גרש ירחים קעד

ומה שהקשה המהרש"א דילמא הק"ו קאי לדרוש רעהו לחיובא בהקדש ולא לפטור, נראה דלק"מ דהתוס' כתבו לעיל דמרבית ואונאה לא פריך, וקשה לפי האמת איך יליף ק"ו להקדש הא הורע כחו לענין רבית ואונאה, לכן נראה דבמידי דלא שייך החיוב בהקדש כלל ליכא למיפרך דיש לומר שאין חיוב זה בהקדש כלל והיכא דחייב חייב בכל החומרות, וא"כ דוקא כי בעית ללמוד מיטב בק"ו לב"ח מניזקין פריך שפיר דהורע כחו בניזקין גופא, אבל אי יש מקום לדרוש רעהו לפטורא אינו בדין החיוב כלל ולא שייך ללמוד החיוב בק"ו דלענין גוף החיוב י"ל שאינו בר חיובא כלל כמו רבית ואונאה, אבל אם יש בו חיוב אין שייך למיפרך מרבית ואונאה שאין בו חיוב כלל ודו"ק:

ואיפשר לפרש דלא שייך ניזק בהקדש למאי דאיתא בפסחים דף מ"ה דאי אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עליה חשיב כשלו, וא"כ בהקדש שיכולין הבעלים לישאל עליו הוי של המקדיש ולא שייך לשום בשל מקדיש דמ"מ השתא לא ניזוק המקדיש כל זמן שלא נשאל עליו ועכ"פ לא שייך לשום בדהקדש, ובזה יש ליישב מה שהקשה בפני יהושע בשם בנו הרב ז"ל דלוקמא באומר הרי עלי מנה לבדק הבית דלר"ע ליכא למיפרך שכן הורע כחו בניזקין דר"ע ס"ל כר"ש בן מנסיא, ולפ"ז ניחא דבלא"ה קשה איך נלמוד הרי עלי מנה מניזקין וב"ח הא הקדש ישנו בשאלה ואם ירצה לישאל פקע כח הקדש לגמרי וזה חשיב קולא ביבמות דף ה' וא"כ לא נלמד מהדיוט, ולפי זה ניחא דודאי לעיל צ"ל דר"ע ס"ל אין שאלה בהקדש כב"ש, אבל הכא דפריך דילמא כ"ע בדניזק הוא כדי לאוקמא מתני' כר"ע דהלכה כר"ע מחבירו, אבל לאוקמא מתני' דאין שאלה בהקדש כב"ש לא מסתבר כלל, ודוק היטב:

מיהו נ"ל דעיקר הקושיא אינה כלום דלעיל אמרינן דר"ע ס"ל ב"ח שקיל בעידית כניזקין והיינו ע"כ דנלמד מניזקין כי היכי דניזקין משלמין בעידית הכי נמי ב"ח, ונראה דזה לא שייך רק אי בדמזיק שיימינן יש לדמות הלוה שחייב לו מעות למזיק אבל לא מסתבר כלל שיתחייב הלוה לשלם עידית דמלוה, דבשלמא במזיק שהזיק של הניזק שייך לשום בעידית דניזק אבל לא לשום ללוה שיתן לו עידית של המלוה שאין ללוה עסק בנכסי המלוה, ולא דמי לניזק שהמזיק הזיק נכסי הלוה, דא"כ אם אין למלוה שום שדה ישלם עידית דלוה וכשיהיה למלוה שדה יוגרע כחו זה אינו סברא כלל, והא דס"ל לר"י בדניזק ויש חילוק בתשלומין היינו דוקא במזיק דמזיק נקרא מלוה הכתובה בתורה דאי לאו קרא לא הוה מחייבינן ליה י"ל דגזירת הכתוב הוא באיזה אופן שיהיה תשלומי הנזק, אבל פרעון חוב לא נקרא מלוה הכתובה בתורה כמ"ש התוס' בבכורות דף מ"ח דמסברא משלם מה שלוה, א"כ לא שייך לתלות הפירעון בנכסי המלוה דאם ראוי שישלם עידית אין טעם לחלק בין יש למלוה שדות אחרות או אין לו, וא"כ ממילא אי בדניזק שיימינן לא שייך כלל לדון ב"ח ממזיק שהרי לא החמירה התורה כ"כ במזיק לשלם עידית דמזיק לעולם, כנ"ל ברור ודו"ק:

ואיפשר דלר' ישמעאל ס"ל דוקא בניזק דכתיב בתורה משלם עידית אבל בהנך כ"ד אבות לא שייך מיטב כיון דלא שייך לפלוגי בין מיטב דניזק או דמזיק כיון שאין ההיזק בקרקע, ובהכי ניחא הא דקאמר לעיל מפני תיקון העולם תיקנו בדמזיק, והוא תמוה אטו בשביל הפרש זה ימנע להזיק מאחר שזיבורית שלו שויא כעידית דניזק לא ישמר מן הנזק ומה תיקון העולם שייך בזה, אלא נראה כמ"ש דהך דבדניזק לא שייך רק בהזיק קרקע כדכתיב בקרא וביער בשדה, אבל בגנב וגזלן ואונס ומפתה ודומיהן לא שייך בהו דניזק מאחר שאין ההיזק בקרקע א"כ אי איפשר להשוותן לניזק דכתיב בתורה, אבל כי תיקנו בדמזיק שפיר יש להשוות כל המזיקין וגוזל וחומס ודו"ק:

(ע"ב) בגמרא דתניא אמר ר"ש מפני מה אמרו הניזקין שמין להן בעידית. לשון מפני מה אמרו קשה דכיון דמן התורה הוא למה נקט אמרו ואדרבה מצינו על דרבנן אמרה תורה כמו שכתב הרמב"ן בשורש ראשון מספר המצות בהשגותיו על הרמב"ם כמ"ש בר"ה דף ט"ז אמרה תורה נסכו מים לפני כו' אף שהוא דרבנן, אבל על מה שהוא מן התורה לא יצדק לשון מפני מה אמרו, ונראה דודאי לר' ישמעאל דס"ל בדניזק שיימינן וס"ל נידון במשוייר ונראה דתליא בשיטתיה דאי מפרשינן מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק שייך לומר נידון במשוייר אבל אם אין זכר לדניזק כלל רק שישלם מיטב דמזיק אין לומר נידון במשוייר, והשתא ס"ל לר"ש דודאי יש להחמיר על המזיק והשתא לר' ישמעאל איכא חומרא במזיק דנידון במשוייר שהוא יותר הפסד מההפרש שבין זיבורית דמזיק לעידית שלו ויותר ס"ל לדרוש לחומרא להחמיר, אלא דלפ"ז לא שייך חומרא זו רק בניזק אבל בגזלן וחמסן לא שייך חומרא דנידון במשוייר, והשתא אמרו חז"ל דניזקין שמין בעידית דמזיק אף שהוא קולא למזיק שלא לידון במשוייר לא חיישינן דחיישינן טפי אתיקון עולם דגזלן וחומס דהשתא ילפי כולהו ממיטב, כ"ש לפמ"ש לעיל בסמוך דלר' ישמעאל לא שייך ללמוד מניזק דא"ש טובא כמ"ש, ודוק היטב, וא"ש בזה מ"ש וסומכין על מ"ש בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם שהוא כשפת יתר, אלא נראה שלהורות נתן בפסוק זה דמשמע דהיאך דקא משלם לכן כולהו בעידית גם גוזל וחומס, משא"כ אי אמרינן בדניזק לא שייך בגוזל וחומס שאין סברא לחלק בשביל שיש לנגזל עידית גרוע יפסיד יותר ודו"ק, וברי"ף וברא"ש הגירסא מפני מה אמרה תורה:

בפירש"י ד"ה גזלן כו' חמסן יהיב דמי עכ"ל. וקשה כיון דיהיב דמי מה יש לו עוד לשלם הא מטלטלין כל מילי מיטב, ואיפשר דלא יהיב כל הדמים ואח"כ תובע הנגזל המותרות, עיין בח"מ סימן ר"ה סעיף ד':

בגמרא מפני מה אמרו ב"ח בבינונית כדי שלא יראה אדם כו' אקפוץ ואלונו כו'. בילדותי הקשיתי הא קיי"ל שומא הדרא לעולם א"כ יוכל לפדותה בכל עת שירצה ולא תועיל לו הגבייה, מיהו אי קאי על התורה י"ל דמן התורה לא הדרא שומא אבל אי קאי אדרבנן שהיה ראוי שיתקנו עידית משום נעילת דלת קשה בלא"ה שומא הדרא, וגם אי מדאורייתא קאמר קשה אחר שתיקנו שומא הדרא יחזור לדין תורה, ויש ליישב:

מיהו קשה מנ"ל מן התורה דינו בבינונית, עיין בירושלמי, וי"ל דיוציא אליך העבוט היינו מטלטלין ומטלטלין כל מילי מיטב, אלא דמ"מ אינו מיטב ממש דהא אינו יכול למוכרו וגם זיבורית אינו והוי ממוצע והוא בינונית, עוד י"ל דר"ש לשיטתיה אזיל אף שאין יכול למוכרו עכשיו יוכל למוכרו אחר שלשים יום לרשב"ג בב"מ פ' המקבל, ולר"ש חשיב מה שעתיד להיות ממון כממון א"כ עתיד להיות עידית, מיהו מ"מ כיון דעכשיו אינו יכול למוכרו מכונה לבינונית, ועמ"ש לקמן דף נ':

בתוס' ד"ה וכי תימא כו' ונראה לפרש כו' עכ"ל. ולולא דבריהם נ"ל יותר דה"ק כיון דאמרת יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא א"כ כי היכי דהוא נותן לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלמא שאינו נמנע מלישא בשביל הכתובה א"כ ליתקנו ליה כתובה מינה אם תתבע הגט, ואין לחוש שתמנע מלינשא דכיון דהאיש אינו נמנע בשביל הכתובה כ"ש שהיא לא תמנע אף אם תתן לו הכתובה, ע"ז משני שאין צריך שלאו בדידה תליא מילתא ואין צריך לתקן כתובה, ונכון:

בגמרא איפשר דמשהי לה בגיטא. עיין תוס' כתובות דף ס"ג ע"ב בד"ה אבל שהקשה ר"ת אי במאיס עלי כופין להוציא ה"ל לתקן כתובה מינה, וכן הקשו כמה קדמונים על דעת הרמב"ם שסובר במאיס עלי כופין להוציא, ולפענ"ד אדרבה מכאן סיוע להרמב"ם דאם אין כופין להוציא א"כ מאי קמ"ל זיל קרי בי רב שאין האשה יכולה לכוף לבעל על הגט, וגם לשון הש"ס דמשהי לה בגיטא הא אם לא ירצה לא יתן גט כלל, אלא ודאי יש מציאות שכופין לבעל ליתן גט דהיינו במאיס ובכה"ג ה"ל לתקן שלא תטעון בקל מאיס עלי, ולזה קאמר אף אם לא יתקנו לו כתובה אם תרצה להפטר ממנו משהי לה בגיטא ומשתמט, וע"כ תפייסו שיתן לה גט ולא תמתין על הכפייה ולא יהיה קל בעיניה לצאת ממנו כיון דיכול להשהות ולהשתמט ולא תשיג הגט בקל כמו שהבעל יכול ליתנו שלא לרצונה, וזה סעד לדברי הרמב"ם:

בתוס' ד"ה משום כו' דאדרבה האיש כושל כו' עכ"ל. אינו הדמיון דלענין נישואין אמרינן כפירש"י אבל מענין אחר מה ענין האיש שהוא ב"ח לזה, אלא דעיקר קושיית התוס' איך תקרא היא כושל משום שלא תרצה להנשא לאיש אדרבה ידה למעלה, מיהו יש ליישב דמ"מ כיון שהאשה כושל קשה עליה פרנסתה נקראת כושל מצד עצמה, אלא דלא סגי משום הכי דמאי איכפת לבעל חוב במה שהיא כושל ולא עבדו תיקון משום הכי, לזה אמר הטעם משום חינא שיש תיקון לעלמא בדין זה, שוב ראיתי שרש"י פירש כן בכתובות בהדיא שהאשה נקראת כושל שאין דרכה לחזור על נכסי המת, הרי שאין נקראת כושל משום חינא רק נקראת כושל בלא"ה והיינו כדפרישית, ואין מקום לדיוק התוס' בזה:

בא"ד ולעיל נמי יותר משהאיש כו' עכ"ל. יש ליישב פירש"י דודאי האשה רוצה להנשא היינו לפי האמת שכולן בזיבורית לא תמנע מלהנשא מאחר שגם גרושה בזיבורית, וכן למר זוטרא אי ס"ל מיניה בבינונית ע"כ שלא תמנע מלהנשא אף אם תטול מיתמי בזיבורית, אבל לפום סברא דמר זוטרא דמיניה בבינונית ס"ד דגם מיתמי מבינונית, והיינו מטעם שלא תרצה להנשא שמא תתאלמן ולא תמצא מי שיקפוץ עליה לישאנה דעד שישאו אלמנה שגבתה זיבורית יקפצו על הגרושות שגובין בינונית, קמ"ל כיון דמ"מ אם מגרשה נוטלת בינונית אינה חוששת לספק ארמלות:

ובלא"ה נמי לא קשיא דודאי משום הפרש שבין בינונית לזיבורית לא תמנע מלהנשא דיותר ממה שהאיש רוצה כו', מיהו זהו אחר תיקון חכמים שיש לה כתובה כדינה אפי' שתהא בזיבורית תינשא לבעל ולא תמנע, אבל הכא ס"ד דאם תטול זיבורית תמנע מלהנשא קמ"ל, ועיין תוס' כתובות שם ולק"מ, ודו"ק:

בגמרא א ת"ש הניזקין כו' אילימא מיתמי כו'. ויש לדקדק נימא דאיירי שפיר מיתמי והיינו בלא נשאר רק לסלק הניזק וב"ח וכתובת אשה וא"כ אין ליתומים תועלת וראוי שכל אחד יגבה כדינו, אלא דמ"מ הב"ח עדיף מן הכתובה לענין בינונית דהכי אשכחן בכתובות דף פ"ו בליכא אלא חד ארעא לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר ממה