גרש ירחים קנט

נותן לו מזונות הקנס שלו שהרי אינו מכח עבודת העבד, והשתא איכא למימר דלמאי דפשיט תו לא קשיא הא חזי למיקם קמיה די"ל דאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך, וא"כ הך דלמיקם אינו שוה כדי מזונות וכשאין נותן לו מזונות א"צ למיקם קמיה, וא"כ באמת י"ל דס"ל להך ברייתא שאין יכול לומר עשה עמי ואיני זנך מ"מ קשיא הא מזדבן לקנסא אפי' אינו נותן לו מזונות, ומשני בעבד טריפה, וקשיא לי' תו הא חזי למיקם קמיה ותפשוט מיהא שאין יכול לומר עשה עמי ואיני זנך, וא"ש ודו"ק:

שם איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו ב"ח שקידש כו'. ויש לדקדק לרבא דס"ל בקידושין דף נ"א דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין וכתבו התוס' דקידושין שאין מסורין לביאה הן כשהאיסור בא ע"י הקידושין, וא"כ כאן האיסור בא ע"י הקידושין דמתחילה היתה פנויה וכשמקדשה אסורה לו משום דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש וא"כ לא ליהוו קידושין, ואף דאסור בב"ח מ"מ איסור אשת איש בא ע"י הקידושין וצ"ע, ודוחק לומר דכולה סוגיין דלא כרבא:

שם אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני. וקשיא לי דילמא איירי שאחר שעשאו טריפה שיחררו והוליד קודם שמת דאז שפיר יש לו יורשים וגם הכופר נראה ודאי דמשתלם לאחר מיתה אפי' לא מת מיד וא"כ שפיר משכחת שישלם חצי כופר ליורשיו, ואיפשר לסייע מכאן לאו"ה שסובר דטריפה זכר ג"כ אינו מוליד, עיין פלתי יורה דעה סימן קנ"ז וצ"ע:

שם אלא אמר רבא ראוי ליטול ואין לו. וכן פסק הרמב"ם בפי"א מנזקי ממון, ויש לדקדק כיון דפסק דבחציו עבד וחציו ב"ח הוי ספק קידושין א"כ אם נימא דהוי קידושין שפיר יש לו יורשים וא"כ היורשים שלו הם ספק יורשים וא"כ ה"ל לבאר דאם יש לו יורש ותפס לא מפקי' מיניה, וכה"ג תמה המ"מ על הרמב"ם במעוכב גט שיחרור, ונראה ליישב דקשיא ליה להרמב"ם קושיית התוס' מה תלוי ירושה בתפיסת קידושין הא אפי' ממזר יורש ומה שתירצו דכשאינה בת תפיסת קידושין לא שייך ירושה קשה א"כ נוקמא ברייתא כר' עקיבא דס"ל דקרא איירי בחצי' שפחה וחב"ח המאורסת לעבד עברי משמע דאיכא קידושין ובקידושין דף ו' אמרינן חרופתי ביהודה מקודשת שכן כתוב והיא שפחה נחרפת וכתבו התוס' דהיינו כר' עקיבא וא"כ קשה אמאי לא מוקי כר"ע ושפיר אית ליה יורשים, ודוחק לומר דרבא לשיטתיה דאמר אינה מקודשת וס"ל כרב ששת דא"כ ה"ל לאסוקי בהדיא דלמאי דקיי"ל כר"ע משכחת לה ביה יורשים, לכן נראה דהכא מיבעיא לן בחציו עבד שקידש אי אמרינן איש אמר רחמנא ולא חצי איש, גם לענין הירושה דכוותיה בן גמור יורש ולא זה שהוא חצי בן, אלא אי אמרינן בלא שיור נקרא איש נקרא נמי בן ליורשו כיון דלא שייר ביה, ועפ"ז י"ל דהא קשה דבב"ק דף מ' בשור של שני שותפין דלא מצי לשלם כ"א חצי כופר דכופר שלם אמר רחמנא, וכתבו התוס' דבהמית חצי עבד משלם חצי כופר ליורשים היינו כופר שלם דידיה, ונראה להוסיף נופך דודאי הרב שמקבל חצי כופר שפיר נקרא כופר שלם דידיה שאין לו יותר בעבד רק החצי אבל שיטול היורש חציו אי אמרינן שהוא יורש כיון דלא שייר נקרא בן איך יטול רק חצי כופר דלא משכחת לבן שהוא יורש שיטול רק חצי כופר ואי איפשר לומר שיהיה יורש כל הכופר שהרי חציו עבד א"כ גם החצי לא יטול דה"ל חצי כופר דבן שלם לא יטול חצי כופר וע"כ מיקרי חצי בן וא"כ אין הקידושין תופסין ג"כ דהוי חצי איש וכשתימצי לומר שהקידושין תופסין אתה צ"ל דאיש גמור נקרא א"כ בן גמור לא יטול חצי כופר וא"כ ממנ"פ אין לו חצי כופר דאי הוי חצי בן הוי נמי חצי איש ואין קידושין תופסין ואי הוי איש שלם כיון דלא שייר א"כ היורש נקרא בן שלם ולא יטול חצי כופר ובשלימות אי איפשר שיטול שהרי חציו עבד וא"כ ממ"נ אין לו חצי כופר ובס"ד דבעי למימר דנוטל חצי כופר כי בעי למיפשט ע"כ לא ס"ל הך דלא חצי כופר אבל למאי דקיי"ל ולא חצי כופר ממנ"פ אינו נוטל כאן החצי כופר דלא שייך לקרותו בן שלם שיטול רק חצי כופר, ודוק היטב:

שם איזו היא שפחה חרופה זו שח"ש וחב"ח המאורסת לע"ע. רש"י פירש ה"ה לשאר ישראל, ונראה דהיינו דוקא לר"ע דאיכא תפיסת קידושין אבל לר' ישמעאל י"ל דוקא מיוחדת לעבד שמותר בה אבל לישראל שאסור בה לא מהני היחוד לדון בה שפחה חרופה, אלא דקשה לדעת הרמב"ם כפמ"ש הב"ש ס"ס ט"ז דס"ל להרמב"ם שפחה דרבנן א"כ למה יתחייב בשביל שנתייחדה לעבד כנעני ולמה תתחייב מלקות כיון דשפחה גמורה היא ולית בה איסור תורה הא היחוד אינו מועיל אפי' בבת חורין שנתייחדה לא הויא בכלל אשת איש, ועיין בספרי להלכות קידושין סימן מ"ד כתבתי לדעת הרמב"ם שפחה היא מן התורה:

(ע"ב) בגמרא אי קדושי כו' ואי קדושי דשמעון קידושין כו' לכאורה ה"ל למימר דבר והיפוכו אי קידושי דראובן לאו קידושין, ונראה דודאי בלא"ה כיון דחלו קידושי ראובן איך יופקעו בכדי ע"י שיחרור, לכן נראה ע"פ מאי דאיתא בר"פ האומר בקידושין דפליגי ר' יוחנן ור"ל במקדש לאחר ל' יום בלא בא אחר וקידשה אי חוזרת דריש לקיש ס"ל דאינה חוזרת ור' יוחנן ס"ל חוזרת משום דדיבור מבטל דיבור, וא"כ י"ל ודאי בלא בא אחר וקידשה לאחר השיחרור עדיין עליה זיקת קידושי ראובן רק דקידושין דשמעון שהם קידושין גמורין לענין שקידושין הללו מבטלין קידושין הראשונים לפי שהם גמורים דדמי למעשה מבטל דיבור לכן פקעי קידושי ראשון אבל בלא נתקדשה עדיין אגידא באיסור שפחה חרופה, ובזה מיושבים דברי הרמב"ם כמ"ש בחידושי להלכות קידושין סימן מ"ד ע"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה מה נפשך כו' פי' בקונטרס כו' וקשה דר"ח כו' דהוו קידושין עכ"ל. קשה מנ"ל להתוס' דר"ח ס"ל דהוי ודאי קידושין, ואיפשר דמשמע להו דאל"כ מאי נ"מ במאי דהוו קידושין דבלא"ה אסורה לעבד ולבן חורין, א"ו ס"ל דנ"מ לאחר שיחרור דעדיין קידושי ראשון בלא נתקדשה לאחר ואכתי איכא איסור שפחה חרופה כל זמן שלא נתקדשה לאחר:

בפירש"י בד"ה פקעו כו' אפי' למ"ד מקודשת בא השיחרור והפקיע עכ"ל. וקשה לפ"ז איך היא לוקה הא ה"ל התראת ספק שמא ישחררנה ויהיו נפקעין קידושי ראשון ואפי' למ"ד שמה התראה מ"מ איך תלקה שמא תשתחרר למחר, וצ"ל דהשיחרור מפקיע מכאן ולהבא ומ"מ בעודה שפחה קיימין הקידושין ולכי משתחררה גופא אחרינא היא:

בתוס' ד"ה גמרו כו' והא דאמרינן כו' בהמה של שני שותפין כו' עכ"ל. לענ"ד בלא"ה לא דמי דבבהמה של שני שותפין לא חלה קדושת הגוף כלל רק קדושת דמים כדאיתא התם, משא"כ באשה הקדושה חלה על גופה רק שלא יכלה להתפשט ובשיחרור מתפשטת בכולו, וצ"ע שם דמיבעיא לן בשני חצייך בפרוטה אמאי לא ליהוי קידושין הא בשפחה דלא שייר בקנינו הוי קידושין א"כ גם בשני חצייך הרי לא שייר בקנינו וה"ל להיות קידושין ודאין וצ"ע:

בפירש"י ד"ה הא חופשה כו' אם ניאפה עם אחר עכ"ל, לכאורה יש לפרש כפשוטה דאהך ביאה שבא עליה לא יומתו כי לא חופשה קודם קידושין הא אילו חופשה קודם קידושין היה חייב מיתה אם בא עליה זה שבא עליה קודם שחופשה, ואיפשר דמשמע ליה לרש"י מדקאמ' חופשה וחזרה ונתקדשה ולא קאמר הא חופשה קודם שנתקדשה לכן י"ל דאי חופשה קודם קידושין פשיטא דהיא אשת איש גמורה, אלא דהכי קאמר הא חופשה משכחת חיוב מיתה כשחזר וקידשה באותן המעות שנתן לה בהיותה חציה שפחה דכיון דמעיקרא לא גמרו הקידושין אין המעות מוחלטין בידה כיון שנתן לה ע"ד קידושין ומעיקרא לא יוכל לכונסה יכול לקדשה באותן מעות שקידשה בהיותה חציה שפחה וא"כ קאי אביאה אחרת כיון שחזרה ונתקדשה באותן מעות ולא קאי אקידושין הראשונים בהיותה שפחה לכן כתב אם ניאפה עם אחר כיון דמיירי מקידושין אחרים ודו"ק:

במשנה המוכר עבדו לעכו"ם יצא לחירות. בגמרא מבואר שקונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו, ויש לדקדק כיון דקונסין אותו לפדותו אמאי קנסו שיצא לחירות הלא די לבטל מעשיו, וי"ל דחששו שלא יטמע בין העכו"ם וא"כ לפעמים שאין מזומן ב"ד לכפותו מיד לכן עבדו שיוציאו לחירות ואז ימצאו פודים הרבה דמצוה לפדות בני חורין יותר מעבדים כדלעיל דף ל"ז ע"ב ואפי' לר"ש דמצוה לפדות העבדים מ"מ לשום בן חורין פודין יותר לכן עבדו הקנס לקונסו עד עשרה שבזה ימצאו פודים הרבה אף אם יעלהו העכו"ם בדמים והמוכר צריך להחזיר מה שנתנו עבורו אפי' יותר משוויו ובזה ימצא העכו"ם קונים הרבה, אלא דקשה קצת אמאי לא נזכר במשנה הקנס עד עשרה בדמיו דהוי רבותא טובא:

בתוס' ד"ה אבל כו' וא"ת הא דאמר אמימר כו' עכ"ל צ"ע מאי קשיא להו הכא טפי ממתני' דמי שחציו עבד הא כופין אותו לשחררו וא"כ אין לו עוד רשות עליו ומאי מועיל לו השיחרור דהא אפי' מעשה ידיו של עבד לעצמו כמ"ש התוס' לעיל דף מ"ב בד"ה יום וע"כ לא קשיא להו דהכל בכלל הכפייה וכל זמן שלא כפהו ברשותו הוא וכאן נמי י"ל כן דדינא דיצא לחירות היינו דכופין לשחררו וכל זמן שלא שיחררו קאי ברשותו אף שאין יכול לשעבד בו עוד, ומ"ש דאי לאלתר משחרר ליה איך מסר ליה לנכרי לא הבנתי ג"כ דודאי פשיטא שאין יכול למוסרו לעכו"ם כיון דיצא לחירות רק איירי דיעבד דאם מכרו למוסרו יצא לחירות והיינו שכופין לשחררו אבל איך ימסרנו לעכו"ם אם מכרו כבר יוצא וכופין אותו כ"ש שכופין שלא למוסרו רק איירי שלא הספיקו לכופו ודינא קמ"ל דיצא לחירות שאין יכול לשעבד בו עוד כשיברח כמו שפירש"י, לכן לא זכיתי לעמוד על כוונת התוס' בזה:

בא"ד ואכתי פש לי' גבי ישראל כו' לקנס ולולדות כו' עכ"ל והקשה מהרש"ל דלעיל דף מ' גבי דיסקרתא דעבדי פריך לאמימר דאמר המפקיר עבדו ומת אין לו תקנה, ולדברי התוס' למה אין לו תקנה הא הוי שלו לקנס ולולדות, ונראה דבלא"ה יש להבין איך כתבו התוס' דשלו הוא לקנס הא לעיל דף מ"ג בעי' דלא איפשיטא אם מעוכב גט שיחרור יש לו קנס, ונראה דס"ל להתוס' דהא דמיבעי' לן היינו לדידן שכופין לשחררו י"ל דלאו אדון הוא שעומד לצאת מרשותו, אבל לאמימר שאין יכול לשחררו ואגיד ביה לעולם שפיר הוי אדון לענין קנס,