גרש ירחים קנח

כלום לכן כופין, והשתא למאי דמדמי חבלה לקנס ודאי אי חבלה שלו מיקרי חסר ולא היה לנו לכוף רק מספיקא לא יטול החבלה ומיקרי לא חסר, והשתא פשיט הש"ס שפיר דע"כ אין לאדון קנס דאם יש לו קנס למה ישלם דמי עינו, ואין לומר דכופין לשחרר דאי מעוכב גט שיחרור החבלה של הרב ושפחה יכול לישא א"כ אין כופין דהא הרב מפסיד החבלה ושפיר פשיט, אלא ודאי מעוכב אין קנס לאדון ושפיר כופין הרב לשחררו, וא"כ שפיר פריך דאי מעוכב יש לו קנס א"כ אין כופין דלמה יפסיד החבלה והקנס א"כ למה יתחייב רבו ליתן לו דמי עינו והשתא מיושב ג"כ קושיית הפני יהושע למ"ד יש לו קנס איך מפרש ולא תתת עינו ושינו, ולפ"ז י"ל דאיכא לפרושי בחציו עבד וחציו בן חורין דהכא כופין משום דלישא שפחה אינו יכול וכו' וכיון דכופין והעבד חי וקיים לא מיקרי אדון ושפיר צריך לשלם בעד שינו ודוק היטב, ועיין בסמוך:

שם לא כמשנה ראשונה. משמע מפשטא דש"ס דמעוכב הוי ספק והרמב"ם בפי"א מנזקי ממון דין א' פסק דמעוכב אין לו קנס, ותמה עליו ה"ה למה לא פסק דתפיסה מהני כפי שיטתו בספיקא, ונראה בלא"ה יש להבין בש"ס אמאי לא רמי מהא אהך דהפיל שינו דדייקינן דאין לו קנס, לכן י"ל דודאי הך דחציו עבד אע"ג דכופין גרע טפי מהפיל שינו דפקע כחו מכל העבד משא"כ בחצי עבדו אף שכופין מ"מ חצי העבד של רבו כל זמן שלא שיחררו, לכן י"ל דמיבעיא להש"ס בכל מעוכב הן חציו עבד הן הפיל שינו וס"ל להש"ס דאפי' אי בהפיל שינו אין לו קנס י"ל בחציו עבד שחלק העבדות של הרב בשלימות יש לו קנס לכן לא מצי למירמי אהדדי דיש לחלק שפיר כמ"ש אלא דאתרווייהו מיבעיא ליה, והשתא בסתם מעוכב איכא סברא טפי לומר שאין לו קנס, לכן ס"ל להרמב"ם דכאן הוי ס"ס לפטור מליתן לרב הקנס, חדא שמא כל מעוכב אין לו קנס אפי' חציו עבד שיש בו חלק עבדות, ואת"ל שהך מעוכב יש לו קנס מ"מ מעוכב שפקע כחו מכל העבד אין לו קנס לכן אפי' תפיסה לא מהני בשאר מעוכב, מיהו זה דחוק, והנלענ"ד בישוב דברי הרמב"ם הללו שתיקן קושיא זו במתק לשונו שכתב וכופר העבדים כו' הרי דגם קנס העבדים כופר הוא, והנה קיי"ל כופרא כפרה כמ"ש הרמב"ם שם פ"י מנ"מ, וא"כ נראה דבב"ק דף מ' מיבעיא אי ממשכנין על כופר והרמב"ם פסק דממשכנין אותו, והנה בכפרה בעינן דעתו דאף שאינו רוצה ונוטלין ממנו בעל כרחו איתא בב"ב דף מ"ח דיקריב אותו לרצונו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואיתא התם הטעם דניחא ליה בכפרה או דמצוה לשמוע דברי חכמים, וא"כ נראה במעוכב גט שיחרור דמיבעיא לן אי מגיע הקנס לאדון נראה דהיינו כפרה דידיה ואם אינו מגיע לאדון אינו מתכפר בזה הכופר שנותן לאדון, והנה אם לא תפס אין יכול להוציא ממנו מאחר שאינו ברור שחייב לאדון א"כ שמא אינו מתכפר בזה ולמה יתן ממונו חנם, וא"כ ממילא תפיסה לא מהני כיון דלא ניחא ליה בכפרה על ספק שיתן לאדון ממילא אין תפיסתו כלום, דבשלמא כשכופין אמרינן מסתמא גמר ומתרצה מאחר שיש לו כפרה עכ"פ בזה וגם משום מצוה לשמוע דברי חכמים, אבל שיתפוס מעצמו לא מהני מידי דאמר לא ניחא לי בכפרה, ולא שייך גמר ומקני מאחר שאינו ברור לו שיכפר מה שנותן לאדון, ודברי הרמב"ם ישרים ונכוחים:

ומה שפסק הרמב"ם בהמית מי שחציו עבד דמשלם חצי קנס לרבו והוא תמוה כיון דפסק כמשנה אחרונה ה"ל מעוכב גט שיחרור ובמעוכב פסק שאין לו קנס, והמ"מ דחק דבשפחה איירי, ונראה ליישב דס"ל כמ"ש התוס' בחגיגה דאף דלגבי ראיה לא מיקרי אדון הכא גבי מעוכב נקרא אדון דכיון דמית איגלאי מילתא שלא היה עומד לשיחרור, אלא דלפ"ז קשה מאי קאמר ת"ש מהמית דילמא הכא שאני דאיגלאי מילתא שלא היה עומד לשיחרור וליישב זה י"ל דהך מילתא תליא בברירה וקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן איכא פלוגתא בביצה דף ל"ז וכמה דוכתי אי אמרינן ברירה, וא"כ י"ל ודאי למאי דקיי"ל בדרבנן יש ברירה, א"כ כפיי' דרבנן הוא מטעם דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ובדרבנן קיי"ל יש ברירה, וא"כ י"ל הוברר הדבר שלא היה ראוי לכפייה שאין כאן טעם ביטול פ"ו מאחר שהומת בסוף, וכיון דקיי"ל בדרבנן יש ברירה שפיר פסק דנותן חצי קנס לרבו, ולק"מ ודו"ק:

בתוס' ד"ה מעוכב כו' והכא איירי בחציו עבד וחב"ח עכ"ל. מהרש"ל תמה בזה איך איפשר דחציו עבד וחב"ח יאכל תרומה הא חלק חירות הוי זר גמור, והמהרש"א דחה דברי מהרש"ל, ובפני יהושע כתב דאי איפשר לומר כלל שיאכל בתרומה דהא משום חלק עובר נמי אסור לאכול תרומה, ואני אומר דגם משום הא לא איריא דפשיטא ביש לזר חלק בו אינו אוכל בתרומה, וכן בשני שותפין וא' מהם זר אע"פ ששיחרר חלקו ג"כ אינו אוכל בתרומה, ומ"מ הא מיבעיא לן בעבד שכבר אכל בתרומה מטעם קנין כספו ושיחרר חציו י"ל דמ"מ קרוי עדיין קנין כספו של כהן דהא בדאורייתא אין ברירה ולא נתברר חלקו של זר וכבר אכל בתרומה מכח קנין כספו ואכתי לא פקע ואין לעבד חלק זרות מבורר לעצמו א"כ איפשר שיהיה בגדר הספק:

בגמרא הכי השתא התם אם יבא אליהו כו'. וקשה לי דאכתי תיקשי לשמואל לעיל דף ל"ח דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרור דעבד שאין רשות לרבו עליו אינו קרוי עבד ולהכי ס"ל ביאוש א"צ גט שיחרור, וא"כ קשה אמאי יאכלו בתרומה הא ממילא הם משוחררים מטעם יאוש ומה מהני הך דאם יבא אליהו דאפילו אם יבא אליהו מ"מ קונין עצמן ביאוש דהא בשבייה נמי חשיב יאוש אף שאם יבא אליהו ויהיה יד ישראל תקיפה יוציאוהו מן השבייה חשיב מ"מ יאוש, ואם כן אכתי תיקשי אמאי לא קנו עצמן ביאוש ותיקשי לשמואל מתני' דיבמות דהך דהכא משנה שלימה היא ביבמות, (ובודאי צ"ל אמר רב משרשיא ת"ש כצ"ל] וצ"ע:

בתוס' ד"ה עבד כו' מכר קנס של עבד כו' דאפי' לר"מ כו' עכ"ל לכאורה בלא"ה אי איפשר להקנות קנס דהא אפי' בהלואה משמע שאין יכול להקנות כמו שנראה מדברי התוס' כתובות דף נ"ה ע"ב בד"ה שאם שאפי' לרב אין יכול להקנות אע"ג דס"ל אדם מקנה דשלב"ל א"כ אפי' עבידי דאתי לא קנה:

בפירש"י ד"ה פירות דקל כו' דפליגי ר"ה ורב נחמן אליבא דר"מ עכ"ל. צ"ע דביבמות דף צ"ג איתא רב הונא כרב ורב כר"מ, א"כ רב נחמן ס"ל כרבנן:

(דף מ"ג ע"א) בפירש"י ד"ה דילמא מודה בב"ד קודם העדאת עדים כו'. צ"ע דקיי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב בלא חייב עצמו בקרן, וי"ל דילמא מודה ומיפטר כשלא יבאו עדים:

בגמרא דילמא מודה ומיפטר ויש לדקדק למאי דמשמע לעיל דאי קנסא לרבו וגם חבלה לרבו א"כ בחבלה לא שייך מודה ומיפטר, ואי פשיטא ליה דלחבלה יכול למוכרו דלא שייך ביה מודה ומיפטר מאי פריך מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא תיקשי ליה אפי' אם אינו מכור לקנס הא יכול למוכרו לחבלה, ויש להביא מזה סעד לדברי הרמב"ם בפ"ה מחובל שסובר שנזק וצער הם קנס, וא"כ שפיר פשיט לעיל מסימא את עינו היינו מקנס על קנס, ולא פשיט רק דמשמע ליה דנותן לו דמי עינו משמע אפי' הקנס אבל החבלה י"ל דודאי לעבד כיון שמעשה ידיו שלו, וא"כ שפיר קאמר הכא דאי מודה מיפטר דאין לרב בו רק הקנס של החבלה, והוא סעד נכון לדברי הרמב"ם ודוק היטב:

שם מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא. ויש לדקדק לדברי רמ"א בי"ד סי' ר"ל ובח"מ סימן ר"ח בנשבע שלא למכור אי עביד לא מהני א"כ י"ל דאיירי שנשבע שלא למכור ולא מהני המכירה, ויש ליישב דמ"מ איתא בשאלה רק י"ל עד"ר, גם קשה לי לפמ"ש התוס' בפ' החובל דף פ"ט ע"ב דאומדין בכתובה כמה רוצה ליתן והקשו מי יקנה כיון דלגבי בעלה ודאי מחלה ותירצו דיכולה לקיים בבטחונות, וא"כ אפי' אין אדם מקנה הקנס דהוי דשלבל"ע הא מ"מ יכול למוכרו ע"י בטחונות, ועמ"ש שם בב"ק:

ותו קשיא לי לפמ"ש בח"מ סימן ס' דיכול לחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם א"כ תיקשי ולטעמיך הא יכול למוכרו ע"י שיתחייב ליתן הקנס כשיהיה ובחיוב מהני בכל אופן כיון שמחייב גופו אפי' במידי דלא עבידי דאתי דלא חילקו הפוסקים בזה כלל וצ"ע, והלענ"ד ליישב הכל גם קושיית התוס' ד"ה מי הא יוכל למוכרו לגמרי ודברי התוס' דחוקים, לכן נלענ"ד דבלא"ה יש להבין איך קונה העבד לקנס, ואי משום שקנאו לשאר ענינים נימא דדמי לקני את וחמור דכיון שאין יכול לקנות לענין הקנס גם לשאר ענינים לא יקנהו, לכן י"ל דהקנס ממילא כיון שנקרא עבדו ושלו הוא חייבה התורה הקנס לרבו, והשתא י"ל באין ראוי רק לקנס אי אמרינן דיכול למוכרו לקנס שפיר הוי אכתי ממונו וקנין כספו, אבל אם אין לו בו זכות למוכרו לדבר מה לא נקרא שלו כלל רק אם יכול למוכרו לאיזה זכות שיש בו, והשתא אם אין יכול למוכרו לקנס ואין שוה לכלום רק לקנס א"כ י"ל דלא מיקרי שלו כלל דהא אמרינן חמץ בפסח אינו ברשותו כיון דאסור בהנאה הרי חזינן דאף בדבר שהוא שלו אם אין לו כח בו מיקרי אינו ברשותו, והשתא שפיר מפרש דבשלמא אם הקנס יש לו בו זכות לענין מכירה שפיר נקרא שלו בשביל הקנס עצמו שיכול למוכרו לענין זה, אבל אם אין יכול למוכרו לקנס לא מיקרי שלו לקנס כלל כיון דאינו שוה כלום לאו ממונו הוא, ואף דלענין תרומה אוכל י"ל היינו איסורא ושלו הוא לאפקועי איסורא שהרי אי איפשר שיותר בבת חורין רק ע"י שיחרורו לכן שפיר גלי קרא דלענין תרומה אוכל, אבל לענין קנס של עבד אם הקנס דבר שאינו נמכר פקע זכותו לענין הקנס לגמרי דלא מיקרי שלו כיון שאינו ראוי לשום הנאה ואין לו דמים בו, ובהכי ניחא דהא קשיא אפי' אינו נמכר לקנס הא שוה לעצמו לקנס, אלא ברור כדפרישית דכיון דאינו נמכר לקנס גם זכותו פקע לגמרי וגם להרב אין לו קנס, כנ"ל ברור ונכון ודוק היטב:

שם והא חזי למיקם קמיה. יש מדייקין הא בלא"ה נמי תיקשי ליה איך משכחת לה שאינו שוה כלום הא חזי למיקם קמיה, ועיין פני יהושע, והנלענ"ד דלעיל דף י"ב אמר שמעת מינה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך הרי דלא פסיקא ליה אם יכול לומר כן, והשתא יש להבין מאי פריך הא שוה לקנס הא בודאי לא יקנהו שום אדם שלא יצטרך ליתן לו מזונות, וצ"ל לענין קנס לא שייך דאע"ג דאינו