גרש ירחים טז

זה מוכרח כ"כ, ולולא דבריהם היה נראה לענ"ד דהא בלאו הכי כבר כתבתי לעיל בישוב פירש"י דקשה לפי האמת אמאי לא יועיל לרבא ידעתי בחד, דמשום איחלופי לא שייך שהרי אומר בפני נכתב, ואי משום דדייק טפי ג"כ אינו דא"כ קשה מאי פריך הכא נימא דלא בעי לשמה רק כתיבה ומ"מ צריך בפני נחתם כדי שיהיה דייק טפי, וצ"ל דסגי בדיוקא דבפני נכתב א"כ קשה אמאי לא יועיל ידעתי עם בפני נכתב דתו ליכא למיחש למידי, וצ"ל לשיטת התוס' דלרבא אם יתקנו בפני נכתב וידעתי על החתימה לא היה ניכר טעם התקנה שעיקרו על החתימה כיון דסמכו על דיוק הכתיבה יהיה משמע להו דעיקר התיקון על הכתיבה שצריך לדייק ועל החתימה צריך להעיד משום קיום, א"כ ע"כ יאמרו שהתיקון משום לשמה ובחתימה לא צריך, וא"כ אפי' יהיו עדי קיום יאמרו שלא יועיל בלא בפני נכתב דאכתי יש חששא דלשמה כיון שהטילו עיקר הדיוק על הכתיבה, אבל השתא דתיקנו על החתימה בפני נחתם ג"כ מורה שצריך להיות דיוק על החתימה שפיר י"ל דחתימה עיקר, ובפני נכתב משום איחלופי, משא"כ אילו היו מתקנין ידעתי על החתימה והדיוק יהיה מכח בפני נכתב נראה עיקר חשש על הכתיבה, והשתא ממילא לפי שיטת התוס' דלכ"ע לא מהני בחד ידעתי על החתימה דלא אשתמיט בשום מקום שיועיל ידעתי על החתימה וא"כ קשיא שפיר אי לא בעי חתימה לשמה תיסגי בידעתי דליכא למיחש לאיחלופי כיון שאומר בפני נכתב ובאמת צריך לומר בפני משום לשמה, כן נ"ל לפי שיטת התוס' ודו"ק:

מיהו לפירש"י שכתבתי לעיל דבאמת מהני ידעתי בחד לא שייך זה, לכן י"ל בפשיטות דרבה דקאמר שאין בקיאין לשמה משמע ודאי משום הא לחוד סגי לתקן בפני נכתב ובפני נחתם במדינת הים, דהא משמע אפי' באותה מדינה במדינת הים בעינן תרווייהו בפני נכתב ובפני נחתם, לפי טעמו שאמר שאין בקיאין לשמה, א"כ מוכח דגם חתימה בעי לשמה דבאותה מדינה לא שייך משום קיום, ולק"מ דהך איכא בינייהו באותה מדינה במדינת הים ודאי גם לפי האמת קאי כדמשמע פשטא דלישנא דרבה ודו"ק:

וארווח לן בזה תמיהת התוס' שתמהו לר' מאיר אמאי צריך בפני נכתב, ולפ"ז ניחא דודאי י"ל דלר"מ בעי רק חתימה לשמה ומ"מ הוצרכו לתקן בפני נכתב דלא נימא בפני נחתם משום קיום לחוד וכקושיא הנ"ל שהקשה בני, אלא דהכא הקושיא אפשטא דלישנא דרבה דמשמע דסגי בהך טעמא לחוד בין אכתיבה בין אחתימה, דבשלמא רבא דאמר משום דאין עדים מצויים לקיימו לא הוצרך לפרש דאחתימה לחוד קאי, אבל רבה דקאמר סתמא שאין בקיאין לשמה משמע דשייך אתרווייהו להכי מהדר הש"ס לאוקמא לרבה דתרווייהו בעי משום לשמה, וניחא נמי דתמוה לאוקימתא דרב אשי דמוקי כר' יהודה דבעי כתיבה וחתימה בתלוש, והוא תמוה מאד דר"מ גופיה הנזכר במשנה וכן כולהו תנאי דמתני' אטו כר' יהודה ס"ל, אלא נראה דלפי האמת אפי' לא בעי רק חדא לשמה או כתיבה או חתימה שפיר י"ל שתיקנו שיהיה השליח אצל הכתיבה וגם אצל החתימה משום דדייק טפי כמ"ש התוס' לעיל, אלא דס"ל לרבה אי לא בעינן לשום מ"ד תרווייהו לשמה לא שייך לתקן דבר ריק שיהיה השליח בין אצל הכתיבה ובין אצל החתימה, אבל השתא קאמר רב אשי דרבה אמר לסברת ר' יהודה דבעינן תרווייהו לשמה ובגט ע"י שליח שבא ממדינת הים שרצו לעשות חיזוק לדבר שיזהרו בלשמה כיון דלא משמע להו דבעי לשמה הצריכו שיעמוד אצל הכתיבה וגם החתימה שיהיו שניהם לשמה שהיה צריך חיזוק יותר מחמת שאין בקיאין וכ"ש למ"ש התוס' שלא היו רוצים לקבל דרשה דלשמה א"כ צריך חיזוק יותר, לכן תיקנו לכ"ע שיעיד על שניהם לחזק דינא דלשמה, וכיון דאיכא עכ"פ סברת ר' יהודה הכי שפיר שייך לתקן לעשות חיזוק אף דמדינא סגי בחדא לתנאי דפליגי אר' יהודה, והכל מרווח ונכון ודוק היטב:

(ע"ב) בתוס' ד"ה דתנן אין כו' הך סוגיא כו' אבל ר' יוחנן ושמואל כו' וחתמו אתורף כו' עכ"ל. וקשה א"כ מאי פריך בש"ס ארבה דילמא ס"ל כר' יוחנן ושמואל, והיה לו להוכיח מרב נחמן, ועי' פ"י שהאריך בקושיא זו, מיהו נראה דודאי ממתני' מוכח דלר' מאיר ע"כ כתיבה לא בעי לשמה כיון דפשיטא לי' דר' מאיר חתימה בעי לשמה א"כ כשתימצי לומר דר' מאיר כתיבה נמי בעי לשמה, וא"כ אדתני ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, ור"י ודאי משמע דחתימה ממש בעי לשמה כדמוקי רב אשי בסמוך דר"י הוא, דודאי אפי' נפרש חתמו אתורף ור"א הוא, מ"מ ר"י דפסיל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש היינו חתימה ממש לא אתורף, דודאי רב אשי לא קאי דוקא לריש לקיש, וא"כ אם איתא דר"מ ס"ל כר"י הל"ל ר' מאיר ור"י אומרים כדדייקינן כה"ג בכתובות פ' אלו נערות דף ל"ו זו דברי ר"מ ור"י מיבעי לי', אלא ודאי לר"מ כתיבה לא בעי אלא דמשם לא מוכח דלכתחלה כשר, לכן כתבו התוס' דגם לר' יוחנן יש להוכיח דלא בעי כתיבה אפי' לכתחלה לפי האמת, אבל קושיית הש"ס שפיר לכ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת כו' דילמא לכתחלה כו' עכ"ל. איפשר לומר בשלמא בתלוש אם יכתוב על המחובר משתלי נמי וחתים על המחובר אבל אי יכתוב שלא לשמה מ"מ לא שכיח שיחתום שלא לשמה דמסתמא אין חותמין עד שישמעו מפי הבעל, דבשלמא כתיבה כותבין לפעמים להתלמד, אבל לחתום פשיטא שאין להם לחתום להתלמד דשמא תמצאנו האשה ותתגרש בו שלא כדת, א"כ כיון ששומעין מפי הבעל מסתמא הוא לשמה, אלא דתיקנו בפנ"ח לדעת שצריך לשמה דמ"מ איפשר דמיתרמי אם צוה להם לכתוב לחוד לפעמים חותמין קודם שאלה, אבל כשכותבין בלא ציווי הבעל פשיטא שאין חותמין בלא ציווי הבעל ולא שייך לגזור כמו במחובר:

ועפ"ז איפשר ליישב תמיהת התוס' לר' מאיר אמאי צריך בפנ"כ, די"ל דהתוס' הקשו בריש מכילתין אמאי לא קאמר רבה משום מחובר וכבר כתבתי שם דאי משום מחובר לא צריך בפני נחתם דאם נכתב בתלוש החתימה ג"כ בתלוש, להכי נקט רבה לשמה ששייך בין אכתיבה בין אחתימה, וא"כ הש"ס דייק ולרבה דאמר משום שאין בקיאין לשמה מאן תנא והיינו דרבה משמע דאמר טעמו בין אכתיבה בין אחתימה פריך שפיר למה נקט רבה הך לישנא, אבל לר"מ גופיה י"ל בפנ"כ משום מחובר ובפני נחתם משום לשמה, ואע"ג דאיפשר לומר מסברא כמ"ש התוס' דאי לכתחלה לחוד בעי לא היו מתקנין בפני נכתב כיון דבדיעבד כשר, מ"מ י"ל סברא דודאי לפמ"ש התוס' לעיל דתיקנו בפני נכתב ובפני נחתם דדייק טפי כשהכל נעשה לפניו, וא"כ משום הא גופא איפשר לתקן בפנ"כ ובפנ"ח, אלא דבלא טעם אין שייך לתקן משום הא בפני נכתב אם אין שייכות לגוף הדבר, אבל אם נימא דאפי' לכתחלה שפיר שייך לתקן בפני נכתב משום דיוקא ואפי' בדיעבד פסול כיון שלא היה אצל הכתיבה לא דייק ולא האמינו לאחד רק כשמעיד שהיה אצל הכתיבה ג"כ, וא"ש ודו"ק:

עוד איפשר לומר דאף דא"צ כתיבה לשמה מ"מ כיון דחיישינן שכתבו הסופר להתלמד וכמ"ש התוס' לעיל, א"כ אף דא"צ לשמה מ"מ י"ל שמא הוחזק שם עוד יוסף בן שמעון וכתבו להתלמד על שם זה שבעיר כדמשמע במשנה ר"פ כל הגט, וכיון שכותב להתלמד אין הסופר מדייק ואח"כ נפל מן הסופר או שלקחו זה, וא"כ פסול משום שאינו מוכיח מתוך הגט כמ"ש התוס' לעיל, אלא דרבה דתלי טעמא שאין בקיאין לשמה משמע משום הא לא חייש כיון שלא הזכיר חששא זו והיינו דדי בחומרא זו לחוש להך שלא לשמה ורבנן הוא דאצרוך והיינו כיון דמדינא לא חיישינן כלל למיעוטא רק לחומרא, א"כ הך דלא שכיח כלל לא חיישינן ליה שכתבו להתלמד וזרקו הסופר ובא ליד זה, וע"י כן אינו מוכיח מתוכו והוה כמו נפילה דחד דכתבו הסופר להתלמד שם יוסף בן שמעון ואח"כ זרקו או נאבד ממנו ובא זה ומצאו, וזה לדידן דמדינא לא חיישינן כלל למיעוטא, אבל ר' מאיר לשיטתיה דחייש למיעוטא מדינא א"כ בהך דגט אסקיה חד דרגא להחמיר אפי' במידי דלא שכיח כלל משום חומרא דאשת איש, ויש לחוש נמי לכה"ג שכתבו להתלמד וכתוב בו שם יוסף בן שמעון שבעיר ואח"כ בא ליד זה, אלא מיהת כיון דלדידן סוגיין דעלמא דלא לחוש למיעוטי לכן אמר רבה משום לשמה לחוד, אבל ר' מאיר לשיטתיה דחייש למיעוטא א"כ י"ל דמחמיר טפי באיסור אשת איש וחייש אפי' בכה"ג לחוש להוחזקו ואינו מוכיח מתוכו ושפיר צריך בפני נכתב, דכשהסופר כותבו לשם גירושין ודאי מיזהר זהיר כשהוחזקו שלא יכתוב בלא סימן, והא דמכשיר ר' מאיר במצאו באשפה אפי' לכתחלה היינו במקומו שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, אבל כשבא ממדינת הים יש לחוש שכתבו הסופר להתלמד ובא זה ומצאו ולא הוה מוכח מתוכו ודוק היטב:

ועוד נראה ליישב תמיהת התוס' לר' מאיר דהא קשה לכאורה לפמ"ש התוס' לעיל דא"צ לשואלו אי נכתב לשמה דסתמא לשמה קמסהיד, וא"כ י"ל שאילו לא תיקנו רק בפנ"ח היה סבור השליח דמשום קיום לחוד מסהיד, וא"כ אפי' לא היה נחתם לשמה היה מעיד בפני נחתם, ואף דכיון שנחתם ע"פ הבעל ממילא הוה לשמה, אלא די"ל דכיון דבעינן שישמעו מפי הבעל כדלקמן דף ע"ב, א"כ יש לחוש שחתמו בטרם שמעו מפיו, וא"כ לא מוכח מדברי השליח שמעיד על לשמה די"ל דסבור השליח שמעיד משום קיום ויאמר בפני נחתם אפי' שלא שמעו מפי הבעל, אבל השתא דצריך לומר נמי בפני נחתם א"כ על הכתיבה מסיק אדעתיה שיעיד משום לשמה דבלא"ה אין טעם שיאמר, וא"כ ממילא סתמא לשמה מסהיד גם על החתימה, וצ"ל כיון דבסתמא גמירי על לשמה ורבנן הוא דאצרוך, א"כ ליכא למיחש לכולי האי שנזדמן שחתמו בטרם ששמעו מפי הבעל והשליח יטעה משום קיום ולא יסבור משום לשמה, מיהו לר"מ דחייש למיעוטא חיישינן טפי, וא"ש כאמור בדרך הנ"ל ודו"ק:

עוד נ"ל ליישב קושיית התוס' דלר"מ לשיטתו א"ש דהצריכו גם בפנ"כ דכיון דלר"מ אמרינן כתב סופר ועד כשר לשמואל לקמן דף פ"ו, וכן לפמ"ש התוס' דגם לרב כשר, וא"כ כתב הסופר מטעם עד אתי עליה, וא"כ קשה הך דבפני נכתב כולו בפני נחתם חציו דאיתא לקמן רפ"ב דפסול וקשה כיון שנכתב בפניו יצרפו כתב סופר להעד, ואע"ג דבכה"ג פסול היינו מדרבנן דשמא זרקו הסופר לאשפה והחתימה עליו ע"א וכמ"ש התוס' בסמוך, אבל אי אמר בפני נכתב א"כ בודאי אי איכא נמי ע"א הוי כתב סופר ועד והוי כאילו שני עדים חתומים