גרש ירחים קסב

שהקשו התוס', וגם קשה איפכא ל"ל טעמא דאינו בקשירה בכתבו עכו"ם הא בלא"ה הוי ספיקא שמא כתבו לשם כו"ם, ונראה ליישב פירש"י דרש"י משמע ליה דלהך לישנא דקאמר נמצא ביד עכו"ם אמרי לה קורין בו משמע דוקא בנמצא אבל בכתבו אין קורין בו וקשיא ליה לרש"י אי ס"ל הך דאינו בקשירה אינו בכתיבה ליחוש שמא כתבו בעצמו, לכן ס"ל דלא ס"ל הך דאינו בקשירה רק דאין קורין בו שמא כתבו לשם כו"ם לכן בנמצא ה"ל ס"ס, והא דלקמן נקט טעמא בכתבו משום שאינו בקשירה ולא סגי בטעמא דשמא כתבו לשם ע"ז י"ל דס"ל לרש"י דבכתבו לשם כו"ם לא היה מוכרו לישראל כדאיתא כה"ג בע"ז פרק אין מעמידין אם איתא דפלחיה לא מזבין ליה לכן אמרינן מסתמא כשמכרו לישראל שלא כתבו לשם כו"ם רק לר"א דסתם מחשבת עכו"ם לכו"ם לא סמכינן אהך סברא דמסתמא לכו"ם כתבו, לכן הך דכתבו עכו"ם היינו לקנותו מיד עכו"ם נמי לא שרי מוקמינן לה משום דאינו בקשירה אינו בכתיבה אבל הך דנמצא ביד עכו"ם משמע לקרות בו אם מצאו ולא מכרו העכו"ם כלל חיישינן שמא לשם כו"ם כתבו, ודוק היטב:

בד"ה עד שיעבדן לשמן כרשב"ג קיי"ל כדמוכח כו' גוילין שלו לא עבדתים לשמן כו' והא דאיפליגו אביי ורבא כו' עכ"ל. כבר נתחבטו בזה כל הראשונים דפשטא דש"ס משמע לרבא דס"ל הזמנה לאו מילתא היא לא בעינן עיבוד לשמה, ועיין ברא"ש בהלכות קטנות דיש סוברין שא"צ עיבוד לשמה בס"ת, ועיין במרדכי, ולולא דברי הראשוני' היה נ"ל כפשטא דא"צ עיבוד לשמה דהזמנה לאו מילתא היא אלא דבס"ת העיבוד מהני לשמה והיינו כדאמרינן בפ' נגמר הדין בסודרא דתפילין אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה לא מהני לאסור אלמא אע"ג דהזמנה לאו מילתא אהני הך דאזמניה לענין אם צר ביה שיאסור, והשתא י"ל בס"ת דהזמנה לחוד נהי דלאו מילתא היא מ"מ אהני לצרפו אל כתיבה ובכתבו לשמה הוי אזמניה וצר ביה משא"כ בלא עיבדן לשמן לא מהני הכתיבה ג"כ לשמה דנהי דהכתיבה היא המעשה מ"מ בעינן הזמנה שתצטרף אל המעשה אף דההזמנה לחוד אינה כלום, וא"כ בס"ת שצריך נמי כתיבה לשמה אהני נמי ההזמנה לצרפה לכתיבה לשמה על עור המוכן לקדושה וא"כ בעור הבתים דלא שייך גוף הקדושה שעיקר הקדושה ע"י הכתיבה אין ההזמנה כלום ולא צריכה דע"י שמחברין העור לתפילין ומכניסין בהם הפרשיות נעשה הקדושה שאסור להשתמש בו להדיוט והיא ההזמנה להכניס בהם הפרשיות אבל העיבוד לא אהני כלל דהזמנה לאו מילתא דלא שייך בהו עשייה לשמה, ובכן צדקו דברי הרמב"ם שפסק שעור הבתים א"צ עיבוד לשמה והוא נכון כפי פשט הש"ס ולא דמי לס"ת שגם ההזמנות העיבוד לכתיבה שצריך לשמה אבל בעור הבתים שכולן אינן רק לצרפן לקדושה א"צ עיבודן לשמן כלל, כן נ"ל נכון מאד ומקום הניחו לי רבותינו הקדמונים שנתחבטו בזה ולא אשכחו ליה פתר:

וראיתי בתוס' מנחות דף מ"ב ע"ב ד"ה עד שכתבו בשם י"מ דרבנן לא פליגי אלא בעור דתשמיש מצוה וליתה דשי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ועיקר קדושה יש בה, ולפענ"ד מהא לא איריא דנהי דהלכה למשה מסיני היא ויש בה קדושה מ"מ לא עדיף מעור הבתים גופיה, ואיפשר דשי"ן גופה לא בעינן לשמה ולא דמי לס"ת שהכתיבה בעצמה היא הקדושה אבל השי"ן אינה אלא אות בעלמא ואין בה משמעות קדושה רק לפי שהיא הלכה למשה מסיני שייך בה קדושה לענין שנכתבין על עור בהמה טהורה ומלאכת שמים הוא דגם ארצועות בעינן עור בהמה טהורה מ"מ לא דמי לכתיבה שהיא גוף הקדושה וצריך לצרף העיבוד לשמה אל הכתיבה וכמ"ש:

אלא דבזה לא יכולתי לעמוד על דברי הרמב"ם פ"ג מתפילין שברצועות הצריך עיבוד לשמה, ותמוה בעיני מאי אולמייהו דהרצועות מעור הבתים שפסק שא"צ עיבוד לשמן אדרבה השי"ן מיקרי טפי קדושה כדמוכח בפ' ב"מ כמ"ש התוס' שם, לכן נלענ"ד בדברי הרמב"ם דס"ל ליישב התמיה דבס"ת בעינן עיבוד לשמה ובתפילין לא בעינן עיבוד לשמה לזה ס"ל להרמב"ם דבבתים כיון דא"צ מעשה העיבוד כלל כמ"ש הרמב"ם דאפי' חיפן בעור מצה כשרים א"כ העיבוד מילתא יתירתא לכן לא בעינן עיבוד לשמן דאין העיבוד מגרע, משא"כ ברצועות שע"כ צריכין עיבוד דשחורות הלכה למשה מסיני והיינו אחר עיבוד ישחרן לכן בעינן לשמה, מיהו רשב"ג ע"כ ס"ל אע"ג דלא בעינן עיבוד מ"מ בלא עיבדן לשמן פסולין דהזמנה מילתא היא וחל עליהם שם חולין כיון שעיבדן לצורך מנעלים וסנדלים שוב לא יוכשרו לחיפוי תפילין:

מיהו אכתי קשיא סוגיא דמנחות "ר ע"ב דמייתי אהא דבעינן ציצית לשמה אתפילין דבעי עי ב וקשה נימא שמואל אנא דאמרי אפילו לת"ק דדוקא בתפילין היא עיבוד לא צריך לשמה משא"כ בציצית דלא סגי בלא טוייה בעינן דוקא לשמה, ואיפשר דעיקר כתנאי לא הוי אלא דרב ודאי לא אתי כרשב"ג דהשתא טוייה לשמה לא בעי עיבוד שאינו הכרחי מיבעיא אבל שמואל אתי ככ"ע דע"כ לא קאמר ת"ק דלא בעינן עיבוד אלא משום דלא צריך אבל בטוייה שצריך בהכרח לכ"ע בעינן לשמה, וכה"ג כתב הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה והביאו הר"ן בשמעתין, ומה שהקשה הר"ן ע"ז כתבתי במקום אחר ליישב דברי הרי"ף, ועוד נ"ל ליישב קושיית הר"ן שהקשה הא מתני' דסוכה ישינה כשרה לב"ה אלמא לא בעינן לשמה נ"ל ליישב דודאי לפום ס"ד דש"ס דמסברא מצריך שמואל טוייה לשמה קשיא ליה שפיר מסוכה ישינה, אבל למאי דמסיק מקרא דגדילים תעשה לשם חובך י"ל דקרא גלי בדברים שהם מיוחדים למצוה כגון ציצית שלא היה תולן בבגד שאינו דרך מלבוש רק לשם מצוה שפיר י"ל דבעינן לשמה כיון שעיקר הדבר נתייחד למצוה בעינן לשמה, אבל בסוכה שלא נתיחדה הסוכה לעשות למצוה דדרך לישב בסוכה לצל ולא חידשה התורה רק מצות הישיבה בה בימי החג לא דמי לציצית שכל עיקר עשייתן רק למצוה, והשתא שפיר מדמי במנחות עיבוד תפילין שנתיחדה למצוה למצות ציצית דהיכא דמיוחד הדבר למצוה דוקא בעינן שיעשם לשמן אבל בסוכה ליכא דין לשמה כלל:

ועפ"ז נ"ל ליישב שפיר מה שנתחבטו הראשונים למה בעינן בס"ת עיבוד לשמה כיון דהזמנה לאו מילתא היא, ולפ"ז יש ליישב דודאי בעור התפילין תליא שפיר בהזמנה דאי אמרינן הזמנה לאו מילתא א"כ אין ללמוד חיפוי עור התפילין מציצית שהם גוף המצוה אבל חיפוי העור עיקר המצוה הוא הפרשיות הכתובים בה ואין ללמוד הזמנה למצוה מציצית שהם עצמן חוטין הנטוין ובעינן בהו לשמה אבל בודאי גם בטויית החוטין אין בו מצות ציצית רק שיתלם בבגד, מ"מ לא דמי לתפילין שעור התפילין טפל לפרשיות שהם עיקר המצוה והכשרן בחיפוי עור ולא כתיב בהו לשמה כלל אבל בס"ת דעכ"פ כתיבה לשמה בעינן כמ"ש הרמב"ן במלחמות דכתיב כתבו לכם לשם חובתכם בעינן כל מעשיהן לשמן גם העיבוד דלא גרע מציצית שאין הגוף מצוה בעצם רק התלייה בבגד ולבישתו ומ"מ בעינן לשמה ממילא גם העיבוד לס"ת לא גרע מטויית החוטין לציצית, אבל עור הבתים א"צ עיבוד לשמה כלל דהזמנה לאו מילתא היא ואין ללמוד מידי דהזמנה ממידי דהוא גוף המצוה והכל ניחא, אבל בס"ת ופרשיות תפילין ומזוזות הרי העור נעשה בו גוף המצוה דלא סגי לכתיבה בלא העור לכן כמו שהכתיבה בעינן לשמה כמו כן הדבר הנכתב עליו צריך שיהיו מעשיו לשמה, ויצא לנו לפום פשטא דש"ס עור הבתים א"צ לשמן אבל הפרשיות וס"ת צריך לעבד העור לשמן, כן נ"ל נכון, ודוק היטב:

בא"ד משמע דבעינן צביעה לשמן עכ"ל. צ"ע למה גזרינן התם משום טעימה אפי' לקחו לטעימה מ"מ ליחשב לשמה דהא אמרינן בפסחים בדף ל"ח ע"ב בחלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור לשוק יצא בהם דמיקרי שימור לשם מצה כיון דמימלך אי לא מזדבין יוצא בהם אלמא דחשיב בהכי לשמה א"כ נהי דלקחו לשם טעימה מ"מ למה לא יהיה דעתו שבאם יהיה טוב יעשה ממנו תכלת של מצוה, והתוס' כתבו דשם דטעימה פסולה אע"ג דעושה לשם ציצית הוי כמנחה שקמצה לשמה ושלא לשמה, וקשה מ"ש מחלות תודה שעשאן למכור לשוק דכיון דמימלך מיקרי שימור לשם מצה כ"ש בתחילת כוונתו לשם מצוה אם יוכשר וצ"ע:

(דף מ"ו ע"א) בתוס' ד"ה אי אמר כו' נראה דחששא זו כו' דאע"ג דבכמה דוכתי מהני גילוי דעת כו' מדבעי לר"מ תנאי כפול עכ"ל. לכאורה י"ל הא דמהני גילוי דעת היינו משום דלא קיי"ל כר"מ ולא בעינן תנאי כפול אבל לר"מ לא עדיף גילוי מתנאי שאינו כפול אלא דשיטת התוס' לפסוק כר' מאיר כמ"ש לקמן דף ע"ה א"כ י"ל דרש"י פוסק כהפוסקים דלא בעינן תנאי כפול ובאמר הוי גילוי דעת ואיפשר דהגט בטל מן התורה, ומה שהקשו התוס' דאי כפליה לתנאי מה מועיל שלא יחזיר ומ"ש התוס' דכפליה למילתיה לפמ"ש בדעת רש"י אינו מספיק דבכפליה למילתי' עכ"פ יהיה כמו גילוי דעת לרבנן בלא כפליה, וי"ל לפירש"י אפי' כפליה י"ל דלא הוה מוכח רק שבאם היה באיפשר להחזירה לכן כפליה לתנאי קודם שהודיעוהו שאין יכול עוד להחזירה אבל אחר שאמרו לו הוי יודע שהמוציא אשתו משום שם רע לא יחזירה אפי' הש"ר שקר א"כ ממילא נתבטל תנאי דמעיקרא דלא היה מתנה רק כשהיה איפשר בחזרה וחשב להחזירה אבל כשגירש סתם אחר ההודעה נתבטל תנאי הראשון דהא לר"מ בעינן תנאי מבורר שלא גירש באופן אחר א"כ מה שהתנה מעיקרא קודם הודעה אינו מוכח שרוצה בתנאו לאחר ההודעה דמאי נ"מ יש לו אם אינו יכול להחזירה לכן שפיר נתקן בהודעה שע"י זה כיון שנתן הגט סתם נתבטל תנאו לגמרי, כן נ"ל ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בא"ד אע"ג דכבר נשאת לאחר שריא ליה דזנות דשוגג הוא עכ"ל ויש לדקדק למה עשו תקנה שלא יחזיר דעד שאומרים לו שלא יחזירה נודיע לו שאם תינשא לא יוכל לשוב לקחתה וממילא לא יוציא לעז לפמ"ש התוס' דלכך מוציא לעז שהוא סבור להחזירה, ואיפשר דגם להך מ"ד כיון דעכ"פ צריכים הודעה שלא יהיה לו תקוה להחזירה עבדינן משום סניף שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ונדרים שלא יחזירנה כלל, ויותר נראה דאם נתיר לו להחזירה יוציא עליה לעז קודם שתינשא לאחר שתהיה מוכרחת להחזירו וכשלא תתרצה ותינשא לאחר יחזיק הלעז בכוונה כדי לנקום על שלא נתרצית להחזירו, וא"כ א"צ