גרש ירחים קעא

הרמב"ם, עוד נ"ל דהא י"ל לכאורה אי איירי במתה קשה פשיטא למה לא יביא כיון דהגוף שלו ג"כ, ונראה דקמ"ל אע"ג דליקטן מחיים ובחיים הדין דמביא ואינו קורא וא"כ י"ל אי אמרינן יש דיחוי אצל מצות הנה מצינן למימר הואיל ואידחי מצות קריאה אידחי קמ"ל לענין זה גזירת הכתוב דלביתך דמ"מ קורא אע"ג דבעלמא יש דיחוי, והנה הא דמיבעיא לן אם יש דיחוי אצל מצות פירש"י בסוכה דף נ"ב דיש דיחוי כמו בקדשים דנדחו וא"כ למ"ד בקדשים אין דיחוי אפי' בשחוטין ממילא לא שייך דיחוי כאן דודאי אין דיחוי אצל מצות וא"כ תיקשי במתה קרא ל"ל כיון דלא אמרינן דיחוי וא"כ שפיר י"ל דודאי ברייתא דלעיל ס"ל כהך תנא בזבחים פ' התערובת כחנן המצרי דאפי' בשחוטין אין דיחוי א"כ כ"ש דבמצות ליכא דיחוי וא"כ ל"ל דקרא אתי למתה דתיקשי פשיטא מאי קמ"ל וע"כ קמ"ל בחייה אע"ג דלית ליה קנין הגוף, משא"כ הך ברייתא אתי כמ"ד יש דיחוי ושפיר מצינן לאוקמא לקרא מתה וא"ש קושיית התוס', ומ"מ פריך שפיר לר' יוחנן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי וא"כ אפי' בלא מתה נמי ול"ל דר' יוחנן ס"ל ג"כ אין דיחוי דר' יוחנן לשיטתיה ס"ל אפי' בעלי חיים נדחין ביומא ובכמה דוכתי וא"ש, מיהו ריש לקיש גופיה מיבעיא ליה בע"ז דף מ"ז אי יש דיחוי אצל מצות או אין דיחוי וא"כ י"ל בהך ס"ד משמע ליה ע"כ יש דיחוי אצל מצות מדצריך קרא למתה משא"כ לפי האמת י"ל שקיבל פירוקא דר' יוחנן א"כ י"ל אין דיחוי אצל מצות וא"כ ע"כ קרא אתי בחיים וא"כ ממילא הרמב"ם לשיטתיה ס"ל אין דיחוי אצל מצות כמו שפסק בהדיא דאפי' נראה ונדחה חוזר ונראה אף דבי"ט אינו בידו וכיון דאין דיחוי ע"כ קרא אתי לבחיים וא"ש שפסק אפי' מתה ודו"ק. בירושלמי יש דריש לקיש מוקי לה במתה וקאמר ריש לקיש כדעתיה ירושת הבעל אינה דבר תורה, והוא תמוה, ונראה ליישב דהא בלא"ה כתבו התוס' הא דמרבי לביתך היינו כשזיכתה האשה הפירות לבעל דמה"ת אין לו בפירות כלום וא"כ י"ל דקשיא ליה לירושלמי במתה פשיטא כיון דיורשה פשיטא דמביא וקורא דהרי הכל שלו, ולכן ס"ל לירושלמי דלריש לקיש איירי במתה דומיא דר' יוחנן והיינו שזיכתה לו הירושה ג"כ אם תמות בחייו וא"כ י"ל נהי דקיי"ל כרבנן דמתנה חוזרת ביובל כדקיי"ל בפ' יש בכור ור"מ פליג וא"כ י"ל דקרא קמ"ל אע"ג דשאר מתנה הדרא ביובל מ"מ הך מתנה שהיא כדרך ירושה ודרך הוא להוריש שתוריש האשה לבעל וא"כ י"ל דגלי קרא כמו דאמרינן לריש לקיש דגלי קרא דלביתך דהבעל קורא אע"ג דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי גלי קרא א"כ י"ל נמי לשיטת הירושלמי במתה וזיכתה לו בחייה ירושתה מביא וקורא דכה"ג אינה חוזרת ביובל וזהו דוקא אי ירושת הבעל לאו דאורייתא משא"כ אי ירושת הבעל דאורייתא לא צריך קרא במתה דפשיטא דמביא וקורא וא"ש, ובזה ניחא נמי דפריך לעיל לריש לקיש מברייתא דלביתך ולא משני במתה, ולפ"ז א"ש דקשיא למ"ד ירושת הבעל דאורייתא ע"כ קרא בחייה איצטריך דלאחר מיתה לא צריך קרא משא"כ אי ירושת הבעל דרבנן שפיר צריך קרא במתה והיינו דומיא דבחייה לר' יוחנן שזיכתה לו הפירות ה"ה לר"ל שזיכתה לו הירושה, וז"ל הירושלמי כתיב ושמחת בכל הטוב ולביתך רשב"ל אמר לאחר מיתה הא בחיים לא ר' יוחנן אמר לא שנא היא מחיים היא לאחר מיתה רשב"ל כדעתיה דרשב"ל אמר אין אדם יורש את אשתו דבר תורה ע"כ, ולשיטת הרמב"ם דמפרש דיובל ראשון מביא וקורא היינו כל אחד שלקח בו פעם ראשונה מביא וקורא א"כ א"ש טפי אפי' תימא דגם אם זיכתה לו הירושה כשדה מתנה תחשב מ"מ ביובל ראשון מביא וקורא משום דלא סמכה דעתו א"כ גם כאן בכתבה לו השדה שפיר מביא וקורא דהוי לדידיה יובל ראשון אע"ג שתחזור באמת ביובל ליורשין משא"כ אי ירושת הבעל מן התורה א"כ אינה חוזרת ביובל כלל וקשה מאי קמ"ל וא"ש, עוד איפשר לומר דהירושלמי ס"ל דשותף אינו קורא ופליג אתלמודא דידן דבחולין פ' הזרוע קיי"ל שותפים מביאים וכן משמע בירושלמי פ"ג דאמר ראשית ביכורי אדמתך עד שיהיו כל הגידולים מאדמתך וא"כ י"ל דודאי קשה מתה מאי קמ"ל פשיטא דמביא, אלא נראה דמיירי שהוא יורש שלה בלא"ה כגון שנשא בת אחיו ויש לו עוד אחין נמצא במתה יש לאחין חלק בנחלה וקמ"ל קרא כיון דהוא ליקט בחייה את הפירות שלו הן שפיר מביא דבחייה נשתעבדה לו כל הקרקע לפירות ובמתה יש לו חלק ג"כ בקרקע גופא ולהכי קמ"ל שפיר דמביא וא"כ ע"כ ס"ל ירושת הבעל אינה מן התורה דאי ירושה דאורייתא הבעל לבדו הוא היורש וא"כ מאי קמ"ל וא"ש, וצ"ע אם לא נמצא בירושלמי ההפך:

ובזה ניחא הרמב"ם שלא פסק כהירושלמי משום דתלמודא דידן דס"ל שותפין חייבין בביכורים ע"כ קרא דלביתך אתיא בחייה דבמתה קשיא פשיטא דאפי' יש אחין אחרים מ"מ לא גרע משותף וא"ש, ובאמת לפענ"ד נראה יותר כי דברי התוס' דחוקין שזיכתה לו הפירות, אלא נ"ל דמיירי שדה שמכנסת לו בנדוניתא והוא מקבל עליו אחריות שהוא צאן ברזל וא"כ הוא אוכל הפירות מדינא דשדה שלו הוא ומ"מ נקרא ביכורי אשתו כיון דקיי"ל דאין יכול למוכרה, וב"ח ס"ל לאביי למפרע גובה ורבא לא פליג עליה אלא מטעם דמצי לסלוקי בזוזי, א"כ בצאן ברזל שהכניסה היא לו משלה א"כ אם ימות בחייה או יגרשנה נשאר הגוף לה ושפיר לא מיקרי קניינו רק קנין הפירות שהרי אין לו רשות למכור הקרקע, ולפ"ז איפשר דבמתה אפי' אי ירושת הבעל דרבנן מ"מ לא נשתעבד לשלם לה כי אם כשימות בחייה שהרי קבלם על אחריותו באופן שלא ישלם כי אם כשתצא ממנו, וקמ"ל דבכה"ג מביא וקורא אע"ג דס"ד דתיהדר ביובל כיון שאינו יורש מן התורה, מיהו בב"ב דף קי"ב משמע דלא משכחת לה אי ירושת הבעל לאו דאורייתא שהיה להבעל קרקע מאשתו שלא תחזור ביובל, מ"מ י"ל דקמ"ל קרא בכה"ג מביא וקורא כמו שצ"ל בקנין פירות דהכא, ועכ"פ אין תמיה על הירושלמי ודו"ק:

בד"ה מביא כו' וא"ת ונימא ירקבו כו' והכא נמי כשבצרן נראו לקריאה וכששיגרן נדחו עכ"ל זהו לפירוש רשב"ם בדיבור הקדום, ולפיר"ת הקושיא היא דבשלחן מתחילה נראו לקריאה שהרי אף שהשליח אינו קורא מ"מ הבעל הבית יוכל לקרות אילו הביאן שליח אחד, וקשה לפ"ז מאי משני התוס' דליקטן והביאן ע"י אחר דאכתי לפיר"ת כיון דמתחילה שיגרן ע"י שליח מ"מ אכתי נראו לקריאה שהבעל הבית יוכל לקרות, ואיפשר לומר דלפיר"ת בלא"ה לא קשיא די"ל דהפריש ביכורים קודם החג ועבר עליהן החג הוי כמו דחייה בידים מדלא הביאן בטרם החג שאז היה לו להביאן, משא"כ במת השליח בדרך לא מיקרי דיחוי בידים וממילא לא הוי דיחוי, ולכן הקושיא לפירשב"ם דוקא כששיגרן הוי דחייה בידים, ודו"ק וצ"ע (דף מ"ח ע"א) בגמרא ת"ש הקונה שני אילנות כו' הא שלשה מביא וקורא. וקשה דה"ל לאקשויי דבהדיא איתא שם הקונה שלשה מביא וקורא, ואיפשר לומר דשם הוה מצינן לדחויי דאיירי שקנה אצל לוקח שלו דהיינו שהוא מכר קרקע לזה וחזר וקנה ממנו שלשה אילנות בזה שפיר מביא וקורא כיון דביובל גוף הקרקע הדרא ליה, ומ"מ בשנים אינו קורא כיון דלע"ע אין לו קרקע דקרקע זו כשאולה נחשבת כמ"ש הרשב"א, ולכן פריך מדלא מפליג בשלשה ונקט שנים משמע דבשלשה בכל גווני קורא, ובזה מיושב הא דקאמר השתא דקאמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון כו' לא קשיא כאן ביובל ראשון, והוא תמוה דהא יתר נוח לאוקמא מתני' בזמן שאין היובל נוהג מלאוקמא ביובל ראשון דוקא לפירש"י דמה דהוה הוה. אבל לפמ"ש א"ש דעיקר קושיא מדיוקא מדלא מפליג בשלשה גופייהו אם קנאם מאחר אינו קורא, אבל למאי דמסיק דיש חילוק בין יובל ראשון לשני א"כ לא מצי לפלוגי בשלשה בקנאם אצל אחר דאינו קורא כיון דמשכחת לה עכ"פ ביובל ראשון, ולהכי קנו בשנים לעולם אינו קורא, ובשלשה משכחת לה שיקרא היכא דלא הדרא ביובל כגון שקנה אצל הלוקח הקרקע, ומ"מ לא מצי לאפלוגי בין קנה אצל לוקח שלו לקנה אצל אחר כיון דביובל ראשון לעולם הוא קורא, מיהו לשיטת הרמב"ם דכל לוקח מביא ביובל ראשון שקנה א"ש בלא"ה דניחא טפי לאוקמא ביובל ראשון (ע"כ):

סליק פרק רביעי הנזקין פרק חמישי (ע"ב) במשנה הניזקין כו' וב"ח בבינונית. יש לדייק למה בניזקין נקט לשון רבים וב"ח וכו' לשון יחיד, ויש לומר דקמ"ל דשיימינן בדמזיק כדמסיק א"כ שני ניזקין דין א' להם משא"כ אי בדניזק שמין כ"א בניזק ואין שני הניזקין שוין מיהו י"ל בפשיטות דמיטב לא כתיב רק בשן ורגל קמ"ל בכולהו ניזקין שמין בעידית מג"ש דתחת נתינה ישלם כסף כדאיתא בב"ק דף ה':

בפירש"י ד"ה בעידית כו' שנוח לו לאדם בו'. בפ"י דייק הא הוי יפוי כח שיכול לגבות ממה שירצה אם ניחא ליה בעדית יטול עידית ואם ניחא ליה בזיבורית טפי פורתא ג"כ יטול כדפריך בפשיטות בב"ק, א"כ הורעת כחן של ניזקין דרחמנא אמר ממיטב ואת אמרת מזיבורית נמי לא, וביקש לדון מדברי רש"י דס"ל כהרא"ש, ואין דבריו מוכרחים כלל ולא דק בדקדוק זה, דודאי הא דלא מסתבר לאורועי כחן של ניזקין משום דרחמנא אמר ממיטב א"כ הוצרך רש"י להשמיענו כזאת דמיטב הוא מעלה, וע"ז פריך א"כ הורעת כחן של ניזקין דרחמנא אמר ממיטב למעלה, משא"כ אי לא ידעינן מעליותא דמיטב לא שייך לאקשויי דרחמנא אמר ממיטב דאין זו מעליותא שהרי נוטל עידית בציר מזיבורית, וא"כ הוכרח רש"י לפרש עיקר המעלה וזה ברור, ועוד דהא מבואר בש"ס דמפני תיקון העולם בדמזיק שיימינן אלמא הלא דבר הוא לגבות מעידית, ולזה פירש"י דניחא ליה:

שם ד"ה אין מוציאין כו' וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה עכ"ל. בפני יהושע דייק ל"ל לרש"י זה הא קיי"ל בב"ב דף מ"ב דהמוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי, ואין זו קושיא מוכרחת דרש"י פירש לפום פשטא דמתני' דקמ"ל דאין מוציאין לשבח קרקעות ובלא שטר איפשר בלא תיקון עולם נמי לא יגבה השבח ממשועבדים דמהיכא תיתי לומר שקיבל עליו אחריות השבח, וס"ל לרש"י דעיקר רבותא דשבח קרקעות אפי' פירש