גרש ירחים קעח

אמרינן דקמא בינונית משמע דמיירי בקרקעות, מיהו בגמרא יש לומר דתניא בפלוגתא דרב ושמואל פ' שבועת הדיינין אי מנה דוקא קאמר, אבל לפמ"ש הרי"ף ורשב"א דלפי האמת מיירי בהכי דדחייאתה נינהו א"כ איך יטול המקבל מתנה כלום כיון דדוקא קאמר, וצ"ל דאמר בפירוש מנכסי ולא נזכר בפוסקים ובש"ע גופיה בסימן קי"א וסימן רנ"ג סעיף ט':

בתוס' ד"ה תנו מאתים כו' אבל אם היה נותן להם בשוה אפי' בלא אחריו עכ"ל. וקשה לפ"ז למה נקט אחריו ליפלוג בדידיה דאם נותן להם בשוה כל הקודם זכה, ואיפשר לומר דנהי דבנתן להם בשוה כל הקודם זכה איפשר לומר דהיינו לענין שאם יחסר לא' יהיה ההפסד לאחרון והיינו כשיעלו הנכסים פחות ממה שנותן יפסיד האחרון אבל לענין ב"ח י"ל שלא נתכוין שיגבה מא' רק ממי שקיבל בינונית או מכולם, אבל באמר בפירוש ואחריו אמרינן שנתכוין ג"כ שהב"ח יטול מן האחרון, והשתא סיפא דאם אמר ואחריו לפלוני י"ל באמת דנתן לכולם בשוה וא"כ מדהוה ליה למימר בלא ואחריו והיה הראשון ג"כ קודם אם יחסר מן הנכסים ע"כ כי אמר ואחריו היינו לענין שיגבה הב"ח מן האחרון, ובהכי ניחא דקאמר בש"ס ואע"ג דקמא בינונית תיקשי ליה טפי כיון דלא עבוד תקנתא במתנה א"כ שוין בני חורין ומשועבדים דמקבל מתנה והוי כאילו כולם בני חורין ולמה יגבה מן האחרון, ולפ"ז ניחא דכיון דאמר ואחריו ע"כ נתכוין שיגבה מן האחרון, כן י"ל בגמרא, אבל פשט לשון התוס' והרא"ש ס"פ יש נוחלין וגם רמ"א בסימן קי"א שהביא דעתם משמע דשוה לגמרי לאמר ואחריו, גם משמע דאפי' הוסיף לאחר מ"מ גובה מן האחרון ולא ס"ל הסברא שכתבתי שלא נתכוין רק אם יחסר לא', ודוק היטב:

ואיפשר לומר עוד דנותן לכולם בשוה אין כוונתו רק שיברור לו היפה ולא לענין שיפסיד האחרון דדוקא לענין זה יפה כחו אבל לא שיפסיד לגמרי, ועפ"ז ניחא דקאמר ואע"ג דקמא בינונית, וקשה דקארי לה מאי קארי לה דילמא בכולם שוין, ולפ"ז ניחא דאם נימא באם דקמא בינונית גובה מן הראשון א"כ תיקשי ל"ל ואחריו ליתני בכולם שוין וע"כ לומר דנתן לו יפוי כח לברור היפה ואם איתא דאי דקמא בינונית גובה מן הראשון א"כ אין זה יפוי כח שהרי ע"י זה יגבה מן הראשון וא"כ אפי' לא אמר ואחריו רק נתן לכולם בשוה נימא שכוונתו לגבות מן האחרון, דאין לומר דליפות כחו הזכירו ראשון דהא בקמא בינונית מיגרע גרע שהרי גובה מן הראשון וא"כ בכולן שוין אפי' לא אמר ואחריו יגבה מן האחרון דאין לומר שיברור לו היפה דא"כ הב"ח יחזור על בינונית, אלא ודאי לעולם חוזר על האחרון ובנותן לכולם בשוה ולא אמר ואחריו גובה מכולן רק שהראשון בורר לו היפה:

בגמרא דקמא בינונית והקשה הרשב"א בחידושיו הא מתנת שכ"מ כירושה ומיורשים אפי' גדולים לא גבי אלא מזיבורית, ותירץ דלא פלוג בין מתנת שכ"מ למתנת בריא, ושוב הקשה איך מדמי מתנת שכ"מ למשעבדי הא אשה ובנות ניזונין מהם, ותירץ דהכא במתנת בריא עסקינן הילכך במתנת שכ"מ אי דקמא בינונית גבי מבינונית וכתב כן בשם הרי"ף והר"י מיג"ש ור' יונה, וצ"ע דלא קשיא הקושיא של הרשב"א דודאי לענין יורשים גבי לעולם מזיבורית אלא די"ל לא פלוג א"כ מתנת שכ"מ ממה נפשך אי דיינינן ליה כירושה אין לב"ח רק זיבורית וכשתימצי לומר לא פלוג הרי הוא כמו מתנת בריא דג"כ גבי מבתרא וצ"ע:

שם ואע"ג דקמא בינונית כו' מזיבורית גבי. והקשה הרשב"א למה יפה כחו של ראשון ליטול בינונית, ואין לומר שנתרצו האחרים שגבה הראשון בינונית א"כ האחרון נכנס תחת הבעלים שיגבה מן האחרון שהרי כך הוא דינו והראשון הוי כאילו קנה הבינונית מן האחרון א"כ דינו שיגבה מן הראשון הבינונית כדאיתא בב"ק דף ח' ע"ב בראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחד ללוי ובא ב"ח דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה בלא שייר בינונית דכוותיה, וכן הוא כוונת הר"ן רק שיש חסרון איזה תיבות, וצ"ל אע"ג דקמא בינונית שדינו בבינונית, ואי משום דסתמא קתני משמע אפי' נתרצה דחה סברא זו דכיון דנתרצה הוי כמכרו וכדברי הרשב"א ממש, אלא ודאי כדאמרן שדינו בבינונית בשביל שיפה כחו, ע"ש ותראה שהדברים ברורים בדברי הר"ן כמ"ש, לכן כתב ובתוס' נסתפקו בכך והוא ברור, רק בלשון מהר"ם ברי"ף לא הבין דברי הר"ן אולי לא ראה דברי הרשב"א בחידושיו והדבר פשוט כמ"ש בר"ן בלי ספק, אלא דלענ"ד יש לדחות ראיית הרשב"א דיש לפרש דקמא בינונית כגון שעדיין לא היו הזיבורית כגון שבשעה שבא הראשון לגבות עדיין לא נגבו הזיבורית שהיה לו חוב אצל אחר ובזו יפה כחו של ראשון שגובה מבני חורין שנמצאו שכל זמן שלא טריף הבינונית אינו יכול לגבות ממשעבדי וה"ה מב"ח שלו, או שהיה לשכיב מרע לגבות מכח אחריות שדה שקנה ושפיר משכחת לה שיגבה הראשון בינונית:

ועוד על גוף סברת הרשב"א דכשנתרצה לו הוי כמכרו לו יש לדחות דודאי בלא ריצוי נהי דלכתחילה יכול השני לעכב כי מאי אולמא דהאי מהאי מ"מ אם קדם א' וגבה הבינונית על חלקו י"ל מה שגבה גבה דאמרינן דהנותן לא הקפיד על מי שיגבה והרי איכא מ"ד אפי' ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה א"כ אילו הגבו לראשון בינונית על מאתים שלו בטרם שנודע שנתן גם לאחר הוה מה שגבה גבה וא"כ. נהי דבתחילה כולן שוין מ"מ אם בא לידו בינונית לא דמי ללוקח שלא זכה רק מכח ראשון אבל זה שכבר בא בינונית לידו שוב לא יוכל זה להוציא ממנו ואפי' הגבהו בטעות מ"מ כיון דתפיס תפיס די"ל דהנותן לא הקפיד וכל מה שיבא ליד אחד יהיה שלו וכ"ש אם יש ברירה דהוברר הדבר למפרע שהיה שלו מעיקרא ולא זכה מכח הריצוי כלל ואין דברי הרשב"א מוכרחים כלל, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה ש"מ כו' דאע"ג דיש לחלק בין מתנת שכ"מ כו' עכ"ל לכאורה הוא תמוה דנימא דמסיק אדעתיה שיתן נכסיו לאחר ולא יפרע החוב שמגיע ממנו, וע"כ הא דבעי במתנה אם גובה ממקבל מתנה הבינונית, ואף דלא מסיק אדעתיה שיתן לאחר ולא יפרע החוב מ"מ כיון דאין למקבל מתנה דין לקוחות ממילא לא ידחה הבעל חוב משיעבודו, דהא גם בראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ומכר בינונית ללוי גובה ג"כ בינונית מלוי אף דלא מסיק אדעתיה שיבא לידי כך מ"מ כיון דכבר נשתעבד לו בינונית אין חילוק, ולעיל דאמרינן ביורשים טעמא דלא מסיק אדעתיה היינו משום הא לא חילקו בין קטנים לגדולים וכיון דפקע שיעבוד בינונית מן הקטנים גם בגדולים לא תיקנו שיעבוד כלל ואוקמוה אדאורייתא, אבל במקבל מתנה אי לא תיקנו הוי כאילו היו בני חורין, לכן נראה דכוונת התוס' ג"כ למ"ש הרשב"א דמתנת שכ"מ כירושה היא א"כ כמו שאמרו גבי ירושה משום דלא מסיק אדעתיה דמית גובה מזיבורית גם ממתנת שכ"מ לא יגבה רק זיבורית דכירושה היא, כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

בגמרא דליכא שטרא. הקשה הרשב"א מה תועיל אמירתו לגרוע לב"ח, ותירץ דכל מה שאומר תנו לפלוני בחובו הוא ע"פ אמירתו ואין לו ראיה אפי' בעדים דבמלוה ע"פ נמי כל הקודם קודם לגבות, וקשה איך יהיה נאמן להפסיד לבעל השטר שמגיע לו בינונית לפום הך דיחויא דדחי וס"ל דבמתנה לא תיקנו א"כ למה יועיל הודאתו לחוב לבעל השטר שדינו בבינונית, וי"ל דכאן אין הב"ח נפסד שאפי' מן היורשים אינו גובה רק זיבורית וא"כ אילו לא נתן כלום היה דינו ג"כ בזיבורית, ובזה נדחה מה שדייקו התוס' דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה דאל"כ למה יצא עליו שט"ח גובה מהנך ב"ח, ולפי דברי הרשב"א לא מוכח מידי דבודאי לבטל השט"ח שלא יגבה אינו נאמן כיון דחב לאחרים אינו נאמן כלל שחייב לאלו, אבל בחוב ברור י"ל מה שגבה גבה ודו"ק:

אלא דלפמ"ש התוס' ע"כ שהחובות ידועים וקשה ג"כ יגבה המוקדם כמ"ש הרשב"א, וצ"ל דהתוס' ס"ל דאין קדימה במלוה ע"פ ושפיר י"ל דאיירי שיש עדים על ההלואות ומ"מ כיון דאין קדימה במלוה ע"פ לא גבי, אלא דקשה מ"מ איך הוא יכול להפסיד לאחרון כיון שחובו ידוע מה איכפת ליה במה שציוה ליתן לזה אחרון יגבה הב"ח מכולם אם הוא מוקדם לכולם והני חובות על פה אין בהם דין קדימה ומה תועיל אמירתו להפסיד לאחרון כיון שחובו הוא ידוע, וי"ל לפמ"ש דאיירי במתנת בריא א"כ הקנה לראשון וזכה בשלו והוי כלוקח כיון דאמר תנו בחובו ויוכל לומר על האחרון הנחתי לך מקום לגבות ולכן דוחין אותו אצל אחרון, אף דלפום הך דחייה במתנה לא עבוד תקנתא מ"מ כאן שנותן לו בחובו הוי כמכר שהרי הקנה לו בחובו לכן האחרון נפסד, וא"כ אדרבה דברי הרשב"א צ"ע דלמאי דמסיק דמיירי במתנת בריא ובקנין יש לפרש תנו בחובי ג"כ בכה"ג שהקנה לו מאתים בעד חובו מנכסיו, אלא דהרשב"א משמע ליה אי תנו בחובי קאמר לא איירי בקנין, אבל להתוס' צ"ל שהקנה לו המאתים מנכסיו בחובו לכן הראשון הוי לוקח ראשון ודו"ק, וצ"ע:

ועיין ברי"ף שכתב דהנך דחייאתה נינהו ולא גבי ממקבל מתנה, וקשה אפי' יהיה בעיא דלא איפשיטא ג"כ לא יוציא מן המקבל מתנה שהרי המקבל מתנה הוא מוחזק, ואיפשר לומר דנ"מ אם נתן מתנה לא' והניח לו מקום לגבות בני חורין ושוב מכר הבני חורין, ואי מקבל מתנה כלוקח יכול לדחותו ללוקח שני, משא"כ אי לא תיקנו במקבל מתנה כשנתן לו בינונית הרי גובה מן המקבל מתנה שהרי לא תיקנו במקבל מתנה וא"כ כשבא לגבות מלוקח אחרון הרי מספיקא לא יוציא מן הלוקח שני שהשני דוחהו לשיעבודו בינונית דקמא וא"כ לא יוכל המקבל לדחותו ללוקח השני כיון שלא יוכל לגבות ממנו והוי כמו אישתדוף בני חרי דטריף ממשעבדי, אבל אם נפשטה האיבעיא דוחהו המקבל מתנה ללוקח השני, ודו"ק וצ"ע:

שם אין מוציאין לאכילת פירות כו' אמר עולא לפי שאין כתובין. עיין פנ"י שדייק מאי מפני תיקון העולם הא בלא"ה מלוה ע"פ הוא, ומה שתירץ דכיון דשיעבודא דאורייתא יש למלוה ע"פ ג"כ לגבות ממשעבדי דחוק, דלא קאי תיקון העולם אמלוה על פה דמשנה שלימה שנינו בשילהי ב"ב דמלוה ע"פ גובה מבני חורין, לכן י"ל דמסתמא ה"ל למימר במזון אשה ובנות דתנאי כתובה ככתובה דמי וליגבי ממשעבדי קמ"ל שאין נקראין כתובין לענין זה, וכן בשבח קרקעות אילו תיקנו בו כתיבה כמו שתיקנו באחריות בשטר דט"ס הוא היה הדין לגבות ממשעבדי