גרש ירחים קסו

מצד כתובה דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא או שאר כסות, א"כ יש לומר ממילא דוקא ר' מאיר לשיטתיה לא חיישינן בלא כפליה לתנאי דלעולם לא סגי בלא כפילא דתנאי אינו מועיל, אבל הרמב"ם לשיטתיה שפוסק דמועיל תנאו בדבר שבממון א"כ אם התנה עמה שלא יהיה לה שאר כסות מן התורה לא בעי כפילא, וכתובה אינה אלא דרבנן, והיה דין שלא יחזיר לכן לא פלוג רבנן ולעולם לא יחזיר, וא"ש ודו"ק:

אלא דקשה לחדש דין זה בהאי דפסק הרמב"ם תנאי כפול דנימא דבהתנה שלא יהיה לה עליו ש"כ לא יצטרך תנאי כפול, מיהו אפי' נימא כיון דעיקרו דבר ממון מיקרי איסורא דאית ביה ממונא מ"מ איכא למימר דשייך ביה לעז כיון דדמי לאיסורא לא משמע להו לאינשי דמשום דפעמים אית ביה ממונא יוחשב איסורא דאית ביה ממונא, ושפיר י"ל כמ"ש לדידן לא צריך כפילא, וצ"ע:

ועפ"ז איפשר ליישב קושיית התוס' בכתובות דף נ"ו שהקשו איך אמר ר"מ בפ' האומר ע"מ שאין לך עלי ש"כ מקודשת ותנאו בטל הא בכפליה איירי דבלא כפליה בלא"ה תנאו בטל, ולפמ"ש א"ש דיש לומר דקידושין נמי איסורא דלית ביה ממונא דהא קידושין איפשר בשטר שאין בו ש"פ ואיסורי הנאה אלא דמ"מ יש ממון שאר וכסות שיתחייב, והשתא אי הוה תנאו קיים לא היה צריך כפל דהוי איסורא לחוד, אבל השתא דתנאו בטל א"כ אית ביה ממונא מ"מ בטל נמי מצד שלא כפליה לתנאיה, אף דר"מ ס"ל כתובה דאורייתא יש לומר דודאי מתנה גם על הכתובה וכל חיוביה, ודו"ק וצ"ע:

(דף מ"ז ע"א) בגמרא אבל פודין את הבנים משום קילקולא. צ"ע למה לא יפדו את הבנים בלא טעמא דקילקולא דאינהו לא פשעו במידי, וגם פירש"י דבחיי אביהן ליכא למיחש לקילקולא צ"ע ג"כ דפשטא דמילתא בחיי אביהם יש לחוש שיחזור וימכרם כיון דמכר ושינה ושילש כדלעיל:

במשנה לוקח ומביא ממנו ביכורים כו'. בגמרא מבואר דאי אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מביא ביכורים מן התורה, ותמיהא לי דהא איתא בביכורים פ"א בנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של רבים וכו' מאיזה טעם אינו מביא דכתיב ראשית ביכורי אדמתך שיהיו כל הגידולים מאדמתך, א"כ כ"ש בזה שגוף הביכורים אינם שלו שהרי הפירות של נכרי עכ"פ ואינם פירות שלו, דאף דאין קנין לעכו"ם מ"מ הרי כתבו התוס' בפ"ק דר"ה דף י"ג דממעטינן קציר עכו"ם, אף דירושה היא להם מאבותיהם מ"מ יש לו במה שזרע, א"כ הפירות עצמן של הכותי ומאי מהני מה שלוקח ממנו, וגם גוף האדמה אף שאין קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר מ"מ הרי עכ"פ יש לעכו"ם קנין לחפור בורות שיחין ומערות ואיך יקרא אצל הישראל אדמתך שיתחייב בביכורים מן התורה, מיהו לגירסת הרמב"ם דגרס וחזר ולקחה ממנו ישראל א"ש דכיון דלקחה הישראל הרי גוף הביכורים של ישראל והוי שפיר פרי האדמה אשר נתת לי, אבל לגירסת רש"י קשה וצ"ע, עיין מ"ש בתוס':

בתוס' ד"ה לוקח כו' זו גירסת הקונ' כו' אבל כולי האי לא קנסינן ליה כו' עכ"ל. למאי דפירש"י דאי אין קנין חייב מן התורה ליקח א"צ בזה לסברת התוס' דאיכא למ"ד אפי' למ"ד יש קנין לא קנסוהו אלא שעשאו תיקון כאילו אין קנין שאז היה חייב מן התורה ליקח, אבל לתרומות דאפי' אי אין קנין לא יחייב לא קנסוהו, אלא דהתוס' לא נחתו לסברת רש"י, ועיין בסמוך:

בא"ד ומיהו קשה לר"ת כו' דילמא תיקון העול' קאי אהא דחייבוהו ליקח עכ"ל. וכתב המהרש"א שרש"י נרגש מזה ופירש"י לקמן דכאן חייב מן התורה, וכתב המהרש"א דהתוס' ס"ל דדמי למזוזה שהיא חובת הדר ע"ש, לענ"ד לא דמי דמזוזה אפי' לא השכיר הבית אם אינו דר בו ומשתמש בו אינו חייב במזוזה אבל לענין ביכורים כל שגדל בשדה שלו חייב בהם, אלא נראה סברת התוס' דכיון דהפירות אינם שלו לא שייך עליו חיוב ליקח דהשתא אין לו פירות וממה יבא ביכורים, מיהו יש לתרץ קושיית התוס' ע"פ דקדוק לשון המשנה דאם אין התקנה רק על הלקיחה ה"ל לומר לוקח להביא ממנו ביכורים, אלא ודאי לוקח ומביא היינו דההבאה ג"כ מטעם התקנה לכן פריך שפיר, וניחא בזה דקשה למאי דמשני הש"ס שתי תקנות מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא וכו', וקשה מ"מ למה נקט מפני תיקון העולם מאי נ"מ מאי דהוי הוי ולמה נקט התקנה כלל, ודוחק לומר שלא יטעו עוד הפעם לבטל החיוב, אבל לפירש"י ניחא דלא קאי השתי תקנות רק אהא דצריך להביא אבל הלקיחה לעולם הוי מפני תיקון העולם לכן נקט נמי ומביא כיון דמ"מ בהך יש תקנה אחר שנתבטל החיוב ודו"ק, ועיין תוס' ע"ז דף כ"א:

בא"ד ואור"ת דברוב ספרים כו' הלוקח ממנו כו' עכ"ל. פשוט כוונת . התוס' שלקח הקרקע מן העכו"ם שהרי כתבו התוס' שכן הוא בירושלמי ובירושלמי איתא בהדיא וחזר ולקחה ממנו ישראל, והקשה המהרש"א אמאי לא תנן בפשיטות הלוקח שדה מן העכו"ם מביא ביכורים ול"ל למינקט המוכר שדהו לעכו"ם, ונראה ליישב דבב"מ דף ק"א דמייתי הך דמקבל שדה אבותיו מן העכו"ם בעי למימר דאין קנין לעכו"ם ופריך מדתני מציק מאי איריא מציק אפי' אין מציק נמי, א"כ משמע דבמציק אפי' למ"ד יש קנין מ"מ חשיב שדה של ישראל, א"כ י"ל דקמ"ל טובא דבסוכה ר"פ לולב הגזול אמרינן דלא ליקוץ אינש הושענא דסתם עכו"ם גזלני ארעתא פירש"י מישראל, וא"כ כיון דהעכו"ם בחזקת אנס וא"כ אי אמרינן אין קנין לא הוה שמעינן ממתני' די"ל דלכך מביא ביכורים משום די"ל שגזלה מישראל והויא שפיר קרקע של ישראל, לכן קמ"ל אפי' לקחה מישראל וידוע שקנאה אפ"ה מביא מפני תיקון העולם, ואי מוקמינן מתני' דיש קנין א"כ הוה נמי רבותא דמייתי גם בזה אע"פ שלקחה בהחלט משום תיקון העולם וא"ש:

בגמרא אמר רבה אע"פ שאין קנין לעכו"ם כו' שנאמר כי לי הארץ. ויש לדקדק דהך קרא כתיב והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ והאי קרא איירי בזמן שהיובל נוהג וכמו שפירש"י ליתן לאו על חזרת שדות, ובזמן היובל משמע לקמן דלא חשיב קנין הגוף רק קנין פירות, וכיון דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ איך יהיה קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר כיון דלית ליה רק קנין פירות דלא הוי כקנין הגוף למה יפקיע מיד מעשר, וצ"ל דדוקא לענין ביכורים דבעינן שיקרא האדמה אשר נתת לי וכשחוזר ביובל לא מצי למיקרי הפרשה, אבל לענין גוף החיוב הפירות שגדלין ברשותו של הנכרי הוי כאילו הקרקע שלו לגמרי שאחר שיתלשו הפירות אין להם עוד יחס עם גוף הקרקע והויא כקרקע של עכו"ם לגמרי לענין חיוב תרומות ומעשרות, כן נ"ל ודו"ק:

שם אבל יש קנין לעכו"ם בא"י לחפור בה בורות כו'. ויש לדקדק כיון דכתיב לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע והוא מן התורה כדאיתא בע"ז דף כ' א"כ נימא דלא מהני המכירה כלל לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולא תועיל המכירה כלל, וי"ל דודאי שפיר קני העכו"ם מישראל הקרקע מק"ו דלעיל דף ל"ח ילפינן מוישב ממנו שבי דעכו"ם קני ישראל לגופיה א"כ כ"ש קרקע שלו דקני, ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' ביבמות דף כ"א היאך יליף מקרא דוהארץ נתן לבני אדם דעכו"ם קני לחפור בורות הא אמרינן אתם קרויים אדם ולא עכו"ם, ונדחקו דקאי אבני אדם הראשון ולפ"ז א"צ לדחוק אלא דרבה הכי קאמר לי הארץ לי קדושת הארץ והיינו מה שתולה בקדושת הארץ דהיינו תרומות ומעשרות אינו ביד הישראל למכור דאינו שלו רק לשמים כי לו ית' קדושת הארץ ואין יכול למכור דבר שאינו שלו, אבל לענין מכירה לעכו"ם כיון דכתיב והארץ נתן לבני אדם הויא הקרקע של ישראל לגמרי ושפיר יכול למכור גם לעכו"ם, ואין לומר פשיטא שהארץ ניתנה לישראל י"ל דלא ס"ד דנימא דגם גוף הארץ אינו רק לה' הארץ וישראל משולחן גבוה קא זכי כמו במעשר שני לר"מ דממון גבוה הוא ואינו נמכר קמ"ל והארץ נתן לבני אדם שתהיה שלהם ושפיר יכולין למכור לחפור בורות שיחין ומערות כיון דהארץ נתן לישראל ושפיר יש לפרש בני אדם אישראל ודו"ק:

שם אבל יש קנין כו' לחפור בה בורות וכו'. לפמ"ש דקרא דלי הארץ משמע בזמן שהיובל נוהג א"כ מוכח דאפי' בזמן שהיובל נוהג מותר לחפור בורות שיחין ומערות דהרי אפי' העכו"ם יוכל לחפור בורות שיחין ומערות, וניחא בזה מה שתמה במשנה למלך בפי"א מהלכות שמיטה ויובל על הראב"ד דבירושלמי משמע דבזמן שהיובל נוהג אין הלוקח יכול לחפור בורות שיחין ומערות, ולפמ"ש מוכח מש"ס דילן דאפי' נכרי שקונה בזמן שהיובל נוהג יכול לחפור בורות שיחין ומערות וכ"ש ישראל, ועמ"ש לקמן דף י"ח:

בתוס' ד"ה אמר רבה כו' ומיהו אשכחן ר"מ דסבר יש קנין כו' עכ"ל. לכאורה י"ל דלמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי שפיר יש קנין לעכו"ם בא"י כיון דעכ"פ קנין פירות יש לו בודאי, אבל למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי י"ל דפליגי אם יש לו בו קנין הגוף, וא"כ ר"מ לשיטתיה אזיל דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי שפיר י"ל דיש קנין, ומיושב מה שהקשו התוס' דנימא ר"א כר"מ די"ל דהקושיא למאי דקיי"ל ק"פ לאו כקנין הגוף דמי דלמ"ד כקנין הגוף דמי לא פליגי כלל, ועיקר פלוגתייהו למ"ד לאו כקנין הגוף דמי ודו"ק:

בד"ה מר סבר כו' מתוך פי' הקונטרס משמע כו' וקשה כו' עכ"ל בפירש"י אינו מבואר ובמנחות שם פירש"י דר"מ ס"ל אין קנין לעכו"ם וא"כ תמוה יותר דאי אין קנין הרי ע"כ מירוח העכו"ם פוטר מדגנך ואיך אמרינן התם דר"מ ס"ל דמירוח העכו"ם אינו פוטר, לכן איפשר לומר דודאי איכא למידרש מדגנך ולא דגן נכרי היינו לפמ"ש התוס' בר"ה דף י"ג דאף דא"י ירושה היא לנו מ"מ יש לעכו"ם במה שזרע לכן מיקרי קציר עכו"ם, והשתא י"ל דלא ממעט דגן עכו"ם רק כפי מה שזרע זה פטור אבל היותר חייב וא"כ י"ל דשם תורמין משל עכו"ם על של ישראל היינו מה שקנה הישראל מעכו"ם דכיון דנשאר לעכו"ם עכ"פ כפי מה שזרע חייב מה שלוקח הישראל מן התורה, אלא הך מילתא תליא בברירה דאי אמרינן בדאורייתא אין ברירה א"כ של עכו"ם אינו ממועט כיון דאין ברירה א"כ ע"כ לומר דגנך ולא דיגון עכו"ם, א"כ לר"מ לשיטתיה דס"ל יש ברירה י"ל דגנך אינו ממעט רק דגן עכו"ם והיינו חלק העכו"ם ומה שקונה הישראל ממנו חייב מן