גרש ירחים קעג

פטור בהקדש אע"ג דלא דריש רעהו לפטורא, ושפיר שייך תירוץ התוס' דקרן מקרן יליף ודו"ק:

בא"ד וא"ת א"כ רעהו דכתב רחמנא ל"ל עכ"ל. בהיות כי איתרמי מילתא שאיקלע חג השבועות מה' שומה בפי לדבר דבר בעתו בסוגיא זו, כי קשה לאישתמוטי ממסכתא למסכתא ואמרתי בחדא מחתא ליישב קושיית התוס' בביצה דף י"ב אהך דתני תנא קמיה דר"י השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה א"ל דאמר לך מני ב"ש היא דלא אמרינן מתוך אבל לב"ה אמרינן מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה שלא לצורך, וכתבו התוס' המ"ל ר"ע היא דס"ל דלא אמרינן מתוך, גם הקשו למה נקט עולת נדבה לנקוט אפי' עולת חובה לב"ש, וליישב הכל נראה דעל מה שהקשו התוס' רעהו ל"ל איפשר לומר דמכי יאכל לא מוכח רק מזיק הקדש לחוד שאינו נוגע להדיוט אבל אם הקדיש בהמה לשלמים דהבעלים אוכלים הבשר א"כ ההיזק הוא להדיוט לא מוכח פרט למזיק שהרי הפסיד להדיוט, וא"כ י"ל דקמ"ל מ"מ כיון דאיתא בביצה דף כ"א בהמה חציה של נכרי מותר לשוחטה ביו"ט ופריך וכי מה בין זה לנדרים ונדבות ומשני כהנים משלחן גבוה קא זכו וכתבו התוס' ה"ה ישראלים בבשר, א"כ כאן נמי פטור משום דכתיב רעהו, אע"ג דההפסד להדיוט שהבשר לבעלים מ"מ לאו רעהו מיקרי, ועפ"ז נראה דבלא"ה קשה למה נקט עולת נדבה הא אפי' בנדר נמי הדין כן כיון שאינו לצורך הדיוט, לכן נראה ע"פ מה דאיתא בכתובות פ' אלו נערות דף ל"ב דעולא ס"ל כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי, והשתא נראה דבעולת נדר שחייבין הבעלים באחריותה, ומבואר שם בביצה דף כ' ע"ב לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט עבר ושחט מאי רבא אמר זורק את הדם ע"מ להתיר בשר באכילה ורבה ב"ה ס"ל להקטיר אימורין לערב, ואמר מאי בינייהו נטמא הבשר לרבא לא זריק לרבה זריק, ופריך מכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כו' לא יזרוק ואם זרק הורצה כו' דיעבד אין לכתחילה לא ומסיק בתיובתא, נמצא לפ"ז כיון דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט לא יזרוק הדם, וכיון דבנדר חייב באחריותו אינו לוקה ומשלם, וכיון דצריך לשלם לההדיוט אמרינן אינו לוקה ומשלם ואמרינן ממונא משלם מילקא לא לקי, להכי נקט בנדבה ונדבה היינו באומר הרי זו עולה וא"כ אין הבעלים חייבין באחריות וליכא תשלומין לכן לקי, והשתא לא מצי למימר דר"ע היא דר"ע ס"ל מזיק הקדש חייב וא"כ צריך לשלם להקדש ואין כאן מלקות, ובזה מיושב קושיית התוס' למה לא נקט עולת חובה, ולפ"ז ניחא דבעולת חובה ודאי צריך לשלם לבעלים שהרי צריכין להביא אחרת א"כ איכא תשלומין וליכא מלקות דהוי מזיק הדיוט, להכי נקט עולת נדבה ובנדבה שאומר הרי זו לא מיקרי מזיק הדיוט רק מזיק הקדש ומזיק הקדש פטור לרבנן דר"ע דלא קיי"ל כר"ע, ולכן מוקי כבית שמאי דלא ס"ל מתוך אבל כר"ע לא אתיא כיון דאיתיה בתשלומין, ודוק היטב:

ובהכי ניחא דלא נקט שלמי נדבה כיון דאין קרבין ביו"ט נמי איכא מלקות, ולפמ"ש ניחא דהא גופא קמ"ל דמזיק הקדש פטור לכן חייב מלקות, משא"כ בשלמי נדבה לא הוה מוכח דמזיק הקדש פטור דלא הוי מזיק כלל דהא בשלמי נדבה לכ"ע זורק את הדם ע"מ להתיר בשר באכילה, וא"כ ליכא תשלומין שלא הפסיד להקדש כלום, לכן נקט עולת נדבה דמוכח דמזיק הקדש פטור דכיון דאינו זורק את הדם כיון דליכא היתר בשר לאכילה א"כ אזלא לשריפה ומזיק הקדש מיקרי ואפ"ה פטור, והכל נכון וברור כפתור ופרח, ודוק היטב:

בפירש"י ד"ה ועוד אי ר"ע קולא קאמר כו' וק"ו דמקילינן נמי גבי הקדש עכ"ל. ודאי דברי רש"י צריכים ביאור, דקשיא קושיית התוס' דהא לעיקר מיטב צריך ק"ו אפילו יהיה בדניזק, גם התוס' נדחקו, ואיפשר ליישב פירש"י דודאי אהך דגמרינן בהקדש דתם חייב כיון דתם ומועד שוין בהקדש לא צריך ק"ו דמסתמא משלם כדינו בדמזיק מעידית, אלא די"ל למסקנא צריך הק"ו באומר הרי עלי מנה דגמרינן בק"ו דמשלם מעידית, אלא דהש"ס פריך לא יהיה אלא ב"ח וצ"ל ב"ח דינו בעידית, אלא דיש להבין מנ"ל דב"ח דינו בעידית ואי משום דילפינן מניזקין דכמו שניזקין דינן בעידית ה"ה בע"ח איכא למיפרך לפי שיטת הש"ך בח"מ סימן ל"ט דשיעבודא לאו דאורייתא רק במלוה הכתובה בתורה הוא דאורייתא, א"כ ליכא למילף ב"ח מניזקין דשיעבודא דנכסי מן התורה לכן שקיל מעידית, משא"כ ב"ח שאינו רק מצוה לפרוע ולא רמי שיעבודא אנכסי י"ל דלא שקיל מעידית, וצ"ל לפום סברא דלעיל היינו לאביי דגם במלוה הכתובה בתורה שיעבודא לאו דאורייתא כמ"ש התוס' לעיל, וא"כ י"ל דהש"ס ס"ל לפי האמת במלוה הכתובה בתורה שיעבודא דאורייתא וא"כ לא נלמוד ב"ח מניזקין דהוי מלוה הכתובה בתורה, וצ"ל דר"ש דס"ל ב"ח דינו בעידית נפיק ליה מיוציא אליך העבוט ומטלטלין כל מילי מיטב, עמ"ש לקמן דף נ', וא"כ כיון דהלוה נותן מיטב ה"ל ממילא בדמזיק, אלא ע"כ קאי אניזקין של הקדש והק"ו הוא דאם בהדיוט בדניזק ק"ו להקדש דבדניזק א"כ לאקולי אתי, אלא ודאי ר"ע ס"ל בדמזיק שיימינן והיינו חומרא וק"ו להקדש דאמרינן חומרא זו לשום בדמזיק אע"ג דבשדה אחר כתיב ואינו מפורש לשום בדמזיק כיון דבהדיוט דינא הכי קל וחומר להקדש, וא"כ מוכח דבדמזיק שיימינן דלא קאי הקל וחומר רק על זה בשל מי הן שמין ודו"ק:

ועוד נראה דהתוס' הקשו כיון דמזיק הקדש פטור רעהו ל"ל, ולכאורה נראה דאם נגח קדשים שחייב באחריותן לדידן דלא קיי"ל כר"ש בב"ק דף ע"ד דס"ל קדשים שחייב באחריותן חייב ד' וה' משום דבר הגורם לממון כממון דמי ואנן קיי"ל דפטור מד' וה' מ"מ הקרן חייב לשלם לבעלים, וכן משמע בב"ק דף ע"ח דבעי רבא באמר הרי עלי קרבן והפריש שורו בא אחר וגנבו אי מצי פטר גנב נפשיה בכבש ע"ש, וכן פסק הרמב"ם משמע שחייב לשלם לבעלים, וא"כ בנגיחה איפשר דאימעוט מרעהו דאם נגח שור שחייב באחריותו מ"מ פטור דכיון דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי לא מיקרי רעהו, [מיהו איפשר דבכה"ג שהפסיד להדיוט חייב מ"מ מה שהזיקו שצריך להביא קרבן אחר וצ"ע], מיהו בהפריש שור לעולה ובעלים יכולין לפטור עצמן בכבש א"כ הזיק להדיוט ולהקדש דלהדיוט צריך להפריש כבש אחר לעולה ולהקדש הפסיד המותרות ולר' עקיבא חייב על מה שהפסיד להקדש א"כ יש שני היזיקות להדיוט ולהקדש, והשתא י"ל דע"ז לא בעינן ק"ו להקדש דמשלם ממיטב דכיון דאיתרבי לכולי מילתא איתרבי אפי' למיטב, רק הק"ו הוא דבהקדש כ"ש ששמין בשל מזיק דלא נילף מפשוטו דחייב מיטב דאי שיימינן בדניזק בכה"ג ליכא ניזק ידוע דמחיים הוא ההקדש ואחר נגיחה יש שני ניזקין ההקדש וההדיוט שמחוייב אחריות ופטר נפשיה בכבש וכל זמן שלא נגחו כולו להקדש א"כ י"ל דלא משלם רק עידית דניזק דהיינו ההקדש כיון דמחיים הוא הקדש גם על האחריות שחייב המקדיש לא ישלם יותר רק לשום כפי עידית דהקדש ולא שייך ללמוד דניזק בהקדש בכה"ג, אבל אי אמרינן בדמזיק לעולם הוי ק"ו להקדש שמשלם ג"כ בדמזיק דהא אין כאן ניזק מסויים והכי קאי הק"ו אם שמין בדמזיק ביש ניזק מבורר וק"ו להקדש באין ניזק מבורר דמחיים ההקדש הוא הניזק ולאחר שנגחו חייבין הבעלים לשלם האחריות שאין ניזק מבורר כ"ש ששמין, ועפ"ז יש ליישב דהתוס' הקשו מנ"ל דפליגי אי נידון במשוייר ותירצו דלא בא הכתוב משמע קולא על המזיק, וקשה דילמא פליגי בנידון במשוייר לחוד, וצ"ל דא"כ הוי קולא ואיך אמר ק"ו להקדש שאינו נידון במשוייר א"כ מוכח דפליגי בדמזיק והוי חומרא ושייך ק"ו להקדש:

והשתא יש לפרש בפירש"י מאי לא בא הכתוב ועוד מאי ק"ו להקדש, המשך הדברים כך דהא קשה למ"ש התוס' לעיל מאי פריך א"כ מאי לא בא הכתוב דמשמע קולא דילמא אנידון במשוייר קאי, עמ"ש בחידושי ב"ק, לכן י"ל דתרווייהו חדא פירכא נינהו א"כ מאי לא בא הכתוב הא אי בדניזק שיימינן לענין מאי אמר לא בא הכתוב, וע"כ לומר דקאמר להקל שאינו נידון במשוייר א"כ מאי ק"ו להקדש הא קולא היא, אלא ודאי ר"ע קולא וחומרא קאמר דלענין במשוייר מיקל ואמר לא בא הכתוב רק לגבות מן העידית וק"ו להקדש דלא שייך לפעמים בדניזק דהיינו בהפריש שור לעולה דהוה מחיים הקדש ואחר נגיחה צריך לשלם להדיוט שיביא כבש עכ"פ ואין כאן ניזק מבורר כ"ש ששמין בדמזיק, אבל על גוף התשלומין שישלם מיטב א"צ ק"ו כלל דאי איתרבי לכולי דינא איתרבי גם למיטב רק עיקר הק"ו שבהקדש שייך טפי לשום בדמזיק, ודוק היטב, וא"כ לפירש"י היינו אי ר"ע קולא קאמר גבי מזיק היינו לענין נידון במשוייר לחוד לא שייך ק"ו וכדפרישית א"כ מאי ק"ו להקדש לגרועי לומר נידון במשוייר וע"כ הק"ו הוא על עידית א"כ לזה לא צריך קרא רק הק"ו על בדמזיק דבהקדש שמין בדמזיק שאין ניזק מבורר ודו"ק:

מיהו לפ"ז יש לפרש דברי רש"י אי נוכל לפרש ועוד קאי אמאי לא בא הכתוב לגבות מן עידית דעל עידית לא צריך ק"ו, וע"כ לא בא הכתוב היינו לומר שאינו נידון במשוייר א"כ מאי ק"ו להקדש והכל קושיא א' הא קולא היא וע"כ אעידית קאי והיינו לשום בדמזיק, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה ועוד מאי קל וחומר להקדש פי' בקונט' כו' וקשה דמ"מ איצטריך ק"ו כו' עכ"ל. כבר כתבתי ליישב דברי רש"י רק שהוא דרך פלפול, מיהו נראה ליישב ע"פ פשוטו כפמ"ש לעיל דודאי לא צריך ק"ו דפשיטא דאיתרבי הקדש לכל מילי גם למיטב איתרבי כמ"ש לעיל דמאן פליג לן ולא צריך ק"ו על זה, אלא נראה דודאי ר' ישמעאל ס"ל בדניזק ור"ע ס"ל בדמזיק וקראי לא מכרעי אי כר' ישמעאל אי כר' עקיבא לכן ס"ל לר"ע בדמזיק, והיינו ע"פ מ"ש התוס' בב"ק דף ג' ד"ה דומיא דרגל, וכתבו התוס' וא"ת נימא איפכא דהא דמקשינן לחומרא היינו באיסורא אבל בממונא לא ותירצו דזו מידה בתורה לאקושי לחומרא ל"ש ממונא ל"ש איסורא, והשתא לפ"ז ה"ק ר"ע אפי' לא יהיה הכרע אי בדניזק או בדמזיק לחומרא מקשינן לומר בדמזיק שיימינן אפי' בממון ק"ו להקדש דהוי איסורא טפי מממונא שבין איש לרעהו, וא"כ ממילא א"ש פירש"י דעל עיקר מיטב לא צריך ק"ו כלל רק הק"ו הוא דבהקדש מפרשינן טפי לחומרא ואי בדניזק היינו קולא, ודברי רש"י נכונים, והמשך דברי ר"ע לא בא הכתוב רק לגבות לנזקין מן העידית וליכא שום הכרעה אי בדניזק או מזיק רק מדה הוא בתור' לומר לחומרא לשום בדמזיק וכ"ש להקדש דהוי איסורא לצאת ידי הקדש לשלם מיטב דמזיק משא"כ אי קאי בדניזק לגרועי קאתי, ודברי רש"י נכונים ודוק היטב, והוא מרווח טפי מפירושי התוס':