וצריך כתיבה לשמה אע"פ שיש עדי חתימה, וא"כ קשה איך מכשירין בספרא דלא מובהק הגט עם עדי חתימה שמא לא שמע מפי הבעל אטו נפסול לכולהו גיטי שנכתב בסופר שאינו מובהק, וצ"ל דרש"י לא כ"כ רק לר"מ דכשיש עדי חתימה אפי' מצאו באשפה כשר ולא בעי כתיבה לשמה, וא"כ יוכל לכתוב אפי' שלא לשמה. רק דסופר מובהק זהיר טפי שמא יאבד ממנו ותמצאנו האשה ותחתום עליו ע"א כקושיית התוס', לכן נזהר לעולם שלא לכתוב התורף וזה זהירות יתירה, אבל לר"א דמדינא