גרש ירחים קסז

התורה ולא דרשינן דיגון עכו"ם והכא דממעט דגן עכו"ם היינו לדידן דקיי"ל אין ברירה ודו"ק, מיהו לר"י צ"ל ג"כ דס"ל ברירה, ואיפשר לומר אדרבה בהיפוך דר"מ ס"ל אין קנין וא"כ כתיבי תרי דגנך והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ולא פטר מירוח העכו"ם והיינו סוגיא דמנחות, משא"כ למאן דס"ל יש קנין ודרשו ולא דגן עכו"ם א"כ איכא רק חד מיעוט לכן פטר מירוח העכו"ם אפי' במה שקנה מישראל, ורש"י פי' כאן לפי פשט הש"ס דמדגנך שפיר אימעוט דיגון עכו"ם להך מ"ד דס"ל אין קנין דריש ולא דיגון עכו"ם דהכא לא איירי מתרי דגנך ודו"ק:

בא"ד לכך נראה כו' ודריש כו' ולא דיגון עכו"ם. לכאורה י"ל בפשיטות דר"א ס"ל דגנך ולא דגן עכו"ם וכיון דתרי דגנך כתיבי א"כ י"ל אידך דגנך אתי לדיגון עכו"ם דפטור כיון דדגנך חדא לדגן עכו"ם תו לא הוי מיעוט אחר מיעוט, אלא דהתוס' הוצרכו לזה לפמ"ש דר"מ ס"ל יש קנין א"כ ס"ל דגנך ולא דגן עכו"ם א"כ ע"כ גם לר"מ צ"ל דשייך ריבוי אחר ריבוי א"כ ע"כ לא ס"ל לאוקמא דגנך על דגן עכו"ם לכן הוצרכו התוס' למ"ש ודו"ק:

בגמרא אלא לאו דעכו"ם וליקטינהו ישראל. ויש לדקדק נוקמא שקנאה העכו"ם מישראל לאחר שהביאו שליש דאז חייבת במעשרות כדלקמן בסמוך לכן חייב נמי בלקט שכחה ופאה וצ"ע:

שם אלא לאו דעכו"ם וליקטינהו ישראל. צ"ע למה יועיל הפקר של העכו"ם במה שהוא לעכו"ם, וצ"ל דהפקר קאי על כל השדה וצ"ע:

בתוס' ד"ה אדעתא כו' והא דפליגי כו' דרבי יוחנן אמר הפקר צ"ע מאי קשיא להו הא קיי"ל הפקר בעינן לעניים ולעשירים א"כ הלקט אינו הפקר רק מצד אפקעתא דרחמנא א"כ אדעתא דעכו"ם לא הפקירן וה"ה לעשירים בודאי שאינם הפקר רק הם גזל בידם וא"כ א"צ לדחוק כמ"ש התוס':

(ע"ב) בגמרא ע"כ לא פליגי כו' אבל דכ"ע יש קנין. מכאן הקשו לדעת הרמב"ם דס"ל דמירוח העכו"ם פוטר בשל עכו"ם כמ"ש פ"א מתרומות דין י"א פירות העכו"ם שגדלו ביד עכו"ם ומירחן העכו"ם פטורין מכלום וא"כ י"ל דכאן פליגי אי אמרינן יש ברירה ה"ל פירות העכו"ם שמירחן העכו"ם משא"כ אם אין ברירה לא מיקרו פירות העכו"ם, גם הרמב"ם העתיק הברייתא ופסק כר' וכתב הרי חלקו של עכו"ם טבל וחולין מעורבין אע"פ שמירחן העכו"ם, ובכ"מ תירץ דהא דאמרינן אין קנין היינו בחזר ולקחה ישראל שאינו ככיבוש יחיד והב"ע שלא חזר ולקחה ממנו ישראל ובגמרא הוה מצי לשנויי הכי, ודבריו תמוהין דהא הרמב"ם כתב בהדיא בדין י"א דאם לקח ישראל הפירות אחר שנתלשו וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה וא"כ איך כתב הרמב"ם אם חלקו גדוש הרי טבל וחולין מעורבין בכל חלק וחלק של עכו"ם אע"פ שמירחן העכו"ם משמע בלא מירחן נמי לא הוי חלק העכו"ם טבל גמור הא בלא מירחן ישראל הקונה ממנו חייב מן התורה ואי מפרש במירחן העכו"ם זה תירץ הר"י קורקוס ובאמת גם דברי הר"י קורקוס דחוקים דמ"מ ה"ל לשנויי בש"ס דמירחן עכו"ם, ובגמרא היה איפשר לומר דלא ניחא לשנויי במירחן די"ל דיגון עכו"ם פוטר אפי' בשל ישראל למ"ד אין קנין אבל להרמב"ם קשה, והנלענ"ד בזה דודאי בשל ישראל עכ"פ דיגון עכו"ם חייב מדרבנן כמ"ש הרמב"ם שם דין י"ג אלא די"ל דסברא דיש ברירה לא שייך רק היכא שלעולם לא בא זה לכלל חיוב אבל שנאמר ברירה בתיקון הדבר שנתחייב י"ל דלא אמרינן, וא"כ בשלמא אי יש קנין וחלק נכרי לא נתחייב כלל שפיר י"ל ברירה אלמפרע שלא היה זה בכלל חיוב מעיקרא אבל אם אין קנין הרי הכל נתחייב לגמרי רק לפי שמירחן העכו"ם כיון שלא יוכל לומר שלא בא זה לכלל חיוב כלל לא אמרינן ברירה כה"ג, וא"כ אי אין קנין קשה מ"ט דרשב"ג, והא דבלוקח יין סגי באומר שני לוגין שאני עתיד להפריש אף שכולו טבל התם שאני דמ"מ תיקונו רק ע"י שני לוגין ומברר התיקון דאלו שני לוגין שיפריש יהיו תיקון הטבל אבל הכא דקודם מירוח נמי חל החיוב עליהם רק בשביל שמירחן העכו"ם נאמר ברירה הרי מ"מ אי איפשר לומר שלא חל חיוב המעשר על זה לכן לא ס"ל כאן ברירה וא"ש:

ובהכי ניחא דקשה דלמה חלק הישראל טבל גמור הא אין ברירה ושמא זה חלק של עכו"ם ולא הוי טבל גמור, ולפ"ז ניחא דחלק של ישראל שפיר הוי טבל כיון דאין קנין ומירחן העכו"ם וי"ל הוברר הדבר שהיה חלק ישראל וחייב מדרבנן דמירוח העכו"ם בשל ישראל חייב מדרבנן וא"ש דבדרבנן אמרינן ברירה:

וניחא דקשה נמי למה לא נימא חלק העכו"ם חולין כיון דמירחן העכו"ם בדרבנן יש ברירה, ולפ"ז ניחא דלענין פטור לא שייך ברירה כיון דקודם מירוח גם לחלק העכו"ם יש דין מעשר ולא שייך ברירה לפטור דאלפטור לא שייך למפרע משא"כ על חלק ישראל לחיוב שפיר אמרינן ברירה למפרע והכל ניחא, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה טבל כו' וקשה דאמר לקמן כו' אפי' למ"ד אין ברירה יש לו בודאי חלק כו' עכ"ל. לכאורה עלה בדעתי דרש"י ס"ל כפירשב"ם בב"ב דף קמ"ג דמייתי מהא דאין לך מר בקישות אלא פנימי שבו לפיכך כשהוא תורם מוסיף על החיצון שבו ותורם וה"ל קני את וחמור, ופירשב"ם כיון דתורם סתם נימא כי היכי דהמר לא חל על המתוק גם המתוק לא יחול דה"ל קני את וחמור ע"ש, וא"כ הכא בביכורים נמי י"ל כיון דהביכורים מפריש על כל השדה כי היכי דחצי אינו חל גם אידך חצי אינו חל דה"ל קני את וחמור, וא"כ י"ל דהיינו למ"ד קני את וחמור לא קנה כלום פריך התם אבל למ"ד קנה מחצה א"ש גם לפירשב"ם דהמתוק קונה המתוק, וא"כ י"ל דכאן פירש"י לדידן דקיי"ל קנה מחצה שפיר תורם מיניה וביה, אבל רב יוסף י"ל דס"ל לא קנה כלום לכן משמע ליה דלא הוי ביכורים כלל וא"ש דכן פריך נמי בקידושין סתמא דגמרא קני את וחמור הוא:

ועם זה היה איפשר ליישב דברי הרמב"ם שפסק מביא וקורא ופסק אין ברירה ותיקשי איך מצא ידיו ורגליו הא לא משכחת ביכורים רק חד בר חד ולפ"ז ניחא דהרמב"ם לשיטתיה דס"ל כרב נחמן דקנה מחצה י"ל שפיר דמ"מ חצי שלו שפיר הוי ביכורים כקושיית התוס', ודוק היטב:

מיהו לשון התוס' תמוה דלא קשיא לרב יוסף כלל ההבאה דהא אפי' מוכר בזמן שהיובל נוהג מביא ומאי צריכא למימר דמקדיש, ונראה דקושייתם על הקריאה דמ"מ חצי שלו וע"ז עיקר קושייתם ואפי' אם ת"ל שלא יביא חצי של אחיו מ"מ י"ל מדמקדיש להו מ"מ יש לו חצי קרקע ויכול לקרות על האדמה אשר נתת לי, עיין בספרי מגן אלף סימן תמ"ח כתבתי ליישב ג"כ ודו"ק:

מיהו לענ"ד נראה ליישב פירש"י דודאי במידי דתליא בחלוקה שייך לומר אין ברירה שאין לזה חלק ידוע שהרי איפשר שיפול החלק לזה כמו לזה לכן נקראו לקוחות בכל חלקן שחלקו מדעתן והסכימו שזה החלק יהיה לזה מאחר שאיפשר שהיה ראוי לחבירו אבל מ"מ הקרקע שיש להם בשותפות הגדל בה הוי לשותפין בשוה, והיינו כיון שבכל גרגיר וקורט מן האדמה יש שותפות נמצא גידול אלו הפירות חציין טבל וחציין חולין כי גידול הפירי אינו בא ע"י החלוקה ומה שהוא מעצמו ממילא חציו חיוב וחציו פטור אלא דלרשב"ג אהני הברירה אפי' למפרע לומר שחלק הנכרי ראוי לו מעיקרא ומפיק מן הגידול שנתגדל גם בחלק ישראל דכיון שחלקו נתברר שזה שנטל לחלקו גדל ברשותו, אבל למאן דס"ל אין ברירה אין החלוקה מועלת והוי כקודם חלוקה שגדל חציה בחיוב וחציה בפטור, אבל בביכורים שמביא הפירות שגדלו אי איפשר כי אם ע"י הסכמת חבירו שיטול זה חלק זה וזה חלק זה ובהא היה איפשר שהיה יכול זה ליקח חלק זה כמו זה דלא סגי בלא חלוקה והוו לקוחות בכל, לכן לענין הגביי' לב"ח שפיר הוו לקוחות דלו יהיה שכבר חלקו והחליפו דהוו לקוחות בכל, ודוק היטב:

בענין הלזה שאיקלעו ימי פסח ולא היה רצוני לאשתמוטי למסכתא אחריתא אמרתי מענינא דפיסחא ליישב דברי הרמב"ם שפסק דאין יוצאין במצה של טבל, ובלח"מ הקשה עליו דבפסחים דף ל"ו ע"א אמרינן יכול יצא אדם במצה של טבל ת"ל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות את שישנו בלא תאכל חמץ כו' יצא זה שאין איסורו אלא משום בל תאכל טבל ופריך ואיסורא דחמץ להיכן אזלא ומשני הא מני ר"ש היא דאמר האוכל נבילה ביוה"כ פטור דס"ל אין איסור חל על איסור וא"כ הרמב"ם שפסק איסור חל על איסור בכולל א"כ אמאי פסק שאין יוצאין בטבל:

ובלח"מ שם פ"ו דברים מתמיהים שכתב דחמץ לא הוי כולל ודבריו תמוהים דפשיטא דחמץ הוי כולל שכולל גם לאינו של טבל ועוד אי חמץ לא הוי כולל לא צריך לאוקמא כר"ש דוקא, גם מ"ש דאוכל נבילה ביה"כ דאי איפשר לומר דפטור מיוה"כ דיה"כ הוא כולל ותימה גדולה הוא דודאי ר"ש לית ליה כולל כמבואר בהדיא בשבועות דף כ"ד לכן כל דבריו שם תמוהים למאד ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפה קדוש ואיזה תלמיד טועה כתבן ומ"מ הקושיא קושיא, ונראה ליישב דבלא"ה הקשו התוס' בר"פ לולב הגזול ל"ל קרא שאין יוצאין בטבל תיפוק ליה דהוי מצוה הבאה בעבירה והניחו בקושיא, ונראה ליישב ע"פ מה שמבואר בסוגיא דהתוס' כתבו שם דלולב של אשירה לא מיקרי מצוה הבאה בעבירה שאין העבירה נעשה מחמת המצוה והיינו משום דבגזול אילו לא גזלו לא היה יכול לעשות המצוה ולא היתה העבירה נעשית משא"כ בלולב של אשירה אפילו לא יצא בו הרי העבירה מצד שהוא אשירה:

והשתא נראה בשדה שישראל ועכו"ם שותפין בה אי נימא כרשב"ג דחלק העכו"ם פטור וחלק ישראל חייב ואם אכל הישראל מן הדגן קודם חלוקה הנה אם יקח הישראל אח"כ חלקו במילואו וישלם לעכו"ם מה שאכל משלו א"כ אין כאן איסור טבל שהרי אכל חלק העכו"ם שהוא פטור אמנם אם קיבל הישראל מה שאכל על חלקו הרי אכל טבל למפרע, והשתא נראה דלא באה העבירה רק מצד החלוקה א"כ אין כאן מצוה הבאה בעבירה שהרי אילו לא קיבל על חלקו מה שאכל לא היתה עבירה דהיה יכול לחשוב מה שאכל על חלק העכו"ם שהוא פטור אבל כשניכה זאת מחלקו ע"י זה באה העבירה וא"כ לא