גרש ירחים קעה

שהאיש כו', ובודאי הך אוקימתא רויחא טפי מלאוקמא בערב כשינויא דרב אחא בר יעקב, וצ"ע:

בפירש"י ד"ה בקבלן שנעשה עליה קבלן שהתפיסה בנו מטלטלין כו' והחזירתן לבנו עכ"ל. לכאורה תמוה אמאי לא פירש כפשוטו כמ"ש הפוסקים שאמר תינשאי לזה ואני קבלן, וגם נקט והחזירתן היינו שהיא החזירתן וקשה מאי חייב הקבלן כיון שהחזירתן היא, ובודאי שדברי רש"י צריכים ביאור דלא לחנם נקט רש"י בגוונא שאינו ע"פ פשוט, ונראה לענ"ד בכוונת דברי רש"י דס"ל דכיון דערב דכתובה לא משתעבד משום מצוה קא עביד ולאו מידי חסרה א"כ גם קבלן לא ישתעבד מה"ט דמה לי ערב מה לי קבלן, לכן ס"ל לרש"י דקבלן היינו שהבעל התפיסה מטלטלין ומסרתן לידו בתורת קבלנות ואחר שקיבל עליו להיות קבלן אמרה שע"י היא תחזירם שוב לבעלה, וכיון שכבר התפיסה המטלטלין והחזירה המשכון ע"י הקבלן שנעשה לה קבלן שפיר משתעבד דמיקרי שפיר חסרה כיון שע"י שנעשה קבלן החזירה המטלטלין לבנו, מיהו קשה לפ"ז ערב נמי ישתעבד כיון דחסרה, לכן י"ל דמ"מ לא מיקרי חסרה דהמדובר היה מתחילה כן שתינשאי לזה וכדי שישתעבד בערבות מוסר לה מטלטלין לשיעבוד כתובה ואחר שיקבלם הערב ויקבל עליו להיות קבלן תחזירם לבעלה, לכן בכה"ג שכבר מסר לה הבעל מטלטלין והוא קיבלם אדעתא להיות קבלן שע"ד כן מסרתן לו שעל ידי שיעשה קבלן תחזירם לבעלה, ומיהו כשקיבל בעצמו המטלטלין ממנה והיא מסרתן ע"ד שיחזירם לה להחזירם לבעלה ע"י קבלנותו שפיר נקרא קבלן, ויותר נ"ל בדברי רש"י דלאו בלשון תליא מילתא דהא קיי"ל כרבא בב"ב דף קע"ד דאפי' תן לו ואני קבלן אינו קבלן עד שיאמר תן לו ואני נותן אלמא דלאו בלשון אמירתו קבלן תליא, לכן מפרש קבלן דכתובה היינו שקיבל המטלטלין שהתפיסה וה"ה בכה"ג אם החזיר לה המטלטלין להחזירם לבעל אפי' אמר החזירם ע"פ ערבותי נמי משתעבד ולא נקרא קבלן רק בשביל דלא משתעבד עד שיקבל המטלטלין והחזירם לה שתחזירם ע"י ערבותו וקבלנותו לבעל דבכה"ג מיקרי חסרה, ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' בד"ה אלא דהכא איירי בקבלן, ולפ"ז לק"מ דלא נקרא קבלן רק בשביל שקיבל המטלטלין מ"מ לא הוי טפי מערב דעלמא, רק קבלן שקיבל מטלטלין מיקרי חסרה, כנ"ל בפירש"י ודוק היטב, ועיין מ"ש עוד בזה בסמוך:

בתוס' ד"ה בקבלן כו' אע"ג דמשמע התם דבלשון תליא מילתא עכ"ל עיין במהרש"א היינו דקבלן תליא בלשון, ולפמ"ש נראה דגם רש"י מודה דבעלמא סגי בלשון ואני קבלן, אבל בכתובה דלא מידי חסרה צריך לפרש באופן שכתב רש"י והיינו משום דקבלן דכתובה לא שייך בענין אחר, ולפי הבנת התוס' בפירש"י צריך לפרש דכל קבלן הוא באופן הלזה שמקבל מטלטלין מן הלוה ונותן לקבלן והקבלן מחזירן, ובודאי דחוק הוא, לכן לעד"נ דדוקא בכתובה פירש"י כן דלא שייך לשון קבלנות דעלמא שהוא תן לו ואני נותן, לכן פירש"י כנ"ל ודו"ק:

בפירש"י ד"ה מאי כו' הא ודאי לית ליה כו' דאי הוה ליה כו' עכ"ל. וקשה הא רש"י גופיה פירש שמסר לה מטלטלין א"כ הרי אית ליה עכ"פ בשעת הערבות המטלטלין שהתפיס, ואיפשר כיון דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפי' מיניה כמ"ש התוס' בכמה דוכתי לא מיקרי אית ליה, וצ"ע:

בא"ד דאי ה"ל נכסים כו' לא יפרע מן הערב תחילה עכ"ל. וקשה למאי דלא אסיק אדעתיה דמיירי באישתדוף איך משכחת לה קבלן כלל, דאי לית ליה לא משתעבד ואי אית ליה נ"ל קבלן הא לא יפרע מן הערב תחילה לפום סברת רש"י ולא משכחת לה קבלן בענין אחר, וכמו שפירש"י גופיה בסמוך, וא"כ מאי קשיא ליה הכא טפי כיון דעיקר קבלנות הוא על אופן הלזה וצ"ע, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה אלא כו' והכא מיירי בדלית ליה כו' ניזקין אמאי בעידית עכ"ל. עיין ברשב"א ומהרש"א שנתחבטו למה לא יגבה מן הערב כדינו אף שליתומים אינו רק זיבורית, ועיין פני יהושע שהביא דברי המ"מ שכתב שכן משמע בסוגיא דאם לבע"ד זיבורית גם מן הקבלן אינו גובה רק זיבורית וכתב פ"י שיש בו סתירה, ולעד"נ שאין בו סתירה רק הרשב"א מתחילה מפרש שכיון שליורשים רק זיבורית גם מן הקבלן לא יגבה אלא זיבורית ומ"ש כדרך שהוא גובה מן היורשים היינו משום שמן היורשים אפי' יש להם עידית אינו גובה אלא מן הזיבורית ומיניה יליף הרשב"א שאף אם הלוה חי ואין לו אלא זיבורית גם מן הקבלן לא יגבה רק זיבורית, אלא שבשם הרמב"ן הביא דאיירי שיתומים רוצים לשלם בעצמן ובתירוץ זה הקשה עליו דמנ"ל דמיירי בכה"ג והניח בצ"ע, ולהיות שנראה שהרשב"א כתב כן בימי חורפו שכ"כ הרמב"ן נ"י י"ל שבזקנותו דחה דברי הרמב"ן לגמרי אף שבילדותו לא עלה על לבו לחלוק על הרמב"ן נקט כפשט הסוגיא, כן נ"ל פשוט דוק ותשכח, ומה שביקש בפני יהושע לחלק בין כנגד היתומים דוקא מגבי בחיים לא נהירא כלל דהא טעמו של הרמב"ן הוא כשמגבין מעצמן אין לו על הקבלן וכ"ש דהאי טעמא שייך כשהלוה חי ואינו מגבהו מעצמו שלא יפרע רק זיבורית:

אמנם בעיקר דברי הרשב"א שלמד כן מן הסוגיא, לענ"ד נראה דודאי לפום סברא דבלית ליה לא משתעבד יש לומר שאינו עולה ע"ד הקבלן להשתעבד רק על מה שנותן עין לחזור על הלוה א"כ ממילא לא ישתעבד רק כפי מה שיחזור לגבות מן הלוה שבאם ללוה זיבורית לא משתעבד רק זיבורית כפי מה שיחזור על נכסי הלוה ולא נכנס רק לספק זה שבאם ישתדפו נכסי הלוה ישלם כדינו דבזה אינו מקפיד כיון שמפסיד לגמרי אין להסתכל בנכסי הלוה מה שהיו קודם שנפסדו לכן לגבי עידית מיקרי לית ליה, לכן כיון שאינו משועבד כשהלוה חי לבינונית אם אין לו רק זיבורית גם מן היתומים לא יגבה רק זיבורית, אבל למאי דקיי"ל דאפי' בלית ליה משתעבד ה"ה נמי בלית ליה עידית רק זיבורית משתעבד הקבלן כדינו ואין דינו של הרשב"א מוכרח כלל למאי דפסקינן דאפי' בלית ליה משתעבד, כן נראה נכון לדינא וא"צ לדחוק ודברי הרשב"א צ"ע, ועיין בסמוך:

בא"ד וקשה דהכא בקבלן איירי עכ"ל. נראה ליישב פירש"י בפשיטות דודאי בעלמא כיון דערב משתעבד א"כ כשקיבל עליו להיות קבלן לטפויי קאתי שיוכל לגבות ממנו אם ירצה אפי' יש ללוה, אבל בערב בכתובה דלא משתעבד א"כ בשביל שיעבוד ערבות צריך ג"כ לומר לשון קבלנות א"כ י"ל דמ"מ לא יפרע תחילה מן הקבלן דקבלן דכתובה לא עדיף מערב דחוב ולק"מ על פירש"י, ואי קשיא לי הא קשיא לי אי ס"ל לרש"י דכשיש לערב בינונית אין יכול לדחותו אצל הלוה לזיבורית א"כ מאי קשיא נימא שיש ללוה זיבורית ולערב בינונית, ואי ס"ל כמ"ש התוס' דביש ליתומים זיבורית יכול לדחותו א"כ למה דחק רש"י לימא הקושיא כמ"ש התוס' דלמה יגבה מן הערב קבלן עידית ובינונית, מיהו י"ל דס"ל כיון דלא יפרע מן הערב תחילה אפילו יש זיבורית לבעל לא תגבה מן הערב אבל אי הוה נפרע מן הערב תחילה יגבה בינונית אע"פ שהערב יחזור על זיבורית לכן הוכרח רש"י לומר דלא יפרע מן הערב תחילה:

ועוד נ"ל שא"צ לדחוק כלל כדברי התוס' אלא דהקושיא כיון דבברייתא נקט כתובת אשה בזיבורית ומשמע נמי דמן הערב קאמר דומיא דאינך והשתא קשיא כיון דבלית ליה לא משתעבד א"כ עכ"פ זיבורית יש להם וא"כ איך קאמר דאשה גובה זיבורית מן הערב דאף דאיירי בקבלן שנפרע מן הערב תחילה מ"מ כיון שהערב חוזר על זיבורית דיתמי א"כ הפוכי מטרתי ל"ל והיה לו לדחות לכתובת אשה מיד לזיבורית, ודוקא בהלוהו מעות יתבע מן הערב קבלן שדינו בזוזי אבל כתובת אשה שדינה בזיבורית וליתומים זיבורית יש לה לגבות מן הזיבורית, ואף דמשכחת לה ביתומים קטנים שאין יכול הערב לגבות זה בכלל שינויא דש"ס דה"ל ואשתדוף ואין דינו של הרשב"א מוכרח כלל ודו"ק:

(דף נ' ע"א) בגמרא ת"ש מעיקרא דתקנתין יותר כו'. ויש לדקדק דהא אמרינן לעיל טעמא דר"מ דס"ל כתובת אשה אפי' מיתמי בבינונית משום חינא א"כ י"ל לרבנן צריך טעמא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא דלא נימא משום חינא תהיה בבינונית אפי' מיתמי, מיהו לפירוש התוס' י"ל דחינא אינו מטעם שתינשא האשה לאיש אבל לפירש"י קשה, וגם לפירוש התוס' קשה דילמא צריך לטעמא דלא נתקן כתובת אשה מיתמי בבינונית כדי שתרצה להנשא דהא חזינן דיהיב טעמא ע"ז ע"כ ס"ד לתקן כדי שתנשא האשה לזה קאמר יותר ממה שהאיש כו' דלהכי לא תקינו לה בינונית אפי' מיתמי ועיין בפני יהושע שהאריך, ולא נתקררה דעתי בדבריו דהא מ"מ יהיב טעמא לזה א"כ איכא למימר דאי לאו האי טעמא הוה מתקנינן גם ביתמי בינונית, והנלענ"ד בזה דמשום אלמנה ס"ל להש"ס דלא תקינו כלל דאי מסקא אדעתה דמית בעלה בלא"ה קיי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא משום מזוני בכתובת אשה א"כ ממילא אם לא תרצה ליטול כתובה ותיזון מנכסי בעלה עד כלותם ואמרינן התם בערכין מי שבקינן מזוני דודאי מפסדה ונקטינן הכרזה אלמא בכדי שלא תפסיד מזונות מוכרין לכתובה אפי' בלא הכרזה א"כ ודאי שבידה שלא לתבוע הכתובה עדי יבטיחו לה אפי' עידית ובודאי נוח להם ליתומים שתגבה עידית משתכלה ממון היתומים במזונות א"כ לא שייך תקנה על זה, ואפי' לאנשי יהודה שכותבין עד שירצו היורשים ליתן ליך כתובתיך נראה דבקטנים לכ"ע אין הב"ד מסלקין אותה שלא מרצונה וא"כ לא צריך לתקנה כלל רק בגרושה ופריך שפיר, ודוק היטב:

אמר מר זוטרא כו' אע"פ שכתוב בו שבח כו' אמר אביי תדע כו'. ויש לדקדק ממה נפשך אם כבר שיעבד לו בשטר השבח אם יכול לשעבד גם לאחר מותו כמו שיכול ליתן מתנה א"כ מה ענין זה לניזקין שתיקנו חכמים והפקיעו שיעבודו מן היתומים, ואם נימא שאין בכלל שיעבודו רק מחיים אפי' בלא הך טעמא דניזקין הא לא נשתעבד כלל על של יתומים, והרמב"ן כתב בהדיא שאם פירש בשטר שגם מן היתומים יגבה שבח שגובה מן היתומים א"כ ע"כ אין הבעיא רק אם נתכוין גם משבח דיתומים א"כ מה ענין זה לניזקין הא בדעת המתחייב תליא מילתא, ולולא דברי הרמב"ן היה נ"ל שאין יכול לשעבד כלל את היורשים דלאחר מותו פקע ממונו וברשות היורשים הוא רק השיעבוד חל מצד עצמו על הנכסים ששיעבד לו השבח שיגבה מן העידית, אבל תנאו על היורשים אינו מועיל כלל ואינו דומה לנאמנות שמועיל לגבי יורשים