גרש ירחים קעט

אבל לא תיקנו בו כתיבה שיכתוב בשטר שלא יגבה ממשעבדי, לכן אע"פ דכתב שבח מ"מ אינו גובה ממשעבדי מאחר שלא תיקנו בו כתיבה, וניחא דקשה הא כיון שכותב לו ושבחיהון הרי ידוע לכל שכותבין כן, אלא נראה שהיה תקנת חכמים שלא לכתוב כדי שלא יפסידו הלקוחות כל כך לכן אפי' כתב לא תיקנו כתיבה לזה ולא מהני, ומה שפירש"י אין קול יוצא לאותה כתיבה צ"ע, דידוע שכותבין כולם כן ואיך שייך לומר שאין לו קול, וצ"ע ודו"ק:

שם ר' חנינא אמר לפי שאין קצובין. מכאן כתב בש"ך סי' ס' דקשה לדעת הרמב"ם שסובר דדבר שאינו קצוב אינו משתעבד, ובבעה"ת שער ס"ד ח"א מבואר שהקשה דאכילת פירות ושבח ממשעבדי הוא דלא גבי משום תיקון העולם הא מדינא גבי אפי' ממשעבדי, ונראה דמהא דמזון אשה ובנות לא קשיא ליה ל"ל טעמא דתיקון העולם הא בלא"ה אין קצובין די"ל דהרמב"ם לא קאמר רק שאינו יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אבל במזון אשה ובנות דהחיוב מתנאי ב"ד שפיר היה מהני לגבות גם ממשעבדי רק משום שאין קצובין, ואיפשר לדעת הרמב"ם דלא קאמר רק במידי שאין דרך להתחייב ואין חיובו ברור דהיינו לחייב במזונות כיון שאין קצוב לא גמר ומקני שאין חיובו ברור ופסוק, אבל במה שדרך להתחייב בו שהרי כל העולם יורדין לשדות על מנת להשביח ושיהיה השבח שלו כיון שדרך להתחייב בו משתעבד אף אאינו קצוב, ובהכי ניחא מה שתמה הרמב"ן מפירות דקל וממה שתעלה מצודתי מכור לך דדוקא משום דבר שלא בא לעולם לא מהני אבל בלא"ה אע"ג דלא קצוב מהני, ובגי"ת תמה דמה שהעלתה כבר הוא קצוב, ולק"מ דעיקר קושיית הרמב"ן ממה שתעלה דלא קאמר רק משום דשלב"ל אבל אי הוה נקרא בא לעולם הוה משתעבד, ולפמ"ש לק"מ דהא גם בשבח קרקעות דרך להשתעבד עליו דהא אפי' יורד ברשות יש לו שבח כדאיתא בסימן שע"ה א"כ ממילא כל קונה שדה קונה על דעת שירויח השבח לכן גם המוכר משתעבד על כך, א"כ י"ל דלא קאמר הרמב"ם רק שאינו מעלה בדעתו להפסיד כ"כ כיון שאיפשר שיתייקרו מזונות אבל בפירות דקל ומה שתעלה מצודתי לא מפסיד מידי ומה שיעלה פירות דקלו או מצודתו הוא ריוח ואינו מפסיד כלום ממה שהוא תחת ידו לעת עתה שפיר משתעבד גם להרמב"ם אע"פ שאינו קצוב שאינו מפסיד משלו כלום, ובהכי ניחא נמי מה שהקשה בגדולי תרומה מהולך לחלוב את עיזיו וכו' דהוי אינו קצוב, ולפ"ז לק"מ דאינו נקרא נפסד בזה שלא זכה עדיין הוא עצמו בזה ושפיר מתחייב ודו"ק:

וניחא בזה ג"כ מה שהקשה הרמב"ן עוד מהא דאמרינן בקידושין דף ע"ח דיכיר צריך לנכסים שיפלו לו אח"כ והא הוי אינו קצוב, ולפ"ז לק"מ דעל דבר שאינו נפסד שפיר מקני אף שאינו קצוב כיון שאין מתחייב רק מן מה שיפול לו אח"כ שהוא לו ריוח ואינו נפסד לעת עתה ודו"ק:

ועפ"ז איפשר ליישב עיקר הקושיא שנתחבטו בה הראשונים והראב"ד פי"א ממכירה השיג עליו מהא דפריך לריש לקיש ממתני' דהנושא את האשה ופסק לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה ופריך לריש לקיש, וקשה כיון דבס"ד לא ידע דאיירי מדברים הנקנין באמירה תיקשי לר' יוחנן נמי, ולפ"ז יש לומר דהא ודאי פשיטא ליה דבשעת נישואין דרכו להשתעבד בדברים שאינם קצובים כמו שמשתעבד לאשתו בכמה דברים מזונות וכסות ופרקון דאדעתא דהכי נסבה, א"כ ה"ה דמשתעבד לבתה ג"כ שע"ד כן היא נישאת לו, אלא דלריש לקיש דלא משתעבד בדיבור ס"ד דלא אהני אף שדעתו להשתעבד דהא בחייב אני לך מנה ג"כ דעתו להשתעבד בדבר פסוק ואפ"ה ס"ל לריש לקיש דלא מצי לשעבד נפשו א"כ לא תליא בדעתו כלל אע"ג דגמר ומקני לא מהני בדיבור, אבל משום דבר שאינו קצוב פשיטא ליה דלא שייך בשעת חיתון דאז דרך להשתעבד אף לדברים שאינן קצובין, וא"כ לר' יוחנן יכול לחייב חיוב זה בשטר, וכיון דהחיוב חל שפיר משתעבד אף לדבר שאינו קצוב דבשעת נישואין דרך להשתעבד אף לחיובים שאינן קצובין, אבל לריש לקיש אף שדעתו להשתעבד לא מהני פריך שפיר, וחידש לו התרצן דבדברים הנקנין באמירה משתעבד גם לריש לקיש, ודוק היטב, ועיין בסמוך:

שם איבעי' להו לר"ח קצובין וכתובין בעי כו'. וקשה כיון דהני לא מיקרי כתובין ל"ל טעמא דקצובין כלל, ואיפשר דאי ס"ל קצובין וכתובין ס"ל מזון אשה ובנות כתובין נינהו רק בשביל שאין קצובין, ואיפשר דהרמב"ם דייק מזה דאינו משתעבד בדבר שאינו קצוב דלהכי צריך לטעמא דקצובין דאילו משום שאין כתובין ה"ל אכילת פירות ושבח מלוה על פה עכ"פ, וא"כ לפמ"ש הגאונים ובסימן ק"ד דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר א"כ הני קדמי למלוה בשטר מאוחר לגבות מבני חורין, להכי נקט טעמא שאין קצובין ודבר שאינו קצוב אינו משועבד מן התורה, רק בתר תקנת חכמים דמשתעבדי למזון אשה ובנות ושבח ופירות ה"ל למיגבי ממשעבדי א"כ משום שאין קצובין אוקמוה אדאורייתא ומדאורייתא לא משתעבדי כלל א"כ מלוה בשטר קודם, מיהו למ"ש לעיל בסמוך אין לומר כן ודו"ק, ועמ"ש לקמן בסוגיא:

(דף נ"א ע"א) בתוס' ד"ה או דילמא כו' פי' בקונט' כו' ואין נראה דבהדיא תנן כו' עכ"ל. לכאורה היה נ"ל לפירש"י דס"ל אי שעבודא דאורייתא מלוה על פה אינו גובה מלקוחות משום פסידא דלקוחות, ויש להבין מאי פסידא דלקוחות הוא הא טענינן להו פרעתי, וצ"ל שידוע להם שלא פרע והא לא שכיח, לכן י"ל שאמר אל תפרעני אלא בעדים ושובר אצל לקוחות ליכא ויגבה אחר שיפרע לו עוד הפעם, אלא דאי טענינן פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדינת הים לא יגבה מלקוחות א"כ י"ל דס"ל אינו נאמן באומר פרעתיך בפני פו"פ ושייך פסידא דלקוחות, וריב"ח ס"ל דנאמן וליכא פסידא דלקוחות דטענינן להו, א"כ בידוע שלא פרע שפיר גבי ממשעבדי דפלוגתא דתנאי היא, מיהו י"ל דתוך זמנו יגבה מלקוחות וי"ל דס"ל אדם פורע תוך זמנו ודו"ק:

מיהו יותר נ"ל ליישב דברי רש"י כפשטן דס"ל כמ"ש הש"ך בסי' קט"ז סק"ה דהרשב"ם ס"ל במוכר שדהו בעדים דגובה ממשעבדי היינו בהתנה על האחריות בעל פה דבלא התנה לא אמרינן אחריות ט"ס בלא שטר, וא"כ נראה דהא דס"ל מלוה ע"פ גבי ממשעבדי מ"מ לא אמרינן בה אחריות ט"ס אלא בהתנה בעל פה, וא"כ א"ש מתני' דבשטר בלא התנה גובה ממשועבדים ועל ידי עדים גובה מנכסים בני חורין בלא התנה, ולק"מ:

בא"ד אבל שאר מילי הוו כמכר כו' עכ"ל. וקשה כיון דס"ל משום קלא א"כ מאי דחי שאני פרנסה דאית ליה קלא הא הני נמי אית להו קלא ואפ"ה לא גבי, ועיין בחידושי הרשב"א ובפני יהושע שנדחקו, ונראה דיש חילוק דבמכר דגבי ממשעבדי היינו משום דניחא ליה דליפוק קלא ויש לו קול ממילא דרצונו בכך דליקפצו עליה, אבל בהנך כגון פסק לזון בתה דנהי דלא עביד בצנעה מ"מ משום הא גופא ניחא ליה דלא ליפקו עדים לקלא דלא ליתזלו נכסי לכן מיבעיא ליה אי גבי, והשתא בפרנסה י"ל דאית ליה קלא אע"פ שאין רצונו בכך אית ליה קלא ממילא לכן גבי שפיר ממשעבדי מפני שאין תולה בדעתן של יורשים ולא דמי לנושא אשה ופסק לזון בתה דיש לומר דעדים לא מפקי קלא משום הא גופא דלא ניחא ליה לאפוקי קלא כדי שלא תגבה ממשעבדי ודו"ק:

בפירש"י ד"ה ניזונית כו' אלמא כיון דקייצי כו' וקשיא לעולא עכ"ל. ולכאורה קשה גם לר"ח אי קצובין וכתובין בעי דבס"ד ה"ל אין קצובין, ובני החריף מו"ה אהרן אמר ליישב לנכון דודאי לר"ח י"ל דקלא אית ליה כמו פרנסה וה"ל ככתיבה, אלא דקשה הך דחמשה גובין מן המחוררין ואחד מהם הפוסק לזון בת אשתו דגובה מב"ח, וצ"ל כמ"ש התוס' כתובות ר"פ הנושא דטעמא משום דלא קצוב וא"כ לעולא דלא ס"ל קצובין פריך שפיר דל"ל דקלא אית ליה דא"כ תיקשי הך דפוסק לזון בת אשתו דלעולא אין חילוק בין קצוב לאינו קצוב וע"כ לומר דליכא קלא א"כ תיקשי אמאי ניזונית ממשעבדי והוא נכון, מיהו דעת הרמב"ם דחמש שנים מיקרי דבר שאינו קצוב, ולדבריו קשה הא לכ"ע תיקשי אמאי ניזונית ממשועבדים, ואי נימא משום דמיירי בדברים הניקנין באמירה עדיף טפי א"כ גם לעולא לא קשיא נימא דברים הניקנין באמירה עדיף, ואי קשיא למ"ד לא ניתן ליכתב אין ענין הקושיא לכאן, ותו קשיא כיון דמשום שאין קצובין הפקיעו השיעבוד מה יועיל הקנין, לכן נראה דבלא"ה קשה למה פסק הרמב"ם כמ"ד משום קצובין, ובש"ך דחק ליתן טעם לזה, לכן נראה דהרמב"ם קשיא ליה דמשני בקנו מידו וסתם קנין לכתיבה עומד, וקשה קושיית התוס' הא אפי' כתיבה לא מהני בבנות ומאי פריך אי הכי בנות נמי, וגם פירוש התוס' דקנין אלים מכתיבה קשה ג"כ דכיון דעשאן כאין כתובין ומדינא מהני כתיבה ואי לא מהני למה לא יהיה קנין עדיף, לכן ס"ל להרמב"ם דודאי לעולא לא קשיא כלל דפשיטא דקנין לא מהני בבנות כמו כתיבה דלא מהני, אלא דקושיא זו עיקרה בכתובות פרק הנושא דשקיל וטרי אי ניתן ליכתב ושם מוקי בקנו מידו, וס"ל להרמב"ם דחמש שנים נקרא דבר שאינו קצוב היינו דוקא לענין חיוב שאין יכול לחייב אבל אם מחוייב מכח דברים הניקנין באמירה רק שלא יגבה ממשעבדי מתיקון העולם לענין זה הוי שפיר קצוב כמו לפוסקים דס"ל דנקרא דבר קצוב דאי הוה מיקרי דבר שאינו קצוב גם לענין משעבדי לא הוה מהני גם קנין דמ"מ תיקון העולם שייך ביה, אלא דלעיל אמרינן מזון בנות לא מיקרי קצובין אף דאין ניזונות רק עד בגרות מ"מ לא הוו קצובי משום דאין ידוע כמה בנות יש לו, והשתא למאי דמוקי בקנו מידו ע"כ לא קאי אאותן שלא נולדו דבהא פשיטא דלא מהני קנין לדבר שלא בא לעולם, ועיקר הקושיא סמוכה על דמשכחת לה בגירשה ואהדרה וא"כ בזו ה"ל דבר קצוב עד דתיבגר, ואין לומר כמה בנות שיהיו לה דהא הנולדין אח"כ אין נכנסין בקנין, וא"כ הוי דבר קצוב לענין משעבדי כמו חמש שנים והחיוב הוא בלא"ה מכח תנאי ב"ד א"כ מהני הקנין דלא שייך לומר דהוי דבר שאינו קצוב כיון דיש לו קצבה עד בגרות א"כ אותה שקיבל עליה קנין תגבה ממשעבדי, א"כ מוכח הסוגיא פ' הנושא למ"ד קצובין דלמ"ד כתובין לא קשיא כלל בנות נמי לכן פסק כמ"ד קצובין, וגם הכא אגב הך דפ' הנושא פריך נמי הכא הך פירכא אבל למ"ד כתובין לא קשיא כלל מבנות, וניחא בזה מה שתמהו התוס' דמסיק צררי אתפסה קשיא גם מבני חרי לא תגבה, עוד הקשה לישני גם לעיל משום צררי, ועוד דצררי לא קא תפיס לקטנה שכל אלה קושיות