גרש ירחים קנז

לו, אבל הא דיליף דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום היינו נמי משום דמכירת חלקו של א' מהם מזיק לחבירו דהאשה ניחא לה שיאכל הבעל הפירות משום רווח ביתא וכמו כן הבעל ניחא ליה שישאר הקרן ת"י האשה מטעם שירשנה או שאין אשה מקפדת על בעלה במה שישתמש בגוף הקרקע אפי' מה שאינו בכלל תיקון פירות, לכן קשיא להו להתוס' שפיר איך ישחרר א' שמפסיד לחבירו, וכ"ש למשנה אחרונה דכופין, כנ"ל ודו"ק, ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל כו' והא דקאמר התם ח"ע כו' היינו למשנה אחרונה עכ"ל. פי' דודאי לפום סברא דכתבו התוס' דכשיש לו גוף ופירות החצי שלו לגמרי א"כ גם בשן ועין יוצא דהא חזינן דלא חיישינן לסברא דנפסד חלק חבירו דהרי אע"פ שנפסד חלק חבירו יכול לשחרר חלקו דאין לו עסק בשל חבירו ובשלו קעביד, רק כשיש גוף לא' ופירות לא' א"כ למשנה ראשונה גם בשן ועין יוצא חלקו רק למשנה אחרונה דהוי בן חורין לגמרי שהרי כופין לכן אין בו דין עבד שיצא בשן ועין דלא חידשה תורה רק בעבד, אבל אם שיחררו בשטר פשיטא שיש בידו כח לוותר זכותו בשיחרור כדת, כמו ביוצא בשן ועין אי צריך גט שיחרור אע"ג שאינו עבד רק מעוכב גט שיחרור, דבהא פשיטא דאיסורא דאיכא גביה נפקע בגט שיחרור שנותן לו מדעתו לכן במשנה א"ש דכופין לשחרר והיינו כדפרישית לעיל בסמוך, וא"צ לדחוק בדחוקי המפרשים ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בא"ד וא"ת והא אמימר גופיה אית ליה כו' עכ"ל. היינו ג"כ למסקנת התוס' דלא תליא בסברא דאין יכול להפסיד לחבירו, אלא דע"ז קשה קושיית המהרש"א לעיל דתיקשי להו דר"א אדר"א דר"א ס"ל לקמן יוצא בשן ועין צריך גט שיחרור, ונראה דודאי ביוצא בשן ועין יש לומר דעיקר השיחרור בכח השטר כיון שצריך גט שיחרור א"כ מה שגזרו לחפשי ישלחנו היינו שמוכרח ליתן לו שטר שיחרור ועיקר מה שנפקע ממונו מכח שכופין אותו לשחררו בשטר, וא"כ אין שייך לומר כיון שאינו מיוחד לו לא יוכל לשחררו בשטר דעיקר החירות תליא במה שמוכרח לשחררו בשטר, ואם תימצי לומר שלא יוכל ליתן לו שטר שיחרור הרי בטל החירות לגמרי והוי מיוחד לו, וכן בחציו עבד וחב"ח שאינו יוצא בשן ועין היינו שנפקע ממנו כבר בלא שן ועין לכן לענין שן ועין לא מיקרי מיוחד לו, אבל במשנה בחציו עבד דכופין בשביל פ"ו א"כ כשתימצי לומר שלא יוכל ליתן לו השטר א"כ אינו מותר בבת חורין ובטלה הכפייה לגמרי והוי עבדו המיוחד לכן שפיר מהני ליה השטר, משא"כ במפקיר עבדו דהשיחרור בא לו מצד ההפקר קשיא להו שפיר שלא יועיל לו השטר כיון דאפי' לא יועיל לו השטר אינו נקרא עבדו המיוחד מצד שהפקירו ופקע זכותו ממנו ולא היה לו להועיל שטר:

בפירש"י ד"ה הא דאמר כולו כו' אלא אפי' מסר לשניהם כאחת לא קנו כו' דילמא חד פלגא כו' עכ"ל. צ"ע דלכאורה נראה לפרש בפשיטות דכיון דבשיחרר חציו לא קנה א"כ אין השיחרור רק מצד שנתן גם לחבירו שטר על חציו השני ולא נשאר כלום ביד האדון הא כמו שבשטר אחד אינו מועיל דכתיב וכתב לה ולא לחבירתה כמו שפירש"י בסמוך הכא נמי כתיב ספר א' ולא שני ספרים, וכאן אי איפשר שישתחרר רק על ידי שנתן גם חציו לשני וה"ל שני ספרים, והרי יש פוסקים שחששו אפי' בשני גיטין לשני ספרים, אף שכתבתי בספרי ג"מ דהא ליתא מ"מ בכה"ג שאינו משוחרר רק ע"י כתיבת חצי בשטר השני שפיר ה"ל שני ספרים, ובהכי א"ש דצריך לאוקמא כרבנן דאילו לרבי דמהני שיחרר חציו שפיר מהני בחצי חצי כיון דיוכל לשחרר חציו לא מיקרי שני ספרים, משא"כ לפירש"י דטעמא משום דילמא חד פלגא כתב לתרווייהו אף לרבי יהיה הדין כן, דבשלמא בשיחרר חציו ומכר חציו אפי' נימא דבבת אחת לא משתחרר מכח שני שטרי שיחרור דמכירה מילתא באפי נפשה, אבל כאן שאינו משוחרר רק ע"י ששיחרר חציו השני ונתן שטר לשני ה"ל שני ספרים, וא"צ לדחוק כפירש"י ותוס', ודו"ק וצ"ע. ואחר העיון נלענ"ד שגם כוונת רש"י כן במ"ש דילמא חד פלגא כתב לתרווייהו אין כוונתו שלכ"א כתב אותו חצי שכתב לאחד אלא כוונתו דהשטר אינו מועיל מצד עצמו, דמ"ש בשטר זה חצי אינו מורה רק שכתב חצי לעבד זה לא מהני, ואף שמסר שני שטרות מ"מ בכל שטר י"ל שלא כתב רק חד פלגא ולא יותר, ומה שמוכח ממה שכתב לחבירו ג"כ פלגא אינו מועיל לענין שיחרור כיון שהשטר מורה על שיור חד פלגא לעצמו דזה לא מהני לחצי עבד זה ע"י הוכחה שכתב גם חצי לחבירו כיון שכ"א אינו רק על חצי, ושיחרור שעל חד פלגא לא מהני בשטר לרבנן וצריך שיועיל לו השטר לעצמו בלא שטר של חבירו דכתיב וכתב לה ולא לחבירתה, וכאן אין מועיל רק ע"י שיחרורו של השני, ונסתלקה קושיית התוס' על רש"י ודוק היטב:

בתוס' ד"ה יום כו' היינו למשנה ראשונה כו' עכ"ל, והרמב"ם פסק אפי' למשנה אחרונה החצי לרבו, ואיפשר דאין ראיה מלקמן דמדמינן ליה למעוכב גט שיחרור לענין החצי קנס של רבו די"ל דודאי קנין גוף דרבו פקע כיון דכופין אותו לשחררו ומ"מ כל זמן שלא נשתחרר למה יפסיד מעשה ידיו והוי כמוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום דהוי לרבו ראשון קנין פירות והגוף לרבו שני, וא"כ בהמית שפיר מדמי ליה למעוכב גט שיחרור שהרי צריך לשלם בעד גופו ולמשנה אחרונה כופין לשחרר ואין לו רק קנין פירות קודם השיחרור, אבל לענין הנגיחה לפי שעה משלם לרבו ביום שלו דכל זמן שלא נשתחרר הוי קנין פירות שלו דלמה יפסיד קודם ששיחררו דבזה אין תיקון העולם ובזה אין צריך לדחוק כמ"ש התוס' בהך דאקניה לבנו קטן:

בא"ד דבסמוך מדמי ליה למעוכב גט שיחרור עכ"ל. ויש לדקדק דאם חציו עבד וחב"ח הוי הפקר כמו מעוכב א"כ תיקשי מתני' למ"ד א"צ גט שיחרור לעיל דף ל"ח למה במתני' כופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור הא כבר נעשה הפקר וא"צ גט שיחרור כלל, ואיפשר דהיינו כדי שלא יאמר לו עבדי אתה, אלא דקשה למה לא אצרכא שמואל גיטא דחירותא לעיל מה"ט וצ"ע, וי"ל דוקא ע"י כפייה חיישינן וכאן נמי נעשה ב"ח מחמת הכפייה:

בא"ד וקצת תימא כו'. דברי התוס' דחוקים, ונ"ל ליישב די"ל דודאי כוונת המשחרר שיהיה משוחרר גמור וירא פן יזכנו לבנו קטן או שמע ממנו כן וחשב שלא יהיה תקנה לעבד, א"כ יש לומר שזיכה לו השיחרור ע"י שליח דקיי"ל זכות הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחירות, מיהו בחציו עבד אין זכות למשנה ראשונה שהרי לישא שפחה אינו יכול ב"ח אינו יכול רק לפי משנה אחרונה דכופין שפיר ה"ל זכות, וא"כ כשזה הקנהו לבנו קטן איגלאי מילתא דחוב הוא לו לפי מה שסוברין שאין תיקון לזה, וא"כ גם שיחרור של הראשון יתבטל ובזה חשב שישאר לו לעבד, אבל חכמים עבדו תקנתא שישחררו הקטן ושפיר נשאר שיחרור הראשון כמקדם דשפיר הוי זכות כיון דיש תחבולה לשחררו, ולק"מ ודו"ק:

(ע"ב) בגמרא אלא לרבא כו' האי שור הוא ושור כו'. ויש לדקדק נימא דה"ק לעיל נגחו שור יום של רבו ההפסד לרבו ויום של עצמו ההפסד לעצמו ואם נתרפא למחר שייך היום לשני וא"צ לדחוק, ואיפשר דהא גופא קשיא ליה אמאי לא נקט באזקיה אדם ומשני איבעית אימא בשהכהו אדם דהאדם משלם לו ממש, ואין הכוונה לפרש' באדם דהא שור נקט אלא דמשכחת לה בהכהו אדם שישלם שבת אבל המימרא כפשטא היא לענין ההפסד היכא דאין שייך לשלם שבת לענין ביטול מלאכתו של העבד עצמו אלא משום דא"כ למה לא נקטא מימרא לענין חבלו אדם, להכי מוקי ליה דמשכחת לה נמי באדם ובשור לענין ביטול מלאכה, ובזה ניחא דברי הרמב"ם פ"ד מחובל שכתב מי שחציו עבד כו' שביישו אדם או שנגחו שור יום של רבו לרבו דכיון דכבר הביא ביישו אדם ממילא יש לפרש בשור לענין הפסד ביטול מלאכתו ודו"ק:

עוד איפשר לומר דלמשנה אחרונה דכופין לשחרר מיד וכותב שטר על חצי דמיו א"כ י"ל בשלמא באדם דעלמא י"ל דלא שייך ביה נזק דלא אפחתיה משוייה דכשיתרפא ישוה הדמים ואין דנין רק לאחר שיתרפא, אבל בעבד שצריך לכתוב שטר אדמיו א"כ כי נגחו שור שמין פחת מכירה מיד וה"ל בכלל נזק כיון שעומד לישום בכל עת ורגע מיקרי שפיר נזק, אלא דהך מימרא קאי נמי למשנה ראשונה דאין כופין משא"כ למשנה אחרונה דכופין מיד הוי בכלל נזק כיון דשמין אותו מיד לכתוב שטר על חצי דמיו, כנ"ל להליץ בעד הרמב"ם:

שם איבעיא להו כו' מעוכב גט שיחרור יש לו קנס. התוס' בחגיגה דף ד' הקשו דשם אמרינן דלמשנה אחרונה חייב בראיה משמע דאין לו רק אדון א', ותירצו דכיון דמית איגלאי מילתא דלא היה עומד לשיחרור, וקשה לפ"ז איך מדמי לקמן חבלה להמית דשם העבד חי צריך לשלם לו היזיקו, ולענ"ד נראה ליישב קושיית התוס' דודאי הא גופא מיבעיא ליה אי מיקרי אדון והיינו אע"ג דנפיק ליה מרשותו מ"מ אדון מיקרי והיינו כיון דמחוסר גט שיחרור עדיין ברשותו לענין מידי דאתי מעלמא והיינו לענין קנס דשמא יש לו קנס, ומה"ט גופיה מיקרי אדון כיון דעדיין שלו הוא לענין קנס וחבלה דידיה ברשותו אמטו להכי מיקרי עדיין אדון לענין מקריים שיארעו, מיהו לענין ראיה אין טעם שבשביל שלענין מקריים נקרא אדון גם עכשיו נקרא אדון דעכ"פ עכשיו הוא ככל המשוחררים לענין ראיה אין טעם לפוטרו מן הראיה לזה יותר מאחר שהרי שוה בחירות עם יתר המשוחררים, כן נ"ל, ועיין בחידושי הרשב"א:

וליישב הקושיא על התוס' דקשה איך מדמי הפיל שינו וסימא עינו למעוכב דשם כופין מיד, וי"ל דבלא"ה הקשה בפ"י אי מעוכב הקנס לרבו איך יפרנס הקרא דכתיב תחת עינו ולא תחת עינו ושינו א"כ מוכח דנותן לו דמי עינו, ואיפשר לומר דודאי כיון דקיי"ל בהכהו הכאה שאין בה ש"פ לוקה כיון דליכא ממון וא"כ י"ל אם הקנס לרבו וא"צ ליתן ממון חייב מלקות על חבלה דעינו, וא"ש קרא דלא תחת עינו ושינו דחייב מלקות על אידך אם התרו ביה:

ועוד נראה דהתוס' לשיטתייהו דס"ל דמעוכב גט שיחרור מותר בשפחה וא"כ לפ"ז אין כופין לשחררו דיכול לישא שפחה, אלא דלעיל דף ל"ח אמר ר' יוחנן בעבד שברח כופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור לשיטת התוס' דמותר בשפחה צ"ל הטעם דלא איכפת ליה בשיחרורו דאינו מפסיד בשיחרור והוי זה נהנה וזה לא חסר, אלא די"ל הא חסר לענין הקנס וכ"ש לחבלה דמדמי לקנס, לכן י"ל דר' יוחנן גופיה מיבעי' ליה אי מעוכב קנסו לרבו וא"כ מספיקא לא יטול הקנס וא"כ אינו מפסיד