גרש ירחים קע

ליישב ג"כ דאי הוה נקט לוקח פירות מן השוק ה"א דחייב מדרבנן, אבל מדאמר ר"מ אפי' שנים היינו ביש לו קרקע וביש לו קרקע פשיטא שחייב מה"ת דומיא דמביא וקורא לרבנן א"כ ממילא מוכח ממשנה יתירא דאפי' לוקח פירות מן השוק מביא מן התורה דומיא דיש לו קרקע ודו"ק:

עוד בב"ב שם ע"ב בגמ' ולא והא אמר ר' זירא כו'. וקשה לפי דעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא א"כ בספיקא יכול לקרות מן התורה והוי ראוי לבילה מן התורה, ואיפשר לומר כיון דמספיקא אין לו קרקע א"כ אינו יכול לקרות עוד מאחר דדינא שלא להוציא קרקע מחזקתה וא"כ אדרבה בזה איפשר לסמוך דעת הרמב"ם דקשה למה מסיק טעמא דאינו קורא משום דילמא אתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר לימא בפשיטות שמא יביאם ע"י עצמו ודינא דירקבו כיון דאין ראויין לקריאה, ולפ"ז י"ל דמספיקא כיון דמן התורה לקולא א"כ מן התורה לא יהיה הדין ירקבו דראויים לקרות מן התורה רק מטעם שהחמירו חכמים, אבל לענין הפקעה מתרומה ומעשר דאיתחזק איסורא איכא למיגזר טפי, ודוק היטב:

(העתק מכתבים ישנים בענין הנ"ל). (דף מ"ו ע"ב) בגמרא המוכר שדהו לפירות. פירש"י דמיירי בזמן שאין היובל נוהג, ולכאורה י"ל דמיירי ביובל ראשון כדלקמן דלכ"ע בסתמא מביא וקורא, ובזה ניחא דמוכח כרב חסדא דביובל ראשון מביא וקורא דאל"כ מאי פליגי לפירות הא בלא"ה כל מכירה לפירות הוא, אלא דרש"י לשיטתיה שפירש לקמן יובל ראשון שבאו לארץ ולכן דוחק ליה לאוקמא ביובל ראשון, מיהו לשיטת הרמב"ם דבכל יובל ראשון מביא וקורא א"כ שפיר י"ל דמוכר שדהו לפירות מיירי בכל יובל ראשון:

שם איתיביה ר"י לר"ל ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא. והתמיה מבוארת דהא קנין פירות דבעל אינו אלא דרבנן, והתוס' תירצו דדרך נשים לזכות פירות לבעל, ורש"י פירש שהכניסה לו אשתו לפירות, ואיפשר לומר דקשיא ליה לרש"י למה אשמעינן דוקא באשתו הא הוה מצי לאשמועינן בלא"ה שאר קנין פירות שהוא כקנין הגוף, ולזה י"ל דס"ל לרש"י בשאר מקנה פירות דקל ה"ל דבר שלא בא לעולם ולא קני משא"כ באשתו אם התחייבה א"ע להכניס לו פירות קרקעה מחוייבת היא אף דהוי דשלב"ל, כמו שהוא הדין לדעת הרמב"ם בדבר שאינו קצוב דבדברים הנקנין באמירה משתעבד א"כ י"ל דה"ה דשלב"ל וא"ש דקמ"ל באשתו דוקא, מיהו הרמב"ם כתב דבעינן שיהיו דברים שיהיו ברשותו, ועיין א"ע סימן נ"א ס"א בב"ש ס"ק ד', מיהו בפשיטות דבעלמא בעינן קנין גמור ומקני ליה דקל לפירותיו וה"ה שדה לפירותיו משא"כ באשתו אפי' פוסקת עמו סתמא שתכניס לו פירות קני דאע"ג דבעינן שיהיו ברשותו מ"מ כשפסקה לו הפירות הוי כמו דקל לפירותיו אפי' בסתמא דדברים הניקנין באמירה משום חיבת אחתוני ודאי דעתה על אופן המועיל שיהיה כמו דקל לפירותיו ולהכי אשמועינן קרא באשתו וא"ש, וכבר עלה בדעתי ליישב דודאי בעלמא אפילו שליח היה יכול להביא רק שאין יכול לומר האדמה אשר נתת לי וא"כ י"ל דקרא קמ"ל בבעל דמביא בשביל אשתו מאחר דאין אשתו מקפדת באכילת הבעל הפירות ואף שעיקר הפירות הם שלה מ"מ אפי' שליח היה יכול להביא רק שאין יכול לומר האדמה אשר נתת לי א"כ הבעל שיש לו שייכות בגוף הקרקע שהרי יכול למכור זכותו שיש לו בירושה בטובת הנאה אם תמות היא קודם וירשנה והיה יכול למכור זכות שיש לו בגוף הקרקע וא"כ שפיר י"ל שמביא וקורא עכ"פ דאף שהפירות לא היו שלו לגמרי מ"מ לא גרע מה שמביא בשליחותה וגם יש לו שייכות בגוף הקרקע שהרי יכול למכור זכות שיש לו בירושה וא"כ שפיר יש לו שייכות בקרקע, אלא דמ"מ מקשי שפיר למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ גם מה שיכול למכור הקרקע אם ירשנה לא מיקרי קנין הגוף שהרי תחזור לו ביובל וא"כ לא הוי רק קנין פירות וליתא לקנין הגוף וא"כ פריך שפיר למה מביא וא"ש, אלא דיש לדקדק בזה דמ"מ לא שייך שיביא בשליחותה דהיא עצמה אינה קוראת כמ"ש רש"י לקמן והוא במשנה דביכורים ומ"מ יש ליישב ודו"ק, ועיין מ"ש בסמוך:

בתוס' ד"ה ולביתך כו' וי"ל דרך נשים כו'. לכאורה משמע לי מדברי התוס' אע"פ שלא זיכתה בפירוש הפירות מ"מ כיון דדרכה של אשה שלא להקפיד על אכילת פירות שפיר יכול להביא ביכורים עבורה, אלא דמ"מ פריך שפיר אם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא מסתבר שיהיה הקנין פירות הגרוע יהיה בו גזירת הכתוב שיהיה עדיף יותר מקנין פירות הגמור אם קנין פירות הגמור לאו כקנין הגוף הוא לא יהיה עדיף הך אכילת פירות דבעל מקנין הגמור דפירות, אלא דיש לדקדק לפ"ז מאי קושיא נוקמא לקרא במכר הוא קרקע לאשתו ונשאה נמצא שלפ"ז יש לו ממילא קנין הגוף שהרי היא חוזרת אליו ביובל וקנין הפירות יש לו עכשיו וקמ"ל אע"ג דקנין הפירות דבעל לא אלים כ"כ אפ"ה מביא וקורא, ובלא"ה נמי י"ל דקמ"ל אע"ג דאין לו רק קנין הפירות ואיפשר שיגרשנה וימות ואין קנינו בהחלט אפ"ה מביא וקורא וגם בלא"ה אין קניינו אלים דהא אין יכול למכור הקרקע לפירות, מיהו בקושיית הש"ס י"ל דמשמע ליה דברייתא בכל גווני איירי, אלא מאי דמשני שאני הכא לא א"ש דאכתי היכי מוכח מקרא בלא מכר לה קרקע שלו, ועמ"ש לקמן:

בגמרא שאני הכא דכתיב ולביתך. וקשיא לי דמה מועיל לזה גילוי קרא כיון דעיקר טעמא דאינו קורא מפרש בב"ב בפרק הספינה דפריך לייתי וליקרי ומשני משום דמיחזי כשיקרא ורב משרשיא אמר דילמא אתו לאפקועינהו מתרומה ומעשר, ופירשב"ם דהוי דובר שקרים כיון שאין לו קרקע וא"כ תיקשי היאך יקרא דמ"מ אין הקרקע שלו, וכבר עלה בדעתי דבהא פליגי הני תרי לישני דללישנא קמא דס"ל דר' יוחנן מקשי כן לר"ל אע"ג דס"ל הכא גלי קרא מ"מ ס"ל היכי קרי הא מיחזי כשיקרא ולא מצי למימר האדמה אשר נתת לי ולהכי לא ס"ל לר' יוחנן משום דגלי קרא דאיך יקרא בשקר, ולאידך לישנא דר"ל מותיב לר' יוחנן לא ס"ל טעמא דמיחזי כשיקרא רק הא דלא קרי משום דילמא אתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר וא"כ י"ל דוקא הכא גלי קרא ולא זולת, אך זה נ"ל דוחק, ואיפשר לומר דכיון דגלי קרא באשתו י"ל דקנין פירות דבעל עדיף טפי דדוקא בעלמא כיון דהדרא ביובל לא הוי אלים כ"כ דאפי' לפירות לחוד לא מצי לזבוני רק עד היובל וא"כ היובל מוציאו מרשותו משא"כ קנין פירות דבעל שהוא ממילא אינו נפקע ביובל דאע"ג דמן התורה אין לו הפירות מ"מ אחר שכבר פסקה עמו שתתן לו הפירות לא נפקע זכותו בבא היובל, משא"כ קנין פירות באינש דעלמא שבבא היובל נפקעו הפירות ואין לו רשות למכור הפירות ועל אחר היובל ג"כ לא מהני המכירה מאחר שהגוף לא יוכל למוכרו והגוף משועבד לפירות וכיון דביובל נפקע הגוף קנין הפירות פקע ג"כ, ולכן הבעל שפיר יכול לקרות אשר נתת לי שלעולם אין זכותו נפקע מאחר שאינו כדרך מכירה ומתנה רק דרך מנהג אישות וא"ש, עוד איפשר דזכותיה דבעל בפירות עדיף מ"מ כיון דיש לו זכות ג"כ בירושה ואיפשר שתהיה הקרקע שלו אם תמות בחייו לכן קנין פירות דידיה עדיף, ועמ"ש לקמן:

בגמרא מתה אין לא מתה לא. ויש לדקדק דילמא איירי בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך דאינו אוכל פירות, וע"ז לא שייך תירוץ התוס' שכבר זיכו לו חכמים הפירות, מיהו אידך תירוצא שייך גם על זה דהוי כקונה פירות בשוק, אלא דקשיא לי דילמא דוקא בקנין פירות גמור שאין יכולה למכור הקרקע בזו הוי כקנין הגוף, משא"כ בנכסים שנפלו לה קודם נישואין דמקמי תקנת רבותינו היה הדין דמכרה ונתנה קיים, וא"כ בהני י"ל דלאו כקנין הגוף דמי שהרי אין לו קנייה גמורה דיכולה למכור הקרקע ולהפסיד ממנו הפירות, ולכן נ"ל דקשיא ליה הא גופא למה נקט במתה כה"ג לינקוט בלא מתה בפשיטות היכא דיש לו פירות, ובזה ניחא שינויא דש"ס דמשני מתה איצטריך ליה ס"ד אמינא נגזור משום דר' יוסי בר חנינא בצרן ושיגרן ביד שליח, וקשה הא לא דמי כלל דבשלמא בשיגרן ביד שליח כשהיו ביד שליח לא נראו לקריאה שהרי השליח אינו קורא, משא"כ הכא גם בחיי האשה היה הדין שיקרא ובשביל שמתה והקרקע שלו לגמרי תדחה מצות קריאה, ולפ"ז י"ל דודאי מצינן לפרושי בענין שלא היה לו בחייה קנין פירות גמור כדפרישית, אלא דקשיא לאשמועינן טפי בלא מתה היכא דלא שייך זה, וע"ז שפיר משני מתה איצטריכא ליה ובהא שפיר שייך לגזור כיון דבחייה היה הדין שלא יביא וא"ש, ועיין מ"ש התוס' דברייתא איירי אחר שתיקנו חכמים פירות ויש לדקדק לפמ"ש בב"ב דף ק"ל דקנין פירות דבעל דלא הוי אלא דרבנן לא אלים כקנין הגוף, א"כ יש לומר בשלמא קרא דאיירי בזיכתה לו הפירות הוי קנין פירות דאורייתא והוי כקנין הגוף, משא"כ קנין פירות דבעל דלא אלים כקנין הגוף, ולמאי דפרישית דקנין פירות דבעל אפי' בלא זיכתה גלי קרא דליהוי כקנין פירות גמור, א"כ כל בכה"ג אחר תקנת חכמים, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה מתה כו' וא"ת מאי קושיא דר' יוחנן דאמר כתנא דלביתך כו' וי"ל דאיכא לאוקמא במתה כו' עכ"ל. וא"ת מאי פריך לעיל לר"ל הא יש לאוקמא במתה וי"ל דברייתא דלעיל ס"ל ירושת הבעל דרבנן א"כ ע"כ ליכא לאוקמא במתה דירושת הבעל דרבנן וע"כ לא איירי במתה והך ברייתא ס"ל ירושת הבעל דאורייתא ושפיר יש לאוקמא במתה והכא פריך שפיר ר"ל לר"י לשיטתיה דס"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו ורשב"ג ס"ל בריש הכותב במשנה שם ירושת הבעל דאורייתא וא"כ פריך שפיר לר' יוחנן דמכאן מוכח מאן דס"ל ירושת הבעל מן התורה ס"ל דקרא איירי במתה וא"כ מנ"ל לר' יוחנן מהאי קרא למילף קנין פירות כקנין הגוף וא"ש, ובזה מיושבים דברי הרמב"ם שכתב דמביא וקורא אפי' במתה והוא פסק כר"ל, ותמהו עליו דריש לקיש מוקי לה דוקא במתה וגם מאי אפי' מתה הא הכא דייק ריש לקיש איפכא דמתה לא, ולפ"ז א"ש דהרמב"ם לשיטתיה דס"ל ירושת הבעל דרבנן וא"כ קרא ע"כ אתי מחיים ולזה כתב אפי' מתה אף דהירושה מדרבנן ולא מיבעיא בחיים כיון [ שכבר תיקנו הפירות והקנו לו חכמים הפירות הוי עכ"פ קנין פירות שלו לגמרי ואיננו פוסק, משא"כ במתה כיון דאין לו שום זכות וס"ד דתיהדר ביובל כדמשמע בריש הכותב אי ירושת הבעל דרבנן רק דהרמב"ם לשיטתיה דס"ל ירושת הבעל דרבנן ומ"מ אינו חוזר ביובל וא"ש דברי