גרש ירחים קסח

שייך מצוה הבאה בעבירה ושפיר צריך קרא לטבל:

אך הא מילתא תליא אי אמרינן יש ברירה משא"כ אי אמרינן אין ברירה הויא העבירה בכל אופן ולא צריך קרא לזה, ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם דודאי לר"ש לשיטתיה דס"ל לעיל דף כ"ה ע"ב הריני בועליך ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת ודייקינן דר"ש ס"ל יש ברירה וא"כ שפיר משכחת לה טבל שאינו מצוה הבאה בעבירה כדפרישית משא"כ הרמב"ם לשיטתיה דס"ל אין ברירה לא צריך קרא לטבל דבלא"ה הוי מצוה הבאה בעבירה ולק"מ וא"ש:

בגמרא איתמר המוכר שדהו לפירות כו' ר"ל אמר מביא ואינו קורא כו'. ויש לדקדק כיון דס"ל לריש לקיש קנין פירות לאו כקנין הגוף אמאי מביא כלל דהא תנן בריש ביכורים הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד וכו' אינו מביא מאיזה טעם אינו מביא משום שנאמר ראשית ביכורי אדמתך שיהיו כל הגידולים מאדמתך וא"כ חזינן אע"ג דכל הקרקע שלו משום שאינן גידולים מאדמתו אינו מביא וא"כ כ"ש כאן שאין לו קרקע כלל כיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ונראה ליישב דודאי בפירות שכבר נתלשו אין נ"מ במה שהקרקע לאחר דמ"מ עד זמנו הרי הפירות הללו גדלו מקרקע שלו לפירות, דלענין הפירות הנתלשין אין הפרש בין הפירות שהם של בעל הקרקע ובין הפירות שהן של הקונה לכן הוו כל הגידולים מאדמתו שקנוייה לו לפירות משא"כ לענין לקרות צריך לקרות מן האדמה אשר נתת לי ואחר שנתלשו הפירות אין האדמה נקראת שלו, אבל בנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד וכו' הרי פירות הללו לא נתגדלו מארצו ויש בפירות עצמן כח גידול מקרקע שאינה שלו, כן נ"ל ודו"ק:

שם שאני התם דכתיב ולביתך. ויש לדקדק כיון דאמרינן בב"ב דף פ"א דפריך מכדי פסוקי בעלמא נינהו ליקרי ומשני דמיחזי כשיקרא, וא"כ קשה כיון דלא מצי למיקרי משום דלא שייך על האדמה אשר נתת לי איך יקרא בשל אשתו כיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הוי שיקרא, וצ"ל דקרא קמ"ל דקנין פירות דבעל אלים טפי דהוו טפי כשלו מקנין פירות דעלמא ושייך ביה על האדמה אשר נתת לי, ובזה יש ליישב קושיית התוס' בד"ה מתה שהקשו בלא"ה קשיין הברייתות אהדדי, ומ"ש התוס' דמצי לאוקמא ברייתא קמאה במתה קשה הא ריש לקיש גופיה אמר שאני התם דכתיב ולביתך, לכן נראה דודאי י"ל דזהו קושיית ר"ל דודאי לומר דגלי קרא דקנין פירות דבעל אלים טפי אין לומר בלא הוכחה דקנין דבעל אלים אלא אי מוכח מקרא י"ל כן, והשתא י"ל דודאי אי איכא לאוקמא קרא במתה לא מוכח דקנין פירות דבעל אלים, אלא דהך מילתא תליא אי ירושת הבעל דאורייתא דשפיר איכא לאוקמא במתה משא"כ אי ירושת הבעל דרבנן לא מצינן לאוקמא במתה וצ"ל שאני התם דכתיב ולביתך, והשתא קשיא ליה שפיר אר' יוחנן דאמר טעמא דידי מהכא א"כ כיון דהך ברייתא קאמרה מתה אין לא מתה לא א"כ י"ל דהך ברייתא דלביתך לא פליגא אלא משום דס"ל ירושת הבעל דרבנן מוכח שפיר קנין פירות לר' יוחנן דיליף מהא כדאמר טעמא דידי מהכא, אלא דריש לקיש מקשי לר' יוחנן לשיטתיה דס"ל ירושת הבעל דאורייתא דהכי אמר רשב"ג במשנה ר"פ הכותב אם מתה יירשנה שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל ור' יוחנן אמר הלכה כרשב"ג במשנתינו א"כ ס"ל ירושת הבעל דאורייתא א"כ ע"כ כיון דקשיין הברייתות אהדדי ע"כ פליגי בירושת הבעל דאורייתא וא"כ ר' יוחנן דס"ל ירושת הבעל דאורייתא לא מוכח מלביתך כלל די"ל דמיירי במתה ואיך אמר טעמא דידי מהכא ופריך שפיר ודו"ק:

ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם שפסק דאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ופסק קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ולקמן אמרינן דר' יוחנן לא מצא ידיו ורגליו כדלקמן, ולפ"ז ניחא דודאי אי אמרינן טעמא דר"ל התם דכתיב ולביתך לכן מביא וקורא א"כ י"ל דודאי כיון דגלי קרא בקנין פירות דאלים שמצי לקרות כ"ש אחין שחלקו אף שהוא. קנין פירות מ"מ לא גרע מקנין פירות דבעל ומוכח מקרא דמועיל לקרות א"כ כ"ש אחין שחלקו דיש לו קצת קנין הגוף אף שמחזירין ביובל מ"מ לא גרע מבעל בנכסי אשתו ולא קשיא כלל למה מביא וקורא, אבל לר' יוחנן לשיטתיה דס"ל ירושת הבעל דאורייתא א"כ אי יליף מקנין פירות דבעל לבעלמא אלמא לא ס"ל לחלק בין קנין פירות דאלים לקנין פירות דלא אלים וס"ל כולם שוין וא"כ אי לאו דאמר ר' יוחנן ק"פ כקהג"ד והיינו דלא הוה יליף מלביתך דאיכא לאוקמא במתה דס"ל ירושת הבעל דאורייתא א"כ לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש כו', אבל הרמב"ם לשיטתיה דס"ל ירושת הבעל דרבנן ע"כ מלביתך מוכח בקנין פירות דאלים יכול לקרות ולק"מ, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה ולביתך כו' וא"ת והא מן התורה כו' וי"ל דרך נשים כו' עכ"ל. ויש לדקדק דמאי פריך הש"ס דילמא קרא איירי שמכר לה הבעל קרקע לפירות ושוב נשאה דאז שפיר קורא דהא גוף הקרקע שלו בלא"ה ומה שמכר לה הרי שוב נשאה וזכה בפירות, ואי קשיא פשיטא י"ל דקמ"ל משום דדרך נשים נמי הוי כפירות שלו אע"פ שאינם שלו מן התורה, וי"ל לזה דכיון דאין לה בקרקע רק הפירות א"כ הוו להו הפירות קרן כדאיתא בפ' האשה שנפלו דף ע"ט בנפלו לה פירות תלושין מן הקרקע דילקח בהם קרקע וא"כ אין לבעל בפירות רק קנין פירות ולאו כקנין הגוף דמי כיון דאין לו הפירות:

ובזה איפשר ליישב קושיית התוס' בסמוך שהקשו ליקשי הברייתות אהדדי דתנא דלביתך ס"ל דמביא וקורא, ולפ"ז י"ל דודאי אברייתות גופייהו איכא למימר דלא סתרי וברייתא דלביתך איירי שנשא אשה שמכר לה קרקע לפירות וקנין פירות דפירות הוי טפי כקנין הגוף כיון דהגוף ג"כ שלו וברייתא שנייה דבעינן מתה איירי בקרקע של האשה וכיון דהגוף שלה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא קשיין הברייתות ודו"ק, ועיין בסמוך:

בד"ה מתה כו' וי"ל דאיכא לאוקמא במתה עכ"ל. והקשה המהרש"א נימא ר' יוחנן אנא דאמרי כר' מאיר דודאי ס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי, ולכאורה י"ל בפשיטות דשפיר מקשי אר' יוחנן דאמר טעמא דידי מהכא הא איכא לאוקמא במתה ולא מוכח מידי, וצ"ל קושיית מהרש"א דילמא אמר דר' מאיר נמי יליף מהכא ולא ניחא ליה לאוקמא במתה דקשיא פשיטא ושפיר ס"ל לר' יוחנן כר' מאיר, מיהו י"ל דודאי לר"מ נמי לא מוכח מהא דשפיר י"ל במתה, ואין לומר דס"ל במתה פשיטא די"ל כדלעיל דף מ"ג דמוקי הך דנגחו שור ומת בעשאו טריפה א"כ י"ל דקמ"ל קרא אפי' לא מתה ממש רק שנעשית טריפה וטריפה אינה חיה יב"ח א"כ ודאי הקרקע תהיה שלו שירשנה ואי תימא שמא תמכור הקרקע י"ל דאיירי בקטנה שאינה יכולה למכור הקרקע דאקנויי לא מקנייא וא"כ קודם שתגדל ירשנה, אלא דהא נמי פשיטא שהרי הקרקע תהיה שלו בהחלט, אלא די"ל דקמ"ל דלא חיישינן דילמא מיית הוא ברישא דלא חיישינן למיתה לכן מביא וקורא, אלא דתליא אי חיישינן למיתה תיקשי באמת למה מביא וקורא הא יש לחוש דאיהו מיית תחילה וליכא לאוקמא בכה"ג אבל ר"מ לשיטתיה דס"ל בלוקח יין דלא חיישינן שמא יבקע והיינו כדלעיל דף כ"ח דלא חייש נמי למיתה וא"כ שפיר י"ל דקמ"ל קרא טובא אפי' בנעשית טריפה וטריפה אינה חיה לא חיישינן למיתה וא"כ לר"מ לא מוכח קנין פירות מהאי קרא, וא"כ איך אמר טעמא דידי מהכא ושפיר מקשי, ודוק היטב:

בגמרא ה"ה דאע"ג דלא מתה כו' סד"א ליגזור משום דריב"ח כו' וקשה הא כאן בלא מתה נמי קורא ומאי גזירה שייכא, וצ"ל דבמתה אם יביא ויקרא יאמרו דבתחילה לא היו ראוין לקריאה ואח"כ כשמתה נראו לקריאה ונימא דה"ה בבצרן ושיגרן ביד שליח נמי אע"ג דבתחילה השליח אינו קורא כשמת השליח ומביאן שוב בעצמו יהיה מביא וקורא, אלא דאכתי לא דמי דהא כאן הוי לקיחה והבאה כאחד רק שבתחילה לא היה קורא ואח"כ כשנעשה קרקע שלו שפיר יכול לקרות ובשליח לא הוי לקיחה והבאה כא', וצ"ל דמ"מ גזרינן הא אטו הא דיתלו הטעם מחמת שבתחילה אינן ראויין לקריאה וכיון דקורא אע"פ שקודם שמתה לא נראו לקריאה יאמרו גם בשיגרן ביד שליח הדין כן:

ודע דהרמב"ם פסק שמביא וקורא אע"ג דלא מתה, והקשו עליו דמשמע לריש לקיש דוקא במתה, ונראה דבלא"ה הקשה הרשב"א במתה קשיא פשיטא דמביא שהרי גם הקרקע שלו, וצ"ל דקמ"ל דאין דיחוי אע"ג שבחייה לא היה ראוי לקרות, והנה הבאנו לעיל דברי הרמב"ם שפסק בפ"ו ממצה שאין יוצאין במצה של טבל, והקשו עליו דבגמרא מוקי כר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור ולדידן דקיי"ל איסור חל על איסור בכולל ה"ל למימר שיוצאין בטבל, ונראה ליישב דכבר כתבתי קושיית התוס' ל"ל קרא אטבל הא הוי מצוה הבאה בעבירה, וי"ל דקמ"ל קרא דודאי אי אמרינן יש דיחוי אצל מצות, ובסוכה ל"ג מיבעיא לן בנקטם ראשו מעי"ט ועלתה בו תמרה בי"ט אם יש דיחוי אצל מצות או אין דיחוי ולא איפשיטא, וכתבו התוס' דהיינו באין בידו לתקן מיבעיא, והנה י"ל בטבל אי משום מצוה הבאה בעבירה לא שייך ביה דיחוי כמו בגזל לולב ופרעו ודאי לא שייך ביה דיחוי, דמעיקרא נמי ראוי היה רק איסורא דעבירה רביע עליה וכשנסתלק האיסור לא שייך ביה דיחוי, לכן קמ"ל דפסול למצה אף אם הפריש הטבל ותיקנו י"ל דכבר נדחה והוי כאינו ראוי למצה כלל ולא שייך ביה מצה כלל דהוי כמו פסול בגופו וקמ"ל טובא שאין יוצאין בטבל שהיה בלילה ראשונה של פסח אע"פ שתיקנו מטעם דיחוי. וא"כ י"ל הרמב"ם שפסק אין יוצאין בטבל היינו בלא תיקנו כפשוטו די"ל אין יוצאין משום מצוה הבאה בעבירה, והנה לפ"ז הבעיא דדיחוי הוא אליבא דידן דלא קיי"ל כר"ש דקיי"ל איסור חל על איסור בכולל וי"ל יש דיחוי אצל מצות או אין דיחוי והוי בעיא דלא איפשיטא, והנה הך דנימא במתה דוקא מביא ע"כ לומר אין דיחוי נמצא לפ"ז אי אמרינן יש דיחוי ע"כ לומר ה"ה בלא מתה דל"ל מתה דוקא דה"ל דיחוי, והשתא י"ל דבב"ב דף פ"א פריך אמאי אינו קורא מספיקא הא פסוקי בעלמא ליקרי ומשני שני תירוצים א' דמיחזי כשיקרא וא' דאיכא למיגזר דיסברו שהם ביכורים ודאין ומפקעי ליה מתרומה ומעשר, והנה הכא בבעל דלא מספקא לן ההבאה ובודאי מביא רק אקורא איכא לספוקי דאי אין דיחוי י"ל שבחייה אינו קורא ואי יש דיחוי בחייה נמי קורא, וא"כ שפיר צדקו דברי הרמב"ם דפסק מביא וקורא אע"ג דלא מתה דהא הך יש דיחוי ספיקא הוא,