גרש ירחים קס

וא"כ י"ל דלעיל מקשי מהך לישנא דהמפקיר עבדו ומת אין לו תקנה א"כ ס"ל בחיים יש לו תקנה וא"כ הוי בעיא דלא איפשיטא ואין לו קנס דאין יכולין לירש מה שלא זכה המוריש ופריך שפיר, ואיפשר שלזה נתכוין המהרש"א ונסתלקה תלונת הפני יהושע מעליו, ודוק היטב:

מיהו נראה דהתוס' מחלקין דאף דמעוכב גט שיחרור אין לו קנס הכא נשאר לו הקנס שלא מכרו רק למעשה ידיו אבל במפקיר לאמימר ודאי אין לו קנס, דטעמא דאמרינן לעיל כיון דמחוסר גט שיחרור אדון קרינן ביה היינו לדידן דלא קיימא לן כאמימר ויכול ליתן לו גט שיחרור אבל לאמימר שאין יכול ליתן לו גט שיחרור ודאי לא מיקרי אדון ואין לו קנס במפקיר רק הכא דלא מכרו לנכרי רק למעשה ידיו וזכות הקנס נשאר לו אבל במפקיר לאמימר לא נשאר לו כלום לכן לאמימר במפקיר ודאי אין לו קנס כיון שאין יכול ליתן לו שיחרור, אלא דקשה לי איך אמרינן לעיל ביוצא בשן ועין צריך גט שיחרור לאמימר על מה יתן לו השיחרור כיון שמעשה ידיו פקעו ממנו ואאיסורא לא מהני השיחרור ואין לו עוד בו קנין כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות חובל ומזיק דין י"א, וא"כ איך יחול השיחרור לאמימר, ודוחק לומר דאמימר ס"ל דיוצא בשן ועין א"צ גט שיחרור וצ"ע:

בא"ד ולוולדות כו'. צ"ע איך משכחת לה דבבא על עכו"ם ושפחה הולד כמותה, עמ"ש לעיל דף ל"ט:

בגמרא א מתיב רב ששת נכרי שמשכן כו'. עיין פני יהושע שהקשה לאביי דס"ל למפרע גובה אמאי פטור מן המעשר שמא לא יפדנו ויהיה של ישראל למפרע והניח בצ"ע, ולכאורה י"ל דלמאי דמוקי לקמן דף מ"ז בתוס' דהכא איירי בסוריא א"כ י"ל דלא חיישינן לספיקא, מיהו נראה דלק"מ דאפי' לאביי דס"ל למפרע גובה פשיטא שאין הפירות של המלוה למפרע שאינו נוטל רק כדי חובו א"כ ודאי לא גבי למפרע רק גוף הקרקע אבל הפירות נשארים ללוה א"כ הוי כאילו שייר הלוה מקום קרקע לפירות וכל זמן שלא גבאו ברשותו גדלו לכן אפי' התנה כאן שיאכל הישראל הפירות ברבית כמו שנראה מדברי התוס' אין כוונת הישראל שיזכה בפירות ע"י הקרקע דא"כ הוי ליה כהקנהו מעכשיו וניחא ליה לישראל שיגדלו ברשות העכו"ם והפירות אוכל ברבית ואין זכות הפירות קנוי לישראל דהא לא א"ל מעכשיו ונ"מ שיכול העכו"ם לסלקו בעד הרבית בזוזי ועדיין הוא ברשות נכרי דעל הפירות לא אמרינן למפרע גובה רק זכה מיניה דעכו"ם ברבית ועל הרבית לא שייך למפרע גובה שהרי לא הלוה לו ברבית וא"כ אכיל מרשותיה דעכו"ם ולא אמר אביי למפרע גובה רק אגוף הקרקע שגובה בסוף והיינו מה שהוא גובה על חובו אבל על הרבית לא שייך למפרע גובה אף שהתנה על הרבית שיתן לו הפירות בשכר המתנת מעותיו אינם שלו למפרע ואפי' ת"ל דלא מצי לסלוקיה בזוזי בעד הפירות מ"מ אין זכות זה קנוי לישראל למפרע רק שיאכל הפירות מרשותו של נכרי דזכות זה נשאר לעכו"ם כמו בישראל דלא אמרינן למפרע גובה על הפירות שהרי לא לוה לו הרבית, ודוק היטב. ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה הא לגופא כו' ומעכשיו היה משתעבד בו עכ"ל נראה מפירש"י שלוה עליו ומסרו לעכו"ם להשתעבד בו בעד הרבית דאילו הוא ברשות ישראל אין טעם לקונסו דשמא יפדנו רק שמסרו מיד לעכו"ם וקבע לו זמן לפדותו ואם לא יפדנו יהיה חלוט לעכו"ם לכן הפקיעוהו מיד מרשות הישראל שכבר התחיל בעבירה במה שמסרו לעכו"ם להשתעבד בו, אלא דלפ"ז לא הוי בשדה דומיא דעבד דבשדה אין רשות לישראל בו כלום כיון דלא אכיל פירות במה הוא תחת ידו של ישראל ובכה"ג בעבד באין העכו"ם משעבד בו לא יצא לחירות, גם המהרש"א הקשה דנוקמא תרווייהו בלא מטא זימניה רק בעבד קנסו, ונראה ליישב הכל דודאי פירש"י תמוה מכח קושיית התוס' בלא מטא זימניה אין לו הפירות גם לוקמא תרווייהו במטא זימניה, וגם בעצם מה שפירש"י דבלא מטא פטור דאפי' מטא פטור אינו מובן דאיך מוקי בלא מטא משום דבמטא נמי פטור, ויגעתי ומצאתי להלום דברי רש"י שכך כוונתו דודאי אי מוקמינן לפירות היינו שקבע לו זמן לאכול הפירות עד שיפרע המעות, מיהו כיון דסתם משכנתא שתא כדאיתא בפ' איזהו נשך י"ל דבשלים שתא דמשכנתא גובה גוף השדה אם לא פדאו נמצא הא דקאמר הא והא בלא מטא זימניה היינו דלא מטא זימניה שיהיה הגוף שלו ובשדה דאמר ליה עכשיו לא תאכל הפירות עד זמן פלוני א"כ הך מטא זימניה לפירות שיאכל לענין הפירות מיקרי מטא זימניה אבל לענין הגוף אכתי לא מטא זימניה עד שיאכל שנת המשכנתא, ובזה נכונים כל דברי פירש"י לפי לשון הש"ס הא לפירות היינו ממילא כשקבע לו זמן לפירות נהי דמטא זימנא שיאכל הפירות מ"מ על הגוף אכתי לא מטא זימניה אלא בעבד וסתמא מסרו להעבד מיד למשכנתא ומשתמש בו לכן בלא מטא זימניה היינו לענין הגוף דהרי הפירות מסתמא כשמוסרו לעכו"ם משתמש בו כיון שהוא ת"י העכו"ם והוי מטא זימניה שגם הגוף יהיה שלו, אבל בשדה קבע לו זמן לפירות שמזמן ההוא יאכל הפירות לכן אפי' מטא זימנא דפירות אכתי לא מטא זימניה לגבות הגוף עד שיאכל שנת המשכנתא והשתא ממילא לא קשיא כיון שאינו אוכל הפירות מאי פטור מן המעשר דעיקרא משום מטא זימניה דאכילת פירות, גם מה שהוקשה לוקמא נמי במטא זימנא דמטא זימנא משמע אפי' לגבות הגוף ובהא לא איירי רק במטא זימנא לאכול הפירות פטור, משא"כ דאכתי לא מטא זימנא לגבות הגוף:

והשתא ממילא אין מקום לתמיהת המהרש"א דלוקמא תרווייהו בלא מטא זימניה רק בעבד קנסו, ולפ"ז לק"מ דבשלמא אם מוקמינן לפירות משמע אפי' מטא זימניה לפירות כיון דלא מטא זימנא דגוף פטור ממעשר אבל בלא מטא זימניה כפשוטה כיון שאין אוכל הפירות לא שייך פטור ממעשר כקושיית התוס' ודברי רש"י מזוקקים, ודוק היטב:

אלא דיש לדקדק לפירש"י שמפרש שהוא משעבד בו א"כ אפי' לא לוה עליו הא מיבעיא לן לקמן במכרו לשלשים יום אם יצא לחירות וכפי הנראה בלוה עליו ומשעבד בו מיד גרע ממכרו לשלשים יום שחוזר אליו בהחלט וא"כ פשיטא דיצא לחירות אפי' לא לוה עליו, ואיפשר לומר דהבעיא הוא לאידך תירוצא דלוה ע"מ למשכנו:

(דף מ"ד ע"א) בגמרא ואיבעית אימא בשלוה ע"מ למשכנו כו'. פירש"י הא דשדה כו' דאע"ג דמטא זימניה הויא בחזקת העכו"ם, בפני יהושע תמה דממילא בקרקע שאינו מחוסר גוביינא היא ברשות ישראל ולק"מ דלוה ע"מ למשכנו היינו אם ירצה אבל כל זמן שלא משכנו וקבל הקרקע בחובו רשות ביד הישראל לתבוע מעותיו וצריך להחזיק בה בחזקת גוביינא, ובזה מיושב ג"כ מה שדייקו התוס' דה"ל למימר אידי ואידי דמטא זימניה, ולפ"ז לא ק"מ דמעיקרא קאמר מטא זימניה היינו בהגיע זמן הוחלט, אבל הכא משני ענין אחר שלוה ע"מ למשכנו ולא משכנו, ואין שייך לומר מטא זימניה דלאו בזמן תליא מילתא רק שימשכנו בפועל ואפי' שהה זמן רב ולא משכנו לא הוחלטה לישראל עד שימשכנו והוא ענין אחר לגמרי ממטא זימניה דפירוש מטא זימניה שתוחלט לו ודו"ק:

בפירש"י ד"ה סיקריקון כו' שא קרקע זו או עבד זה והניחני עכ"ל. צ"ע דבכה"ג ה"ל למימר היה לו לפייס בדבר אחר דמנ"ל שרוצה דוקא בעבד, וי"ל דבפיקוח נפש לא דייקו כולי האי:

בגמרא אמר ר' יהושע בן לוי המוכר עבדו כו' קונסין אותו עד מאה בדמיו וכו' המוכר בהמה כו'. לכאורה משמע דבחדא קונסין עד מאה, והרמב"ם פסק הן בעבד הן בשדה עד עשרה, וקשה הא ספיקא הוא וה"ל לפסוק דתפיסה מועיל על יותר מעשרה, מיהו בלא"ה קשה דבהך ספיקא כתב הרי זה ספק אם נשתחרר ואם תפס כדי דמיו לרבו כדי שיצא בהם לחירות אין מוציאין מידו, וקשה למה לא פסק דתפיסה מהני עד עשרה, ונראה דס"ל דבהא דלא הוי רק קנסא דרבנן מספיקא אין קונסין ואפילו תפיסה לא מהני, ומ"ש דתפיסה מהני עד כדי דמיו היינו משום כיון דספיקא הוא אין העכו"ם רשאי לשעבד בו וא"כ מה שלקח מן העכו"ם הוא שלא כדין לכן יכול לתפוס כדי דמיו שקיבל מן העכו"ם שיפדה את עצמו בהן מן העכו"ם, כן נראה לי ודו"ק:

ע"ב בתוס' ד"ה נטייבה כו' פי' בקונ' נזדבלה וקשה דהא איסורא דרבנן הוא כו' עכ"ל. וקשה לי על דברי התוס' דאי ס"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן א"כ איך קאמר ואם תימצי לומר כיון מלאכתו במועד לא קנסו בנו כו' משום דלא עביד איסורא הא בלא"ה לשיטת התוס' בחגיגה דף י"ח מלאכת חול המועד מדרבנן א"כ בלא"ה לא דמי להנך שהם דאורייתא, אלא ודאי לא מפלגינן בקנסא בין דרבנן לדאורייתא וכפירש"י וצ"ע:

בא"ד ובשטר שיש בו רבית כו' כיון דקנסו זכה בו הלוה עכ"ל. ויש לדקדק בעבד נמי נימא כיון דקנסו כבר זכה העבד בעצמו ואדרבה בעבד קשה טפי כיון דכבר נודע לו שיצא לחירות א"כ כבר נתייאש ממנו ואיך יזכה בו היורש להחזירו לעבדות, וצ"ל לפמ"ש התוס' במשנה שלא הפקיעו ממנו חכמים עד שיכתוב לו גט שיחרור א"כ אם מת קודם שיחרור לא קנסו בנו, אלא דמ"מ אינו מיושב דכשנודע לו שהפקיעוהו חכמים ממנו הרי כבר נתייאש ממנו ע"י תיקון חכמים וצ"ע, ועיין בסמוך:

בא"ד ואם היה מחזיר לבנו לא היה מודה עכ"ל. דוחק הוא לענ"ד שיגזול שירשנו בנו אחריו, ולולא דברי התוס' היה נלענ"ד דבדבר שכבר נעשה הקנס כבר נפקע הממון ואין חילוק בינו לבין בנו כגון בשנים שהפקידו וברבית כבר הופקע הממון ולא יזכה בו גם היורש אבל בדבר שצריך עדיין למונעו מלעשות כגון בעבד שכופין לשחררו וכן בשדה שנזדבלה השדה ברשותו וצריך למונעו ע"י כפייה כשירצה לעשות שלא יעשנו אין מונעין בנו מעשותו דלבנו לא קנסו רבנן וכן בצורם אוזן בכור והוא רוצה לשוחטו על אותו המום מונעין אותו אבל אין מונעין לבנו, אבל בממון שכבר נפסק להפקיעו ממנו והבן בא לגבותו א"צ מניעה רק שאין נותנין לו כח לתובעו והממון כבר נפקע ולא יתעורר עוד שיתבענו הבן ובטימא טהרותיו נמי צריך לכוף לשלם ולבנו אין כופין, וצ"ע בכל הני דלקמן דף נ"ג אי שייך קנסא בבנו:

בגמרא תנו רבנן המוכר עבדו לח"ל כו' וצריך ג"ש מרבו שני, ויש לדקדק כיון דצריך לשחררו א"כ ה"ל לגבי' קנין בטעות