גרש ירחים קעז

בגמרא ולרבא והתני אברם חוזאה כו' ור' ישמעאל היא כו' ויש לדקדק דלמה מוקים לה כר' ישמעאל הא איכא לאוקמא שפיר כר"ע והיינו למאי דמוקי רבינא לעיל כר"ש דהתורה אמרה ניזקין בעידית מפני הגזלנין וא"כ ביתמי דלא שייך האי טעמא גבי מזיבורית, ויותר קשה על הרא"ש שכתב לסייע לרי"ף דאין הלכה כרבא כיון דדחיק לאוקמא ברייתא דאברם חוזאה כר' ישמעאל ולעיל מוקמינן מתני' כר' עקיבא וקשה הא להך אוקימתא א"ש לר' עקיבא טפי, ונראה דמ"מ אחר ששיעבדה התורה עידית דמזיק א"כ כשמת לא פקע שיעבודו מעידית, ומזה נראה ג"כ כדברי התוס' דרבא ס"ל שיעבודא דאורייתא דאם כדברי הש"ך דרבא ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא רק דיש לתקן כמו מיניה מאי קשיא מניזקין דבשלמא בב"ח שפיר יש לתקן כמו מיניה אבל בניזקין דהתורה גופיה לא שיעבדה עידית רק מפני הגזלנין א"כ מהיכא תיתי לתקן ביתמי עידית, אלא עיקר טעמא משום דשיעבודא דאורייתא וכבר נשתעבדו העידית ודו"ק:

אלא דמ"מ צ"ע מה שהביאו דברי רבינא לעיל דהא אנן לא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא בב"מ פ' המקבל גבי אלמנה וכמה דוכתי:

שם והתני רבי אליעזר כו' ואפי' הן עידית. ויש לדקדק למה דחק הש"ס הא יש לפרש בפשיטות דאפי' זיבורית דיתומים כעידית דעלמא ורוצים להחליף העידית בזיבורית שיגבו לב"ח שלהם אין רשאים והב"ח גובה מהם ומיתוקם בפשיטות:

בפירש"י ד"ה שפאי עידית לאחר היזק ועדיין יש לו עידית כו' עכ"ל. ויש לדקדק ל"ל לרש"י לפרושי בעידי עידית הא יש לפרש שלא היה לו רק עידית ובינונית וזיבורית ושטפה לעידית ונשאר בינונית וזיבורית דמדאורייתא דינו בזיבורית דאזיל ליה לדיניה ומפני תיקון העולם דינא בבינונית וביתמי מזיבורית כדינו דאורייתא, ונראה דרש"י ס"ל דבהא לא שייך תיקון עולם לתקן לניזקין בבינונית דמה תיקון עולם יש בזה אטו בשביל זה ישמר מן ההיזק יותר, לכן ס"ל לרש"י דעיקר תיקון עולם שלא יאמרו שניזק פחות מן ב"ח שהרי ב"ח גובה בינונית והניזק יגבה זיבורית ואיפשר שיבטלו לגמרי דין ניזק בעידית וא"כ אם אין לו רק עידית ובינונית וזיבורית אפי' שיהיה הניזק כב"ח ג"כ לא יגבה רק זיבורית דהא הבינונית נעשין עידית כיון שהעידית אינם בשעת גוביינא וקיי"ל בשלו הן שמין לזה פירש"י בעידי עידית ונשאר עדיין עידית ובינונית וזיבורית דבהא שייך תיקון עולם שלא יגרע הניזק מב"ח:

ובזה מיושב קושיית התוס' על פירש"י שהקשו איך יגבה מזיבורית א"כ הורעת כחן של נזיקין אצל בינונית דכי כה"ג פריך בב"ק, ולפ"ז ניחא דודאי הך דהורעת כחן של ניזקין הוא עצמו משום דלא מסתבר לגרוע ניזק מן ב"ח והיינו משום דהתורה אמרה בעידית לא לגרוע כחו מב"ח רק להעדיף כחו מב"ח וא"כ כשיש עידית מסתבר שלא חייבה התורה לעידית שלא מרצונו דכ"ש אם רוצה בינונית דלגבי דידיה מיטב הוא צריך ליתן לו אבל כאן שהיה מתרצה בסתמא לעידית אם שטפה נהר בטל שיעבודו, או דהוא עצמו התיקון עולם שלא לגרוע ניזק מב"ח ולק"מ על פירש"י ודו"ק:

ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בני מוה' אהרן נ"י מאי פריך לעיל מפני תיקון העולם דאורייתא היא נימא ג"כ בשפאי עידית ולא נשאר רק בינונית וזיבורית דמ"מ גובה מעידית דה"ל בינונית עידית, ולפ"ז ניחא דבכה"ג באמת לא גבו ניזקין כיון דב"ח אינו גובה לא שייך תיקון עולם ובנשאר לו עידית בינונית וזיבורית באמת אינו גובה רק בינונית וניחא, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה מאי כו' דגריעי מזיבורית. וקשה לפ"ז מנ"ל שיסלקו בשפאי עידית הא מקרא דעבוט לא מוכח רק זיבורית ומנ"ל גרוע מזיבורית ולמאי דפרישית לעיל בדברי התוס' ניחא ודו"ק:

בא"ד וכדרבא כו'. וכתב מהרש"א וקצת קשה דא"כ לא הוזכרה מילתא דרבא רק על אפי' דברייתא, ובחידושי הרשב"א פירש דקאי אברייתא דקאמר אפי' הן עידית היינו אפי' הזיק עידית והיינו שפאי עידית, ונראה דגם לפי זה תיקשי קושיית התוס' דילמא הכא במאי עסקינן בשפאי עידית וכמו שהקשו על פירש"י כיון דמוקמינן בהזיק שפאי עידית וגם הל"ל הב"ע בניזקין לכן לא פירשו התוס' כן, ויותר קשה לפירוש הרשב"א ל"ל לדחוקי דברייתא דאברם חוזאה דאין נפרעין מיתומים אלא מזיבורית אפי' הן ניזקין ודחק לדיניה אמאי לא מוקי בהזיק שפאי עידית דטפי יש להעמיד בברייתא דלעיל אפי' הן ניזקין היינו בהזיק שפאי עידית מברייתא דכאן, אלא ודאי סתם ניזקין לא משמע להש"ס בהזיק שפאי עידית כ"ש דהכא אין להעמיד בלשון אפי' הן עידית שהזיק שפאי עידית לכן דברי הרשב"א צ"ע:

ודע שלכאורה היה נ"ל דאביי ומר זוטרא נמי ס"ל שיעבודא דאורייתא אלא דוקא מיניה שייך שיעבודא דאורייתא אבל ביורשים ליכא שיעבודא דאורייתא דלפמ"ש ר"ת שלכך מכירת שטרות דאורייתא ומ"מ מצי מחיל מטעם ששיעבוד הגוף אינו נמכר רק שיעבוד נכסים וכשמחל שיעבוד הגוף בטל שיעבוד נכסים, וקשה לדבריו א"כ במת הלוה הרי בטל שיעבוד הגוף ואיך יגבה מנכסים ומשמע דלאו סברא הוא, מיהו אביי דס"ל דגבי מיורשים בזיבורית איפשר דסבר לחלק דמיורשים אפי' שיעבודא דאורייתא לא גבי, א"כ י"ל מלקוחות גבי טפי אי שיעבודא דאורייתא כשהלוה חי דיש שיעבוד הגוף אבל ביורשים בטל שיעבוד הגוף לגמרי, והא דפריך ב"ב דף קע"ה אי עולא ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא מהא דס"ל ד"ת ב"ח דינו בזיבורית לא קשיא רק אשיעבוד לקוחות, אבל אביי ומר זוטרא איפשר דמחלקין בין שיעבוד לקוחות לשיעבוד יורשים דס"ל ביורשים שיעבודא לאו דאורייתא כיון דבטל שיעבוד הגוף, מיהו מאן דס"ל שיעבודא דאורייתא אפי' לגבות מן היורשים ע"כ לא ס"ל סברת ר"ת דהא במת ודאי פקע שיעבוד הגוף, וא"כ דברי הר"ת צ"ע דלמאן דס"ל שיעבודא דאורייתא אפי' מן היורשים ע"כ לא ס"ל דשיעבוד נכסים עריבין לשיעבוד הגוף וצ"ע:

בגמרא משום דלא מסיק אדעתא דמלוה דמית כו'. והא דמלוה ע"פ גובה מיורשים מטעם נעילת דלת היינו לעיקר החוב חושש שלא יפסיד אבל משום הפרש בינונית וזיבורית אינו חושש, וכ"כ פני יהושע, וי"ל עוד דבשלמא אי מסיק אדעתיה יכול להתנות בשטר בפירוש שיגבה מן היורשים לפי סברת הרמב"ן דמהני, אבל אי שיעבודא לאו דאורייתא לא יועיל לו כלל לגבות מיורשים אפי' תנאי:

אלא דיש לדקדק כיון דמן התורה ב"ח דינו בזיבורית ואינו גובה בינונית אלא מתקנתא דנעילת דלת, וא"כ איפכא ה"ל למיבעי תקנתא עבוד רבנן לב"ח ל"ש בו ל"ש ביורשים גדולים או דלא מסיק אדעתיה דמית ואפי' גדולים נמי דהא ע"כ משום נעילת דלת לא שייך בקטנים ואי ס"ל מדאורייתא ב"ח בבינונית א"כ מה בכך דלא מסיק אדעתיה כיון דליכא תקנתא בגדולים למה לא יגבה בינונית מגדולים כיון דלא עבוד תקנתא, עכ"פ מוכח מהך איבעיא ומהא דקיי"ל דגם בגדולים דינו בזיבורית מוכח דקיי"ל כעולא דאי מן התורה בבינונית אפי' לא מסיק אדעתיה יגבה מבינונית כיון דלא עבוד תקנתא בגדולים ודלא כפני יהושע שפקפק בזה:

(ע"ב) בתוס' ד"ה יתומים כו' בין לשבועה כו' וא"ת לשבועה היכי משכחת לה עכ"ל. הא דלא קשיא להו מיד דקאמר ודילמא לענין שבועה, י"ל דהכי קאמר דאי הוה הדין שבגדולים א"צ שבועה הוה נזקקים לקטנים כדי להרויח השבועה לכן אמר גדולים שאמרו היינו ג"כ לשבועה, והשתא א"צ לומר קטנים דודאי אין נזקקין כיון דליכא ריוח אבל הכא דקאמר בין לשבועה משמע דמשכחת לה מציאות שבועה בקטנים קשיא להו שפיר הא אין נזקקין, והתוס' נדחקו למאד בפירוק קושיא זו, ולכאורה נראה ליישב לפמ"ש בח"מ סי' פ"ד בפוגם שטרו תוך זמנו דפטור משבועה, ובסמ"ע פקפק בזה דאיתרע חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ואם נימא דבכה"ג צריך לישבע א"כ י"ל דאיירי בפוגם שטרו שלא בעדים די"ל לענין פירעון נאמן במיגו דאי בעי אמר שלא נפרע כלום, אלא משום דהוי מיגו לאפטורי משבועה צריך לישבע אבל בהא שפיר נזקקין דמהימן במיגו דאי בעי אמר לא נפרעתי כלום, אבל מ"מ צריך לישבע אף שיש לו מיגו, והא דלא מוקי הכרזה בכה"ג לא קשיא דהא ודאי מצי לאוקמא תוך זמנו והיינו בכלל שינויא דש"ס שהודה או שמתוהו ומית בשמתיה:

עוד י"ל דאיירי בתפס מטלטלין מחיים ובתפיסה בעדים דבכה"ג י"ל לכ"ע נזקקין, ועיין בתומים סימן ק"י, ומ"מ שבועה צריך וא"צ לדחוק כמ"ש התוס':

עוד איפשר לומר לפמ"ש רמ"א בס"ס ק"י בב"ח רוצה לוותר ויש בו טובת יתומים נזקקין א"כ י"ל דמ"מ בלא שבועה אינו פטור דשמא נפרע הכל, אבל אהכרזה פריך שפיר דא"כ גם הכרזה אין צריך דלא שבקינן מידי דמרויחין בודאי ונקטינן הכרזה, ועיין בש"ך שם ביש קנס על הפירעון:

בגמרא בעי רב אחדבוי בר אמי במתנה היאך כו'. פירש"י לענין מכר בינונית ושייר זיבורית לפניו, ולכאורה קשה למאי דקיי"ל שיעבודא דאורייתא א"כ מן התורה מלוה בשטר גובה בין מיורשים בין מלקוחות רק משום פסידא דלקוחות לא גבי מלוקח וא"כ איכא למיבעיא מקבל מתנה מאי, מיהו הך מילתא איכא למיפשט ממתני' דמצא שט"ח דבאין בו אחריות נכסים יחזיר שאין ב"ד נפרעין מהם, וקשה הא יש לחוש לפסידא דמקבל מתנה שמא יגבה ממקבל מתנה, וא"כ מוכרח דגם ממקבל מתנה אינו גובה א"כ מוכח דמתנה הוי נמי כלוקח, וא"כ קשה מאי מיבעיא ליה הכא תיפשוט ליה ממתני' דמקבל מתנה דינו כלוקח דאל"כ גם מלוה על פה יגבה ממקבל מתנה, וי"ל דמצינן לפרושי מתני' כשמואל דבשטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי וא"כ לפי האמת דאיתותב שמואל וקיי"ל שיעבודא דאורייתא נפשטה הבעיא דמקבל מתנה הוי כלוקח, וצדקו דברי הרי"ף שכתב דהנך אוקימתי דחייתא נינהו וקיי"ל דמקבל מתנה כלוקח ודו"ק:

שם תנו מאתים זוז לפלוני וכו'. ויש לדקדק להך דעה שכתב בש"ע סימן רנ"ג סעיף י"ט באומר תנו מנה דוקא קאמר ואם אין לו מעות אינו נוטל כלום א"כ לא יטלו כלום באין מעות בעין וממעות אין בעל חוב גובה כלל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח והכא