גרש ירחים קסג

לסברת התוס' דיטעה שתהא מותרת לחזור לו אחרי אשר נישאת לאחר, ודו"ק וצ"ע:

בד"ה שלא כו' הני תרי לישני כו' והשתא א"ש דמייתי כו' מדרבי מאיר כו' עכ"ל. כוונת התוס' להקשות כיון דר"מ דס"ל במשנה דנדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ס"ל משום קלקולא א"כ מאי מייתי תניא כוותיה דלישנא קמא מר"מ, לכן הוצרכו לידחק דבשם רע ס"ל דאין שייך פרוצות וצ"ל דללישנא דפרוצות ס"ל גם בשם רע שייך פרוצות אע"פ שהש"ר אינו אמת, ודוחק לומר דפליגי בהך סברא, לכן איפשר לומר דגם ללישנא דפרוצות לא הוו מתקני משום הא לחוד דלא יחזיר רק לר"י בידעו בו רבים, אלא כיון דמשום שצריך לומר לה הוי יודעת דמשום שם רע אני מוציאך א"כ ממילא הוי כגילוי דעת דמשום הכי מפיק לה ושייך קלקולא שהרי הצריכו לומר הוי כאילו דוקא בשביל זה מוציאה א"כ הוי כגילוי דעת וחיישינן לקלקולא, משא"כ אם א"צ לומר אפי' אמר מעצמו כל שלא התנה בתנאי גמור לא חיישינן לקלקולא כמו בכל תנאי אם לא התנה כמשפטי התנאים שאינו כלום ולא חיישינן לקלקולא, והשתא מייתי שפיר תניא כוותיה דל"ק דנקט סתמא דלא יחזיר ולא הצריך שיאמר לה אלמא אפילו אומר מעצמו לא יחזיר, והשתא הוי כלישנא קמא וא"ש:

ובהכי ניחא דלקמן ע"ב דפריך דרבנן אדרבנן מאיילונית דס"ל יחזיר אמתני' דהכא, וקשה הא ללישנא דטעמא משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים לא קשיא כלל ואיך לא זכר דהקושיא דוקא להך לישנא, ולפמ"ש ניחא דגם לאידך לישנא טעמא משום קלקולא וקשיא אאיילונית, והשתא מוקי לקמן בלא כפליה לתנאיה ומתני' דהכא בכפליה אע"פ שא"צ רק לומר משום ש"ר אני מוציאך י"ל דכפליה ג"כ, או דהא דמצריכין אותו לומר משום שם רע הוי ככפליה דהוי כעין גילוי דעת כיון שמצריכין אותו לומר בהכרח הוי כמו כפליה ללישנא דמשום פרוצות, משא"כ בגירש משום איילונית שא"צ לומר כלום רק שאומר מעצמו בעינן כפליה לתנאיה ודו"ק:

ואי קשיא א"כ מנ"ל לרבנן דס"ל בנדר שהודר ברבים יש לו הפרה דילמא אין לו הפרה רק טעמא משום קלקולא וס"ל משום פריצותא לא היו גוזרין איסור בחזרה, וי"ל דס"ל להש"ס בנדר שיש לו התרה אין בו פריצות כ"כ לגזור איסור החזרה ודי בהודעה שמודיעין אותה שמוציאה משום נדר, ועמ"ש לקמן:

ועוד י"ל דלא מוכח מדר"מ דמתני' דטעמא משום קלקולא דאע"ג דר"מ מחלק בין נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושא"צ חקירת חכם יחזיר י"ל שפיר מטעם קנס שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בנדרים, ומ"מ בא"צ חקירת חכם יחזיר היינו משום דהוי נדר עינוי נפש, ובכתובות פ' המדיר דף ע"א איכא לישנא דס"ל לר"מ היא נתנה אצבע בין שיניה ואם אמר אי איפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה א"כ שפיר י"ל דבא"צ חקירת חכם היינו שיש בו עינוי נפש א"צ לקונסה שלא יחזיר דדי בקנס שקנסוה שתצא בלא כתובה, משא"כ בנדר שצריך חקירת חכם קנסוה בזה שלא יחזיר כיון דאינה מפסדת הכתובה ודו"ק:

ועוד נראה דבמתני' י"ל דודאי יש להבין איך תיקנו שלא יחזיר משום שלא יהיו פרוצות בנדרים מה קנס הוא לה שלא יחזיר וכי עלתה על דעתה שיחזירנה אם יגרשנה עד שיוחשב לקנס, לכן איפשר לומר בידעו בו רבים ובנדרים שיש בהם עינוי נפש כיון דדרך להקפיד עליהם אף אחר לא ישאנה דקפדי אאשה נדרנית ושפיר ה"ל קנס שלא יחזיר והיינו בנדרים שיש בהם עינוי נפש, מיהו בלא יודעין בו רבים שיכולה להפר לה הנדר ע"פ חכם אין כאן קנס שלא יחזיר שהרי לא מסקא דעתה שיחזירנה רק על אחר ולאחר תוכל להתיר הנדר ואין כאן קנס, ובזה ודאי צ"ל משום קלקולא, וא"כ היה איפשר לומר בידעו בו רבים ס"ל ג"כ שאין לו התרה וטעמא משום פריצותא קנסוה שלא יחזיר ובלא ידעו בו רבים טעמא משום קלקולא להכי מייתי תניא כוותיה דטעמא רק משום קלקולא לחוד א"כ ס"ל גם נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, ודוק היטב:

בא"ד וא"ת ללישנא בתרא כו' מנ"ל דפליגי רבנן כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל ניחא די"ל דבשביל נדר לא היו מתקנין שלא יחזיר רק להזהיר, וכיון דמזהירין ממילא שייך קלקולא א"כ אי ס"ל דאין לו התרה א"כ היה לו להתיר בנדר שהודר ברבים דמשמע בתרווייהו חד טעמא משום קלקולא, אלא הך מ"ד ס"ל דלהכי שייך קלקולא כיון דצריך להודיע לה שמשום נדר מוציאה א"כ משמע בתרווייהו טעמא משום קלקולא רק דהך מ"ד ס"ל דלא שייך קלקולא רק כשצריך לומר לה דהדבר ידוע שהוא כן חיישינן לקלקולא, ולא איירי מתני' רק בהודעה זו שמשום נדר אני מוציאך ולא משמע ליה שיהיו דברי ת"ק משני טעמים בהודר ברבים משום פריצות דנדרים ובלא הודר ברבים יהיה הטעם משום קלקולא דזה דחוק, לכן משמע ליה דגם בהודר ברבים הטעם משום קלקולא ובלא הודר ברבים אין סברא לתקן שלא יחזיר רק בשביל ההודעה חיישינן לקלקולא ודו"ק:

בא"ד וי"ל דהך סוגיא אתיא כלישנא קמא עכ"ל. והקשה המהרש"א דילמא ס"ל נמי משום פריצותא והיינו בלא הודר ברבים שייך קלקולא ובהודר ברבים דאין לו הפרה ולא שייך קלקולא שייך פריצותא ונדחק, ולענ"ד פשוט כוונתם אר"מ בברייתא דמפרש מפני מה אמרו המוציא משום ש"ר ומשום נדר לא יחזיר וכו' לפיכך אומרים לו הוי יודע כו' משמע דלא ס"ל רק קלקולא לחוד, דאילו לטעמא דפריצותא א"כ צריך שיאמר לה משום נדר וזה לא נזכר כלל בדברי ר"מ, ועפ"ז איפשר לתרץ דמייתי ת"כ מר"מ שהוקשה להתוס' הא לר"מ ודאי טעמא משום קלקולא, ולפ"ז ניחא דבמתני' איפשר לומר דס"ל פריצותא ג"כ אבל רב נחמן שאמר והוא שאמר לה משום ש"ר ומשום נדר אני מוציאך משמע שאין טעם אחר וע"ז מייתי תניא כוותיה ודו"ק:

בד"ה כיון כו' וא"ת בלא"ה מי חיילא שבועה כו' לבטל את המצוה כו' עכ"ל. איפשר שהיו בהם ג"כ מבני תושבים כדאיתא בקידושין דף ס"ז ע"ב מנין לא' מן האומות שבא על הכנענית שאתה רשאי לקנותו בעבד ת"ל וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, וא"כ אתושבים שפיר חלה שבועה וחיילא נמי אכולהו בכולל בשב ואל תעשה כדאיתא בי"ד סימן רל"ח:

בא"ד וי"ל דע"כ באין רוצים להשלים עכ"ל. והא שהוצרכו להערים צ"ל שלא ידעו מזה רק מן הפרוזדגמאות מסתמא ידעו מיהו היה להם לראות מה שכתוב למען לא ילמדו כו', ודו"ק וצ"ע:

בא"ד וא"ת מ"ט דר"י הא ודאי שבועה בטעות הואי עכ"ל. י"ל לפמ"ש לעיל דודאי היו הרבה מבני התושבים וגם מארצות ועל אלו חיילא השבועה, רק מ"מ הוי שבועה בטעות שהרי אילו לא הטעום לא היו מתחילין לישבע ובטלה השבועה כולה, אלא דמ"מ ס"ל לר' יהודה שאילו היו יכולין להתיר יכולין להודיע להם שמתירין השבועה דהא בנדרים דף ס"ו גבי צדקיה ונבוכדנצר כשאמרו לו שיכולין להתיר השבועה לא קצף עליהם רק בשביל שהתירו שלא בפניו קצף עליהם אבל אם הודיעו לו הדין שיכולין להתיר כפי הדין לא היה חילול השם בדבר כלל ושפיר דייק ר"י שאין לו התרה, ולת"ק צ"ל דמ"מ חששו לחילול השם ודו"ק:

בא"ד וא"ת בלא חילול השם נמי אין יכולין להורגן כו' שאם חוזרין בתשובה שמקבלין עכ"ל. איפשר ליישב דודאי אם חוזרין בתשובה מקבלין אותן אף שיש לחוש שאין התשובה רק מיראה ולבם בל עמם מספיקא לא הותר להורגן, אבל בזמן שהיו אורים ותומים שיכולין לישאל אם יקבלום יוכל להתברר אם תשובתם באמת לכן כתיב בגבעונים ואת פי ה' לא שאלו מורה שהיה להם לישאל באורים ותומים, והשתא אי לאו חילול השם עדיין היו יכולין לישאל באורים ותומים אם יקבלום אבל עכשיו שחששו לחילול השם ואי איפשר להורגן לא היה תועלת בשאלת אורים ותומים כיון דאין יכולים להורגן מכח חילול השם, כנ"ל נכון ודו"ק:

טמע (ע"ב) בגמרא פשיטא מהו דתימא ליגזור משום דר' נתן. תימה מה שייך ליגזור בזה יותר מכל נדרים שנקנסיה שלא להחזירה, ואיפשר לומר דבלא"ה הקשה הרשב"א גם בדידיה ניחוש לקלקולא שיאמר אילו הייתי יודע שיש היתר לנדר לא הייתי מגרשה, והב"ש כתב בשם הב"ח דהכל יודעין שאיפשר להתיר הנדר והב"ש כתב שדחוק, וגם תירוץ הדרישה שהיה יכול להחזירה מיד אחר הגט דהרי לא נדר אלא לגרשה גם זה דחוק דאטו מי לא עסקינן שאין האשה רוצה ולאחר זמן מתרצית להחזירו, ובט"ז תירץ בשביל שלא אמר בשביל שאני סובר שאין היתר לנדרי אני מגרשך, וגם זה אינו נראה דא"כ אם אמר בשביל נדרי אני מגרשך אטו נאסור שיחזירנה, לכן נראה כפשוטה דאם מתחרט על הנדר רק בשביל נדר הוא מגרשה כיון דבדידיה תליא מילתא דרכו לישאל לחכם אם ימצא לו היתר וכשישאל לחכם יודיע לו שיש היתר לנדרו אם מתחרט, אבל כשנדרה היא אף שישאל לחכם אם יש לה היתר כיון שהיא אינה מתחרטת לא איפשר להתיר לה ואח"כ כשתתיר לה הנדר יוכל לטעון אילו ידעתי שתתיר לא הייתי מגרשיך והיה ממתין עד שתתיר לה, ובזה ניחא שפיר נגזור משום דר' נתן דפעמים באמת אינו מתחרט ואין החכם יכול להתיר לו אבל אח"כ יתיר לו הנדר והיינו ע"פ מה דאיתא בנדרים דף כ"ב דלא פתחינן בדר' נתן דאמר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן א"כ לפעמים שיוודע לו לבעל אחר הגט דר' נתן ובשביל כך יתיר לו מעצמו, ואין לומר דהחכם יודיע לו מיד שיכול להתיר לו בשביל זה דהא לא פתחינן בדר' נתן וא"ש ליגזור משום דר' נתן, והוא כפתור ופרח ודו"ק:

במשנה בפירש"י ד"ה המוציא כו' שלא הכיר בה כשכנסה ומ"מ צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות עכ"ל. לכאורה קשה דע"כ לא איירי בודאי איילונית דהא קתני נישאת לאחר והיו לה בנים, א"כ ע"כ בספק איילונית כמ"ש התוס' א"כ ל"ל לטעמא דאין אדם עושה בב"ז הא מספיקא ודאי צריכה גט, ומ"ש בפני יהושע דיש איילונית ודאי ומ"מ תוליד דברים רחוקים הם למאד, ונראה דודאי סימני איילונית הם מבואר בפ' הערל דף פ' ע"ב שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש, ורשב"א ס"ל כל שקולה עב ואינה ניכרת בין אשה לאיש ובסימני סריס איכא פלוגתא אי בעינן שיהיו כולן, והשתא י"ל בסימני איילונית אפי' נימא דבעינן כולן מ"מ בא' מהם ספק איילונית