גרש ירחים קסה

רב ולא נראו לה שערות אין לחוש לנשרו כיון שיצאת מרוב נשים שמביאין ריבוי שערות ניכרין בה סימני איילונית, ומ"מ עד רוב שנותיה אינו מוחלט דקיי"ל דבעינן רוב שנותיה, לכן פירש"י שתביא סימנים שע"י הלידה מוכרח שהביאה סימנים דאין בנים בלא סימנים כדאיתא ביבמות דף י"ב:

ובהכי ניחא שלא פירש"י שהטעות שאומר אם ידעתי שתביאי סימנים לא הייתי מגרשיך דהא לא פסיקא דבשהה עמה עשר שנים ולא ילדה צריך לגרשה בהכרח כדאיתא ביבמות, לזה פירש"י שהלעז הוא שדעתו היה להחזירה אם תביא סימנים, והא דאמרינן ביבמות דמצי א"ל אדעתא דהכי לא גרשתיך נראה דס"ל לרש"י דהיינו קושיא דר"פ דאנן מי שתקינן וע"כ מספיקא גירשה א"כ אין זו טענה כלל, וכן נראה מפירש"י שם, ור"פ מסיק דאמרינן השתא הוא דברית והיינו נמי דלא תוכל לתבוע הכתובה מה"ט גופא כיון דהיה מחמת חולי א"כ אי ידע שיצטרך ליתן לה כתובה היה מהדר אחר רפואות לרפאותה תחתיו ולא היה מגרשה לכן פטור מליתן הכתובה כיון דאז היתה חולה לא רמיא עליה לרפאותה שהרי טעות מעיקרא היה שלא היתה ראויה לבנים מחמת חוליה ונוח לו ליתן גט בלא כתובה, אבל אילו תתבע כתובה באמת יוציא לעז עליה שאילו ידע שיצטרך ליתן לה כתובה נוח לו להוציא הוצאות על רפואות משיצטרך ליתן לה כתובה, משא"כ אם נחייבו ליתן לה כתובה יוכל לומר אדעתא שאתן ליך כתובה לא גרשתיך והיינו הך דהכא שלא תוכל לתבוע כתובה דהשתא הוא דברית שאם תאמר דמעיקרא היתה בריאה יטעון אדעתא דכתובה לא גרשתיך, לכן לפי דבריה שתובעת כתובה יטעון אדעתא דכתובה לא גרשתיך אלא אמרינן השתא הוא דברית והוא א"צ להשתדל ברפואתה מאחר דקלקול דמעיקרא הוא, משא"כ אם נכריחו ליתן לה כתובה יוכל לומר שהייתי משתדל ברפואתיך, מעתה א"צ לדחוק כדברי התוס' רק הכל עולה בקנה אחד, כנ"ל לפירש"י ודוק היטב:

ולפ"ז גם רש"י לא איירי בודאי איילונית, ובהכי ניחא דקשה לר"י למה תצטרך גט באיילונית, ואי משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא ס"ל לר' יהודה כל ביאת איילונית ביאת זנות היא ביבמות דף ס"א שהיא זונה האמורה בתורה, אלא ודאי אינה איילונית בבירור רק מספיקא לכן בועל לשם קידושין ודו"ק:

בגמרא אמר רבא כו' דרבנן אדרבנן לא קשיא ויש לדקדק לפמ"ש הרמב"ם בפ"י מגירושין שלא הזכיר שיאמר לה משום איילונית, וכתב המ"מ דבאיילונית שהוא מום גדול אין צריך לומר, וא"כ כיון דאיירי בלא אמר נימא דלהכי ס"ל לרבנן כאן יחזיר משום דלא אמר, ודוחק לומר דפשוט לו כיון שהוא מום גדול הוי כאומר דא"כ איך משני בלא כפליה נימא דמום גדול הוי ככפליה ומאן פליג לן דהוי כאמר ולא כפליה, ואיפשר לומר דבאיילונית פשיטא שאומר לה כיון שמוציאה בלא כתובה דרכו להזכיר משום איילונית לכן אף אם לפעמים לא הזכיר לא פלוג רבנן, מיהו נראה דסתמא כפירושו כיון דמשום איילונית איירי בהזכיר בפירוש דדברים שבלב אינן דברים, ולעיל שאמר והוא שאמר לה משום נדר אני מוציאך היינו לאפוקי מאידך לישנא שאע"פ שלא אמר צריכין לומר לה משום פריצותא לזה אמר והוא שאמר אבל פשטא משום נדר הוא שאומר בפירוש לכן הוצרך הרמב"ם להזכירו דהיינו משום נדר, לפ"ז גם משום רואה דם משמע שאומר לה כן וא"צ לידחק דבנדה א"צ לומר, אלא נראה דבנדה נמי אמר יוציא בלא כתובה, וא"כ מסתמא באמר איירי שהרי מגרשה בשביל כך בלא כתובה, לכן באיילונית משום איילונית נמי באמר לה קאמר, וכן לפמ"ש כאן דבעינן אמר לה נראה כיון דאנן כפינן ליה להוציא ואומרים לו שיגרשה בשביל שאינה יכולה להטהר והוי כאמר לה, כן נ"ל ודו"ק, ועיין בסמוך:

שם מאן חכמים ר"מ כו' בדלא כפליה לתנאי'. מכאן תמהו על הרי"ף שפסק סתמא דמתני' דיחזיר והוא תמוה נגד הש"ס כאן, ובלח"מ דחק דגילוי דעת הוי כעל מנת ומעכשיו ודוחק הוא, ונלענ"ד ליישב דברי הרי"ף דודאי י"ל דלעיל הוי כגילוי דעת וכמ"ש התוס' לעיל דף מ"ו ד"ה אי, ואפי' לא יהיה גילוי דעת ממש מ"מ לעז מיהא איכא דכיון דאמר משום נדר ומשום ש"ר אני מוציאך הוי עכ"פ כגילוי דעת, אלא דהתוס' הקשו למה בעי לר"מ תנאי כפול, וי"ל הך דגילוי דעת גופא תליא באומדנא דהנהו דכתבו התוס' בשטר מברחת וזבין ולא איצטרכו ליה זוזי י"ל דהיינו למאי דקיי"ל בר"פ אע"פ כר"א בן עזריה בנתארמלה מן האירוסין אינה נוטלת התוספת דאזלינן בתר אומדנא, מיהו לרבנן דראב"ע דלא אזלינן בתר אומדנא גילוי דעת לא מהני מידי וא"כ הכא י"ל ודאי לעיל משום ש"ר ונדר הוי גילוי דעת שמשום הכי מגרשה ואפי' לא יהיה גילוי דעת ממש לעז גילוי דעת מיהא הוי, אלא דכיון דלא מצינו רק ראב"ע ורבי נתן דס"ל אזלינן בתר אומדנא א"כ כי מוקי כר"מ דבעינן כפילא ע"כ גם בגילוי דעת לא ס"ל דאזלינן בתר אומדנא, אבל לדידן דקיי"ל כראב"ע ואומדנא מהני גם גילוי דעת מהני ולעיל שייך שפיר גילוי דעת דמשום הכי גירשה, אבל באיילונית אפילו אמר בפירוש שמגרשה משום איילונית אין כאן גילוי דעת דשמא אינו רוצה להמתין עד שיתבררו לה סימנים, משא"כ לעיל שמגרשה בשביל העבר ודאי אילו הש"ר שקר והנדרים היו ניתרין לא היה מגרשה, ושפיר יש לחלק בין הך דהכא למתני' דלעיל כיון דפסקינן למיזל בתר אומדנא איכא לעז משום גילוי דעת, ולק"מ ודו"ק:

ועוד נראה דבלא"ה הקשה הב"י איך ס"ד לאביי לשנויי דר"י אדר"י ודרבנן אדרבנן יניח בקושיא, לכן י"ל דלעיל שפיר הוי גילוי דעת, ומה שהקשו התוס' ל"ל כפילא לר"מ י"ל כיון דפסקינן בריש פירקין דגילוי דעת בגיטא לאו מידי הוא א"כ איכא למימר אפי' לר"מ דבעי תנאי כפול מ"מ גילוי דעת הוי בעלמא כתנאי כפול, לכן חיישינן הכא ללעז בעלמא כיון דבעלמא מהני גילוי דעת אף דבגיטין לא מהני לפסול הגט מ"מ בכה"ג חיישינן טפי דשכיח הלעז, אבל אי הוה מהני גילוי דעת בגט לא היה מועיל מה שלא יחזיר כיון דהוי כתנאי גמור דגילוי דעת כתנאי כפול הוא כמ"ש התוס', א"כ א"צ לכפול לעיל אפי' לר"מ דדמי לגילוי דעת, דהא בהך דלעיל חיישינן טפי דמהני אפילו כפליה למילתיה כמ"ש התוס' ובעלמא בעינן תנאי גמור, א"כ י"ל שפיר כיון דעכ"פ גילוי דעתא מיקרי רק דבגיטין לא מהני שפיר חששו ללעז אבל אי גילוי דעתא פוסל בגט א"כ משמע דכאן רק לא יחזיר לכתחילה כמ"ש כל הפוסקים ואי הוה גילוי דעת אפי' בדיעבד לא יהיה הגט גט וע"כ לומר דאפי' גילוי דעת לא מיקרי, והשתא שפיר אביי לשיטתי' דס"ל לעיל גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא לא קשיא ליה דרבנן אדרבנן דלעיל הוי גילוי דעת ולא בעינן כפול ובאיילונית ליכא גילוי דעת כמ"ש לעיל א"כ שפיר פסקינן כרבנן דהכא וכדברי הרי"ף, מיהו רבא לשיטתיה דס"ל גילוי דעתא בגיטא פוסל א"כ ע"כ לומר כדברי התוס' דלעיל דאפי' גילוי דעת ליכא להכי בעי כפילא, ואנן קיי"ל כאביי ביע"ל קג"ם א"כ גילוי דעתא לאו מילתא היא ושפיר לא קשיא דרבנן אדרבנן, ודברי הרי"ף ברורים לשיטתיה ודוק היטב:

מיהו בדעת הרמב"ם דפסק גם כאן לא יחזיר י"ל דס"ל דגם כאן נקרא גילוי דעת כמ"ש בלח"מ להכי פסקינן בשניהם לא יחזיר ור"מ לא ס"ל כראב"ע ולא אזלינן בתר אומדנא אבל אנן קיי"ל כראב"ע דאזלינן בתר אומדנא שפיר י"ל משום גילוי דעתא בשניהם לא יחזיר ודוק היטב:

ועוד נ"ל ליישב דברי הרי"ף דודאי יש לחלק דדוקא לעיל חשש ללעז כיון דצריך ליתן הכתובה דמשום שם רע בעלמא אינה יוצאת בלא כתובה יש לחוש ללעז טפי, אבל כאן אם יטעון אדעתא דהכי לא גרשתיך תתבע הכתובה וגם אינו ברור לו שתהיה מותרת להחזיר אחר שתינשא לאחר, ולענין הכתובה ודאי יצטרך ליתן כשתאסר עליו להחזירה כשיטעון שאם ידע שתלד לא היה מגרשה א"כ הגט בטעות ושמא מ"מ אסורה לו להחזיר ויצטרך ליתן גט אחר וכתובה וא"כ שתיקותו יפה מדיבורו ואין לחוש ללעז, משא"כ לעיל שכבר נתן כתובה אינו מפסיד בלעז, אלא דיש לומר הקושיא לעיל בנדרים שיש בהם עינוי נפש וצ"ל דהקושיא היא משום דבכתובות פ' המדיר דף ע"א מייתי דר"מ ס"ל היא נתנה אצבע בין שיניה ואם לא רצה להפר תצא שלא בכתובה, א"כ שייך נמי הך סברא דאיך יוציא לעז אחר שהתירה הנדרים שהגט בטעות א"כ יצטרך ג"כ ליתן גט אחר וכתובה מאחר שהחכם עוקר הנדר מעיקרו וטוען שלא גרשה ע"ד כן יפסיד ג"כ הכתובה ושפיר מדמי להו להדדי, להכי הוצרך רבא לחלק בין כפליה ללא כפליה, אבל אביי ס"ל כמסקנת הש"ס פ' המדיר איפוך דר"מ ס"ל הוא נותן אצבע וצריך ליתן כתובה, א"כ יש לחלק שפיר בין איילונית שצריך ליתן כתובה לא יוציא לעז ובין לעיל דנותן כתובה בשעת גירושין לא שייך לעז, וצדקו דברי הרי"ף, וא"צ לידחק כדברי ב"י דהך שינויא לאו דוקא, ות"ל מצאנו הרבה דרכים מרווחים ודו"ק:

עוד נראה ליישב דודאי יש לחלק דשם שאמר משום נדר יש מקום טפי ללעז דלא לחנם אמר משום נדר, משא"כ באיילונית אין הכרח ממה שאמר משום איילונית דע"כ צריך לומר כן שלא יתן כתובה להכי ליכא למיחש כ"כ ללעז, מיהו ללישנא דמשום פרוצות שצריך לומר משום שם רע א"כ אין הכרח מאמירתו ללעז לכן שניהם שוין, וס"ל כמ"ש לעיל דגם ללישנא דמשום פרוצות עיקר טעמא משום קלקולא כיון שצריך לומר לה, וא"כ י"ל דלא דמי לדהכא, אלא י"ל דרבא ס"ל כהך לישנא דמשום פרוצות לכן מדמי להו שפיר דגם שם אין הכרח מאמירתו שהרי מצווין עליו לומר כן לכן פריך רבא שפיר, אבל הרי"ף שפסק כלישנא קמא דהוא שאמר לה א"כ שפיר יש לחלק כדפרישית, ודוק היטב:

עוד איפשר ליישב דברי הרמב"ם דבלא"ה קשה לכאורה לפי מאי דאיתא ס"פ שבועת העדות דבאיסורא גם לר' מאיר ס"ל מכלל הן נשמע לאו וסוטה איסורא דאית ביה ממונא ופירש"י משום כתובה, ולכאורה קשה לדידן דקיי"ל כתובה דרבנן אמאי בעינן תנאי כפול הא מן התורה לית ביה ממון, וצ"ל דמ"מ איכא שאר כסות שהוא ממון לכן בגט בעינן כפילא, מיהו קשה איך נימא דבעי כפל הא משכחת לה שקידשה ע"מ שלא יהיה לה עליו שאר כסות דקיי"ל בדבר שבממון תנאו קיים, וא"כ הוי איסורא דלית ביה ממונא ולא ניבעי כפילא, מיהו ר"מ לשיטתיה דס"ל מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל א"כ לעולם יש חיוב ממון הן