גרש ירחים קנו

בהם תעבודו יתבטל העבד מפ"ו שהיא מצוה רבה, וא"כ ליכא איסור והעברת עשה כלל בשיחרורו דמסתברא דקרא לא קאי אכי האי גוונא, ובהכי ניחא מה שנתחבטו הראשונים למה מותר לשחרר עבדו בשביל תפלה מדרבנן, ולפ"ז לא קשיא דכיון דאיכא מצוה מסתמא על זה לא נאמרה עשה דלעולם בהם תעבודו, אלא דמ"מ פריך שפיר מצוה הבאה בעבירה הוא דמהיכא תיתי לומר לבטל מצוה עבור מצוה אחרת, ומשני מצוה דרבים ודאי מסתבר דלא על זה האופן נאמר לעולם בהם תעבודו, וכה"ג כתב הר"ן ביומא להרמב"ם דרחיצה וסיכה עוה"כ דאורייתא דמסרן הכתוב לחכמים , וכן בענין מלאכת חוה"מ, כנ"ל ודוק היטב. ומ"ש התוס' ימכור עצמו בעבד עברי היינו לשיטת התוס' בשם ר"ת דנהוג בבית שני יובל:

(ע"ב) בתוס' ד"ה לא תוהו כו' הא דלא נקט קרא דפרו ורבו כו' עכ"ל. ודאי אהא דקאמר לא נברא העולם אלא בשביל פריה ורביה לא מוכח מקרא דפרו ורבו אלא דהא גופא קשיא למה לא נקט יבטל הרי התורה אמרה פרו ורבו:

בא"ד העבד מהו שישא במועד א"ל נשמעינה כו' יבטל הלא לא נברא כו' עכ"ל. צ"ע היאך פשיט ממתני' דילמא מתני' משום חלק חירות שבו חייב בפ"ו, וי"ל דהיינו ראיית הריב"ם מדנקט משום שבת ולא נקט משום פ"ו, אלא ודאי שבת שייך גם בחלק עבדות והיינו ראיית ריב"ם, אבל פריה ורביה פשיטא להו דלא שייך בעבד דהא אפי' היו לו בנים בעבדות לא קיים פריה ורביה אם נשתחרר דאין לו חייס כמ"ש התוס' לעיל, מ"מ נראה דמ"ש התוס' דשייך שבת גם באשה הוא דחוק דלא מצינו חיוב באשה כלל אדרבה אמרינן כיון דלא מיפקדא לא מיענשא, אלא נראה דשבת נמי לא שייך רק במי שחייב בפ"ו דמסתמא כיון שנתמעטה אשה מפריה ורביה גם שבת לית בה דקרא דשבת הוא מדברי קבלה וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, וא"כ קרא דשבת סמיך אקרא דפרו ורבו דבאורייתא אלא בעבד לא שייך פ"ו משום דאין לו יחוס מ"מ שבת שייך ביה אבל באשה שנתמעטה מפריה ורביה גם שבת לית בה, אלא דמ"מ צ"ע מ"ש התוס' דאם היה יכול לקיים שבת לא היו כופין, וקשה כלום חלקנו בין עבד שיש לו בנים לאין לו בנים ומשמע מתני' אפי' לו בנים לעבד כיון דלא קיים פ"ו כופין, דבשלמא מ"ש לעיל דף ל"ט דמשכחת שקיים פ"ו בגיותו לא קשיא דלא שכיח כולי האי אבל בעבד סתם מסתמא כבר נשא שפחה או פרוץ בזנות והוליד משפחה ומתני' סתמא נקט דכופין, וגם קשה מאי פריך לקמן דף מ"ג ע"ב אהא דכפו בשפחה כמאן כר' יוחנן בן ברוקא ומאי מקשי בפשיטות הא י"ל משום שבת, ומשום סברת התוס' שמא לא תקיים לא הוה מקשה בפשיטות, ותו דעיקר סברת התוס' שמא לא תקיים אינו מובן דכיון דמיפקדא למה לא תקיים, ותו דגם באשה באה מחמת טענה חוטרא לידה ומרה לקבורה ומהיכא תיתי שלא תקיים גם אמרו יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וצא ולמד ממנהגו של עולם, לכן נראה עיקר דאין אשה מצווה על שבת:

במשנה כופין את רבו כו' וכותב שטר על חצי דמיו. כבר כתבתי לעיל ע"א דקשה לעולא דס"ל דחייב לשלם משום היזק שאינו ניכר שמיה היזק א"כ יכתוב המשחרר השטר כמו לרשב"ג לעיל שהוא הזיקו שע"י שיחרורו הוצרכו לכפותו, וצ"ל דעולא מוקי בשיחררו בכסף האדון עצמו, ובגמרא דמסיק בעבד של שני שותפין ע"כ דלא כעולא וס"ל היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, מיהו לדברי המהרש"א לעיל דהשיחרור מדינא והוי מזיק שיעבודו קשה נמי למסקנא, גם קשה על הרמב"ם שסתם שכותב שטר כיון דקיי"ל דינא דגרמי הוה ליה לבאר בשני שותפין שהמשחרר חייב לכתוב לו שטר:

בתוס' ד"ה כופין כו' וי"ל דדוקא כו' משום דפשע כו' וקשה בעבד אם פדה חציו בכסף נמי פשע, מיהו בהא איכא למימר דהרב שקיבל הכסף נקרא פושע, מיהו בעבד של שני שותפין ונתן חצי דמיו ליכא רק פשיעת העבד ולמה נימא חטוא בשביל שיזכה חבירך, וכבר כתבתי לעיל דלעולם בהם תעבודו לא נאמר במקום ביטול מצוה גדולה ולק"מ, גם כתבתי לעיל דף ל"ח דיש לומר דהוי הפקר ב"ד מתחילתו ובטל קניינו מעיקרא שהפקיעו קניינו:

בגמרא אמר רבה מחלוקת בשטר כו'. עיין פני יהושע שהקשה איך איפשר לשחררו בשטר דע"י קבלת עצמו של עבד אי איפשר דאגיד ביה ע"ש. ונעלם ממנו סוגיא דתמורה דף כ"ה באומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין ע"ש דה"ל כמשחרר חצי עבדו יצא לחירות גיטו וידו באים כאחד, ואין מקום לדבריו, ועיין לעיל דף כ"ג ע"ב:

שם אמר רבה מחלוקת בשטר כו' מקיש שטר לכסף. וקשה דילמא ' קרא דוהפדה לא נפדתה היינו בשפחה של שני שותפין דלכ"ע מהני שיחרור של א' כדמסיק בגמרא, תו קשיא איך יפורש פשטא דקרא או חופשה לא ניתן לה אי לא מהני משחרר חציו בשטר ואי לא ניתן לה שטר כלל הויא שפחה גמורה, וכבר הרגיש בפני יהושע ג"כ בזה ונדחק מאד בזה ואין להאריך בדחוקיו, אבל נראה דחד בחבריה מיתרצא דודאי לפירש"י לעיל במפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור ואינו מותר לא בשפחה ולא בבת חורין, א"כ נראה דיש לו דין מקצת עבד ומקצת בן חורין א"כ במעוכב גט שיחרור נמי יש דין שפחה חרופה שאינה לא שפחה גמורה ולא בת חורין, א"כ הפסוק כפשטיה או שהפדה לא נפדתה שלא נפדית בכסף לגמרי והמניעה שאינה בת חורין מצד הכסף שלא ניתן רק על חציה או שמניעת החירות מצד חסרון השטר שיחרור לכך אינה בת חורין גמורה אבל כבר היא בת חורין מצד הפקר, ואפי' לשמואל דס"ל מפקיר עבדו יצא לחירות לגמרי הא איכא כמה תנאי לקמן דף מ"ג ע"ב דגם ביוצא בראשי אברים צריך גט שיחרור ובכה"ג יש דין שפחה חרופה, והשתא תו לא קשיא דילמא איירי בשני שותפין דא"כ לא שייך חופשה לא ניתן לה דאפי' ניתן לה חופשה משותף א' לא מהני על חלק השני, וא"כ משמע דהמניעה מצד שאין לה שיחרור משמע דאיירי באחד, ולק"מ וברור וא"צ לידחק כלל:

אמנם לפירוש התוס' לעיל דף מ' דמעוכב גט שיחרור מותר בשפחה א"כ בלא ניתן לה גט שיחרור הויא שפחה גמורה ואין בה תפיסת קידושין ולא שייך בה דין שפחה חרופה לר' עקיבא, וא"כ אי איפשר לומר כמ"ש, וי"ל דהתוס' לא כתבו כן רק למ"ד מעוכב גט שיחרור מותר בתרומה, אבל הך מ"ד דס"ל דבשטר לא מהני מצי סבר דאסור בתרומה וא"כ מחוסרת גט שיחרור ה"ל נמי פדויה ואינה פדויה, גם י"ל דהכא קאי לר' עקיבא ור"ע לשיטתיה ס"ל לעיל דף ל"ט ע"ב דכסף אינו גומר בה א"כ קרא דוהפדה לא נפדתה היינו מקצת כסף, ואפי' נפדית כולה בכסף אם חופשה לא ניתן לה כפירש"י לעיל, א"כ קאי אנפדית בכסף ובכסף פליגי אי קנתה עצמה, אבל לר"ע צריך גט שיחרור כמבואר לעיל והכא משמע הסוגיא לר"ע דלמאי דרבנן ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם א"כ איירי בשפחה כנענית גמורה, וא"כ לרבה י"ל דהוצרך לטעם זה לר"ע דיש לפרש חופשה לא ניתן אנפדתה:

ואיפשר להביא מכאן סיוע לדברי הרי"ף והרמב"ם ופירש"י לעיל דף ט' שפירשו דבאומר תן גט שיחרור זה לעבדי אע"ג דקיי"ל כרבנן דזכות הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות מ"מ לא הוי משוחרר עד שיבא השיחרור לידו, א"כ י"ל דקרא דחופשה לא ניתן לה מתפרש שפיר בזה האופן דהיינו שכבר מסר גט שיחרור לשליח ואכתי לא מטא לידה השיחרור דהוי שיחרור במקצת ויש בה דין שפחה חרופה דכיון דזכות הוא לה מיקרי שיחרור במקצת, וא"ש לכ"ע ודוק היטב, מ"מ לפירש"י הכל מרווח ומכאן ראיה לדבריו:

שם ורב יוסף אמר מחלוקת בכסף כו' ורבנן סברי דברה תורה כלשון בני אדם. ויש לדקדק דא"כ פליגי רבי ורבנן בפלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע לקמן דף מ"ג דלרבי קרא דשפחה חרופה בחציה שפחה וחציה ב"ח, ורבנן ס"ל דדברה תורה כלשון בני אדם כדאיתא בכריתות דף כ"ד דהיינו טעמא דר' ישמעאל, וא"כ ל"ל לאפלוגי במשחרר חצי עבדו ליפלגו בעיקר שפחה חרופה מה הוא, ודוחק לומר דהא גופא קמ"ל דילפינן לה לה מאשה, וי"ל ע"פ מה שפירש"י לעיל במקדיש עבדו דליהוי עם קדוש קאמר דאע"ג דאמר דקדוש לדמי חלה עליו קדושת הגוף וא"כ גם הכא י"ל שחלה עליו קדושת הגוף והוי כמקדיש בבהמה דבר שהנשמה תלויה בו, ובקידושין פריך ג"כ מ"ש באשה באמר חציך מקודשת דאינה מקודשת, ומשני התם בהמה הכא דעת אחרת, וא"כ אי מדמינן להקדש בעבד דתליא בדעתו לחוד ס"ד במשחרר חצי עבדו דפשטה קדושה בכולו קמ"ל דלא הוי משוחרר כלל, כנ"ל ודו"ק:

(דף מ"ב ע"א) בתוס' ד"ה בעבד כו' וא"ת והא לר"א כו' אינו יכול לשחרר חלקו כו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א דקשה תיקשי להו בפשיטות מתני' איך כופין לשחרר החצי הא אינו מיוחד לו, גם הקשה המהרש"א דתיקשי להו דר"א אדר"א דאמר לקמן דיוצא בשן ועין צריך גט שיחרור ואיך יכול לשחררו הא אינו מיוחד לו, ע"ש ובפני יהושע שנדחקו, ולפענ"ד הדבר פשוט דנהי דכתיב עבדו המיוחד מ"מ אינה חוקה רק שאין ללמוד אינו מיוחד ממיוחד והיינו ודאי בעבד של שני שותפין שפיר דאינו יוצא בשן ועין, דנהי דחסה התורה על העבד שיצא בשן ועין מ"מ מאחר שע"י חלקו נפסד חלק חבירו דהוי רק חצי עבד ואע"ג דדינא שיעבוד לרבו יום אחד היינו פשרה בעלמא מ"מ מיקרי הפסד דשמא ירויח באותו יום של עצמו הרבה וגם יתעצל ביומו של רבו ויניח כל מלאכה טובה על יום של עצמו וגם לענין ולדות שאין יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין וא"כ אין יכול להפסיד חלק חבירו, ובחציו עבד וחציו בן חורין שאינו יוצא בשן ועין ג"כ טעמא איכא כיון דמה שיוצא בשן ועין הוא חידוש שקנסה התורה בעבד טפי מבן חורין, שהרי אם סימא עין נשיא שבישראל אינו משלם אלא דמי עינו וזה העבד הבזוי אף אם קנאו במאה מנה מפסידו, א"כ חידוש הוא שחידשה התורה בעבדו המיוחד, לכן בחצי בן חורין כיון דקצת בן חורין הוא י"ל שאין בו דין זה, וכ"ש אי מעוכב גט שיחרור צריך ליתן דמי עין לעבד די"ל כיון דעכ"פ נותן דמי חצי עינו אין בו קנס זה, משא"כ הך דדינא דיוצא בשן ועין שצריך גט שיחרור שפיר אם הועיל השיחרור לעבד גמור כ"ש לזה שאין עליו רק השיחרור לאפקועי איסורא להתירו בבת חורין, וכמו כן במשנה אם משחררו מדעתו אם יכול לשחרר כולו כ"ש מקצתו שיוכל לשחרר הנשאר