גרש ירחים קסא

דמסתמא אדעתא דהכי לא קנאו ואיך יועיל השיחרור שלו להתיר העבד בבת חורין, וי"ל דאף שלא יתן לו גט שיחרור כבר הפסיד המעות דקנסוהו וכיון שהפסיד המעות לא איכפת ליה דליקו ברשותיה לענין השיחרור, אלא דמ"מ קשה כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה ניחא ליה דלא ליקני שלא ישחררנו הוא, לכן י"ל דלא עבר בעשה רק כשמשחררו מדעתו אבל במה שעושה ע"פ תיקון חכמים לא שייך העברת עשה שאין זה מדעתו רק חכמים תיקנו כך שישחררנו, וניחא מה שנתחבטו הראשונים בחציו עבד וכן בענין מצוה לקיים דברי המת, די"ל דלא קאי העשה רק שלא ישחררנו מרצונו להפקיע העבדות ממנו, כן נ"ל, ודו"ק וצ"ע:

שם רשב"ג אומר כו' כיצד כו' לפלוני אנטוכי לא יצא. וקשה כיון דקנסא אלוקח כדלקמן א"כ מאי תליא בכתיבה שלו ממנ"פ אם לקחו הלוקח להוליכו לח"ל נקנסיה ואם לא לקחו רק להשאירו בארץ ישראל מה בכך שהוא כתב לאנטוכי שבאנטכויא שמא מ"מ זה דעתו להשאירו בארץ ישראל ואמאי תליא בכתיבת המוכר כיון שאין הקנס עליו, ותו קשיא אטו בשופטני עסקינן שיכתוב בפירוש לפלוני שבאנטוכיא להפקיע ממנו, וי"ל דמשום הכי כותב כדי שלא יחזור המוכר ויאמר אילו ידעתי שאתה מוליכו לח"ל לא הייתי מוכרו וכיון שחושב שמ"מ ישאר בידו והלוקח רוצה שישאר תחת ידו ורוצה שלא יהיה למוכר טענה שלא ידע שיוליכנו לכן קנסוהו ודו"ק:

שם בעי ר' ירמיה בן בבל כו'. צ"ע ממה נפשך אם ראוי לקונסה בענין זה מאי נ"מ במה שהדין עמה וכן אם אין ראוי לקונסה כיון דלא מכרה מה בכך שהדין עמו, ויש ליישב:

שם עבד שיצא אחר רבו לסוריא כו' יצא לחירות. הקשה מהר"ם לובלין בהך ס"ד שאין דעת רבו לחזור אמאי יצא לחירות הא לא הפקיעו שהרי היה נשאר בסוריא ודחק, ולאו קושיא היא כלל דהא עיקר הקנס כדי שלא יוציאנו לח"ל וימכרנו בא"י, אלא דביצא העבד מדעתו לח"ל לא ראו חז"ל לכופו אע"פ שהפקיעו מן המצות ודיו לעבד שיהיה כרבו ולא גזרו על היוצא מא"י לח"ל אע"ג דלאו שפיר עביד, רק בעבד שמכרו גזרו כדי שימכרנו בארץ ישראל וא"כ שפיר ס"ד דלא יוכל למוכרו בח"ל שהרי יצא לחירות וא"כ כשדעת רבו לילך לח"ל ימכרנו בא"י שהרי יודע שבח"ל לא יוכל למוכרו ואיכא סברא טובא שיקנסוהו שלא יוכל למוכרו בח"ל כדי שלא יוציאנו, ואף דהעבד נפיק מדעתו מ"מ נראה ודאי דלאו משום טובת העבד תיקנו שיצא לחירות דלא מפלגינן בין שהעבד רוצה לישאר אצל הלוקח או לא רק דע"כ יצא לחירות רק ביצא העבד מדעתו לח"ל אחר רבו לא ראו חכמים לקנוס אבל במכרו שפיר י"ל דס"ד לקונסו כדי שקודם שיוציאנו מארץ ישראל ימכרהו ולק"מ ודו"ק:

שם רב אמר מכורה ויוצאה. וקשה גם לרב ליהוי מקח טעות דמסתמא לא קנה ע"ד כן, ואיפשר לומר לפירש"י שנתן לו מעות שיקנה המטלטלין:

בפירש"י ד"ה ולא ידענא כו' וא"ת כו'. איפשר לומר דנ"מ במכר לו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק בזה ובח"ל אין היובל נוהג דלרב שפיר מהני החזקה משא"כ לשמואל, גם י"ל דנ"מ בקנאו מן הגזבר ושדה אחוזה אי הויא מכורה חוזרת לכהנים ביובל משא"כ אם אינה מכורה כלל חזרה לבעלים, ועמ"ש בסמוך:

(דף מה ע"א) בגמרא ואי מדשמואל כו' קשה הא מעיקרא נמי הספק אי אמר שמואל המעות מתנה וע"כ משום הא לא איריא, ואיפשר לומר דמעיקרא ס"ד לשמואל נשארו המעות עד אחר היובל והוי כמקדש אחר שלשים יום ושפיר יקנה השדה כשיעבור היובל, מיהו לא דמי דשם בידו לקדשה עכשיו אבל הכא אין ביד המוכר למכור ביובל ותליא בדשלב"ל ולכן אי אמרינן אדם מקנה דשלב"ל שפיר י"ל שאין המעות חוזרין והוי לאחר היובל מכורה, מיהו אנן דקיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל והכי ס"ל לשמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר בכתובות דף נ"ט א"כ מוכח לשמואל דמעות חוזרין כיון דלא אהני המכירה לכן אמר דילמא מעות מתנה ודו"ק, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה מידי כו' ולפי האמת יש לחלק כו'. וקשה לפ"ז מאי מספקא ליה לרב ענן, ונראה די"ל לפירש"י לעיל אי לשמואל המעות אינן חוזרין נ"מ אם מכר לו מטלטלין, א"כ י"ל שפיר דרב ענן ס"ל אפי' לפי האמת דמעות מתנה מ"מ י"ל דשם פליגי רב ושמואל אי מכר לו מטלטלין ג"כ א"כ לא שייך כלל מעות מתנה די"ל דנתן לו אמטלטלין וכסף אינו קונה וממילא צריך להחזיר המעות משא"כ לרב קני שפיר אגב קרקע וא"כ י"ל לפי האמת בלא מטלטלין מעות מתנה ואי לשמואל בהך לא הדרא מקח י"ל דאיירי בלא מטלטלין ומעות הוו מתנה ודו"ק, וכן למאי דפרישית לעיל במכר לו עשר שדות בעשר מדינות ודו"ק:

בגמרא ההוא עבדא כו' נכתוב לך שטרא אדמי' כו'. וקשה אי פסקינן כרבי אחי בר' יאשיה ל"ל לכתוב שטרא אדמיה ואי לא ס"ל כרבי אחי בר' יאשיה למה לא הסגירו, וצ"ל דלא ס"ל כר' אחי ברבי יאשיה ומ"מ לא גרע מכח סברא כיון דהכל אין מוציאין מוקמינן בכתובות דף ק"י בעבד שברח מחוצה לארץ דאמרינן זבניה הכא וזיל משום ישיבת ארץ ישראל ולא הזכיר לו רבי אחי רק להפחידו, וצ"ע דבכתובות אמרינן דאמרינן ליה זיל זבניה הכא משמע דאין כופין אותו לשחררו וכאן אמר לשחררו ולמה לא אמר לו זבניה הכא, וגם הרמב"ם פסק כרבי אחי בר' יאשיה וכתב שכותב לו שטר על דמיו ואם לא רצה האדון לשחררו מפקיעין ב"ד שיעבודו וילך לו ע"כ, וקשה איך נפיק בלא גט שיחרור דהא הרמב"ם כתב בכולהו צריך גט שיחרור, ולדעת הרמב"ם דמעוכב גט שיחרור אסור בתרומה א"כ ודאי אסור בשפחה וא"כ כופין לשחררו דלישא שפחה אינו יכול לישא ב"ח אינו יכול וכופין שיכתוב לו גט שיחרור ואיך כתב שילך לו הא איסורא לא פקע אלא בשיחרור, ומהא דאמר הכא ואי לא מפיקנא לי' מינך מדר' אחי בר' יאשיה לא מוכח שיוציאנו בלא שיחרור רק שיהיה מופקע ממנו מן השיעבוד ולא ירויח בו, אבל שיצא בלא שטר שיחרור ויהיה מותר בבת חורין לא ידעתי מנ"ל וצ"ע:

שם דתניא לא ישבו בארצך פן יחטיאו כו' יכול בכותי שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם כו'. וקשה כיון דמפורש בקרא פן יחטיאו ממילא משמע שבקיבל שלא לעבוד עכו"ם לא שייך האי טעמא, ונראה דה"ק יכול בכותי שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם הכתוב מדבר וא"כ צריך טעמא דקרא פן יחטיאו אותך לי אתה מוזהר שלא ישבו בארצך, מיהו בקיבל שלא לעבוד עכו"ם רשות בידך לגרשו מארצך ת"ל לא תסגיר עבד כו' מה תקנתו עמך ישב בקרבך, היינו שאדרבה אם קיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם אתה מוזהר עליו שעמך ישב בקרבך, אבל הא פשיטא שאין לומר שאסור לישב כיון דטעמא דקרא מפורש פן יחטיאו כו', ובהכי ניחא מה שתמה הפני יהושע על דברי הרמב"ם פ"י מעכו"ם שכתב דבאינו עובד עכו"ם מותר לישב, ובהלכות עבדים פסק דלא תסגיר שייך בעבד שברח מח"ל לארץ, ולפמ"ש לא ק"מ דלכ"ע אין איסור באינו עובד עכו"ם רק מצוה דעמך ישב לא שייך ולק"מ:

שם ומ"ש דשלח להו כדר' אחי כו'. וקשה הא רבי ס"ל אדם מקנה דשלב"ל כדדייק מיניה ביבמות דף צ"ג ובקידושין דף ס"ג וא"כ לית הילכתא כוותיה ומאי קשיא ליה דלישלח להו כדרבי כפירש"י טפי יש לשלוח להלכתא לפמ"ש הרמב"ם כרבי אחי בר' יאשיה וא"כ מאי פריך מ"ש דשלח להו, ומזה נראה דלא קיי"ל כרבי אחי בר' יאשיה ג"כ וצ"ע:

שם איבעיא להו האי מפני תיקון העולם כו' או משום דלא ליגרבו כו'. והקשה הרשב"א דתפשוט ליה מהא דרשב"ג (אמר) בכתובות דף נ"ב דת"ק ס"ל באשתו אם מבקשין ממנו עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה ואמר רשב"ג אין פודין השבויין יתר על דמיהן מפני תיקון העולם אלמא לאו משום דוחקא דציבורא הוא ועיין בר"ן ופ"י, וי"ל דודאי איכא סברא דלא ליגרבו אלא משום הא גופיה י"ל דלא יספיק טעמא דלא ליגרבו כיון דבאשתו פודה עד עשרה בדמיה א"כ אכתי ליגרבו לשבות נשים שבעליהן יפדו אותן ביותר עד עשרה בדמיהן, לכן משמע לן דטעמא משום דוחקא דעל לא ליגרבו אין תיקון כל כך, וא"כ לרשב"ג דס"ל גם באשתו אינו פודה שפיר שייך טעמא דלא ליגרבו כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' ד"ה דלא ליגרבו ולייתו כו' ור' יהושע ב"ח דפרקיה לההוא תינוק כו' עכ"ל. איפשר לומר שהיו שם הרבה שבויים ות"ח קודם וא"כ הניחו שאר השבויים ופדאו רק לזה ולא שייך דלא ליגרבו דחזו דשאר שבויים לא פדאום כלל ולאו בכל יומא יתרחיש תינוק כזה או אפילו שפדו גם שאר שבויים רק לא נתנו יותר מכדי דמיהן לא שייך לא ליגרבו:

בגמרא עיליש ברח עיליש ברח. איפשר רמז לו שני פעמים שיברח עד המברא ושוב יברח עוד מן המברא שיעבור שם כאשר היה בסופו, ומה שהאמין וסמך על האי גברא איפשר שלא היה מיעצו לברוח דמגיע לו ריעותא שיכבידו על הנשאר:

שם כי הדרן ואתן אמר הוו קא בחשן קידרא בכשפים מעיקרא לא פסיקא ליה דשמא טובות היו ונתקלקלו אח"כ אבל כי הדרן ואתן ולא תבעו גט מבעליהן שנאסרו עליהם כיון שזנו ברצון א"כ ודאי רשעיות היו א"כ ודאי בכשפים היו מעשיהן:

(ע"ב) בפירש"י בד"ה מפני תיקון העולם אי משום דוחקא כו' עכ"ל. לכאורה י"ל בפשיטות תיקון העולם הוא דאם נוסיף על הדמים כל עכו"ם יכתוב לו ספרים כדי שיוסיפו בדמים כרצונו, ואיפשר דלא שכיח שיטרח לכתוב בשביל זה דשמא מ"מ לא יפדום, ועיין בסמוך:

בגמרא ש"מ ס"ת שנמצא ביד עכו"ם קורין בו ויש לדקדק דילמא איירי שידוע שהוא של ישראל וי"ל דא"כ לא שייך תיקון עולם דלא ימצא קונה רק כשיהיה ידוע שישראל כתבו ולא שייך תיקון עולם, מיהו איפשר למאי דפרישית לעיל דתיקון עולם הוא שלא יכתוב לו הנכרי ספרים בלא"ה לק"מ, אלא דרש"י לא פירש כן ודו"ק:

בתוס' ד"ה אמרי לה קורין בו פי' בקונטרס דה"ל ס"ס כו' ואפי' כתבו עכו"ם שמא כתבו למכור לישראל כו' ואין נראה דר"נ כו' שאינו בקשירה כו' עכ"ל. ודאי דברי רש"י תמוהים ומוקשים חדא הא