גרש ירחים קנה

המשחרר משנטיל על העבד שאינו חייב כלום וי"ל דמשום הא הטילו על המשחרר ולא צריך לומר דרשב"ג ס"ל מזיק שיעבודו חייב, והא דמוקי לרשב"ג דחייב היינו משום דמשמע דהמשחרר כותב אפי' במקום שיש מלוה על פה מוקדם ומפסיד המלוה על פה, וידוע דהך מילתא תליא בשיעבודא דאורייתא דהגאונים פסקו דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר כיון דשיעבודא דאורייתא א"כ אין ריעותא למלוה ע"פ מוקדם ושפיר יש לומר גם לרשב"ג מזיק שיעבודו פטור והכא חייבו המשחרר שחייב יותר מן העבד, אלא דהכא סוגיין לרב ולרב לשיטתיה ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא לכן צ"ל דמזיק שיעבודו לרשב"ג חייב מדינא, אבל הרמב"ם לשיטתיה דפסק שיעבודא דאורייתא ולעולם מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר א"כ אין ריעותא מזה למלוה ע"פ מוקדם א"כ שפיר יש לומר מסברא דטפי יש לחייב שיכתוב המשחרר השטר מן העבד שאינו חייב כלום, וי"ל דפליגי בהך סברא דרשב"ג ס"ל דמ"מ טפי יש לחייב המשחרר משנחייב העבד ולא יהיה ריעותא למלוה ע"פ מוקדם דלעולם יהיה קודם למלוה בשטר מאוחר, ושפיר י"ל דמזיק שיעבודו פטור ומ"מ הטילו החיוב על המשחרר שחייב יותר מן העבד ולק"מ, ודוק היטב, אבל בעבד ליכא חשש שיהיה מלוה ע"פ מוקדם דמי הוא השוטה שילוה לעבד שפגיעתם רעה וכמ"ש בש"ך ח"מ סימן פ"ו על דברי רש"ל דלא חיישינן שלוה לאשה:

בתוס' ד"ה במזיק כו' דאפילו מאן דפטר בדינא דגרמי איפשר דמחייב במזיק כו' עכ"ל. צ"ע למה משחרר עבדו קרי ליה מזיק שיעבודו ובמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו לא מיקרי רק דינא דגרמי ורבה פוטר בשורף שטרו של חבירו ולמה לא חשיב מזיק שיעבודו שהיה ללוקח על הלוה, וצ"ל דבאמת במזיק שיעבודו קיי"ל דפטור לכן חייב רק מדינא דגרמי, מיהו התוס' שכתבו דמוכח דמזיק שיעבודו חייב טפי היינו מדאמרינן בפ' המניח שם הא נמי רבה אמרה השורף שטרו של חבירו פטור, ומשני התם י"ל ניירא קלאי מינך אבל בחפר בורות שיחין ומערות חייב, א"כ משמע דהתוס' מדמי שיחרור לחפר בה בורות שיחין ומערות כדאמרינן בקידושין דף ס"ג דמעיקרא בהמה והשתא אדם, וכיון דמשחרר נקרא גופא אחרינא לכן מיקרי מזיק טפי משורף שטרו של חבירו דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך ודו"ק, ועיין בסמוך:

בד"ה בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי לרב דמוקי כו' חשיב שפיר היזק ניכר עכ"ל. איפשר דטעמא משום דכיון שנשתחרר גופא אחרינא הוא כדאמרינן בקידושין דף ס"ג ע"ב מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת אבל שיחרור דשני דבאמת אינו מועיל לא מיקרי היזק ניכר, ולפ"ז גם בשיחרר א' חלקו אף דכופין לשני מ"מ חשיב היזק שאינו ניכר ודלא כמהרש"א לעיל, ועמ"ש לקמן במשנה:

בגמרא אמר לך שני רבו קרית ליה. ועולא דנקט שיחררו רבו שני איפשר דס"ל למפרע גובה ויתכן שנקרא רבו היינו אם לא יפדנו, ואפי' אי מכאן ולהבא גובה מ"מ אהני ליה שיחרורו שאין צריך ליתן רק העודף ואם לא משלם לו לזמנו הרי גובה עכ"פ העבד שפיר שייך ביה רבו, אבל לרב השני אחר השיחרור לא נקרא רבו בשום פנים ודו"ק:

בפירש"י ד"ה ושטפה נהר ושוב כל השדה וגוף הקרקע מקולקל שהמים צפין עוד לעולם עליה עכ"ל. איפשר שרמז למ"ש לעיל במשנה בפירש"י דס"ל בכאן אין ההפסד על המלוה כיון דנשתנה ולא יוכל לומר הרי שלך לפניך משא"כ בעבד, ועמ"ש לעיל בדקדוק לשון לאחרים, וגם לקמן נקט העושה שדהו אפותיקי לאחר, ונראה דסתם אפותיקי שייך שפיר לאחרים שאיפשר שיעמיד שני מלין על שדה אחת באפותיקי אף שמייחדו לראשון מ"מ איפשר שיפרע לראשון ותשאר אפותיקי על השני, אבל באמר לא יהיה לך פירעון אלא מזו למאי דמשמע מפירש"י פ' איזהו נשך שאין יכול לסלקו במעות א"כ לא שייך רק לאחד ודו"ק:

שם ד"ה לא יהא לך פירעון כו' אבל אם אמר לו כו' ואינו חייב באחריותן כו' עכ"ל. ויש לדקדק אכתי אמאי בשיחררו במתניתין לרבנן פטור המשחרר משום דס"ל מזיק שיעבודו פטור מ"מ איכא למימר נהי דקיבל בעל אפותיקי עליו אחריות דעלמא מ"מ אחריות דנפשיה מסתמא קיבל הלוה עליו שאם ישחררנו למה יתחייב המלוה באחריות כדאיתא כה"ג בכתובות דף צ"ב דרמב"ח אמר בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרו לראובן באחריות ואתא ב"ח דראובן וטריף ליה משמעון דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה וא"ל רבא נהי דאחריות דעלמא קביל עליה אחריות דנפשיה מי קביל עלי', א"כ נראה דהכא נמי מסתבר דנהי דסילק שיעבודו משאר נכסים מ"מ אדעתא שיפסיד בידים אפותיקי שלו לא קיבל ושפיר יגבה משאר נכסים, וצ"ל דסוגיין לרמב"ח דלא מפליג בין אחריות דנפשיה לאחריות דעלמא, וא"כ יש ליישב מה שפסק הרמב"ם כרשב"ג ובמזיק שיעבודו בפחת שחיטה פסק דפטור, עמ"ש לעיל, ולפמ"ש א"ש די"ל לרבא דמחלק בין אחריות דעלמא לאחריות דנפשיה י"ל שפיר דרשב"ג ס"ל דנגד שיפסיד הלוה בעצמו השיעבוד לא נסתלק משאר נכסים אבל בעלמא מזיק שיעבודו פטור וא"ש, ות"ק ס"ל דאפי' בכה"ג דההפסד מכח הלוה הוא פטור, מיהו רשב"ג ס"ל דחייב אע"ג דמזיק שיעבודו פטור מ"מ לא קיבל בעל האפותיקי האחריות מכח הלוה ובהא פליגי, וא"כ צדקו דברי הרמב"ם דפוסק דמזיק שיעבודו פטור ומ"מ כאן חייב דלא קיבל האפותיקי באופן הלזה, ודוק היטב:

בגמרא אומר שמעתא דלא שפירן. וקשה אמאי לא פירשו באמר לא יהא לך פירעון אלא מזו, וי"ל דאמי שפיר נאה אמר פלוגתא דאבוה דשמואל עליה ולרב נחמן לא פליגי כלל דמר איירי באפותיקי שאינו מפורש ומר במפורש:

במשנה בפירש"י מי שחציו עבד כגון שהיו שני אחין כו'. לכאורה למאי דקיי"ל דבכסף יכול לשחרר חצי עבדו א"כ לא צריך רש"י לאוקמא בעבד של שני אחין דלא מוקמינן בגמרא הכי רק למ"ד משחרר חצי עבדו בכסף לא קנה כמבואר בש"ס, ויש ליישב בדרך פלפול דהתוס' לקמן הקשו איך כופין לשחרר הא עבר בעשה, ותירץ הרשב"א בחידושיו בפ"ק דשבת דף ד' דכיון דכבר חציו בן חורין תו לא מיקיים בו העשה דלעולם בהם תעבודו לכן כופין, עיין מ"ש לעיל דף ל"ח ליישב דברי הרשב"א, והשתא לפ"ז יש להקשות אי מיירי ששיחרר חצי עבדו בכסף א"כ כיון דהוא לא שיחרר רק חציו הרי שלא נתרצה לשחרר רק חציו א"כ אילו ידע שיכפוהו לשחררו כולו מסתמא לא היה מתרצה לשחרר חציו מאחר שע"כ יצטרך בהכרח לשחרר כולו, א"כ איך שייך שכופין אדרבה אם דינא הוא דכופין ה"ל שיחרור חציו בטעות א"כ היה לו לישאר כולו עבד דודאי לא שיחררו ע"ד שיכפוהו לשחרר כולו, וצ"ל דמ"מ אחר שכבר שיחררו אין להשתעבד בו שכבר יצא עליו שם בן חורין, וכדלעיל היכא שיצא עליו שם בן חורין כופין לשחרר, אלא דא"כ כיון שבאמת החצי ג"כ בטעות א"כ מדינא הוא כולו עבד, וא"כ תיקשי איך כופין בשביל מצות פריה ורביה וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך, ולא שייך סברת הרשב"א דבלא"ה חציו בן חורין דאם השיחרור בטעות הוי כולו עבד, וצ"ל לסברא דלקמן לא ס"ל דמשחרר עבדו עובר בעשה לכן שפיר כופין אע"פ שלפי האמת כולו עבד דהוי שיחרור בטעות, וא"כ שפיר פירש"י למסקנא דלמאי דקיי"ל כשמואל דמשחרר עבדו עובר בעשה א"כ ע"כ בעבד של שני שותפין מיירי דשפיר הוי חציו בן חורין בכל אופן ושפיר כופין ודו"ק:

ולפ"ז להרשב"א באם שיחרר חציו בכסף י"ל דהוי שיחרור בטעות אין כופין, מיהו מהא דכופין בשביל שיצא עליו שם בן חורין נמי מוכרח דלא כהרשב"א דמה בכך שיצא עליו שם בן חורין ע"כ היינו טעמא דנאסר בשפחה, א"כ מוכח דמ"מ כופין אף שהוא כולו עבד, ולעיל דף ט' בפירש"י שכבר יצא עליו שם בן חורין ואסור להשתעבד בו, וצ"ע:

מיהו נראה דבלא"ה יש להבין בלשון המשנה דקאמר תקנתם את רבו ומה תיקון הוא זה הא דינא הכי, לכן איפשר לומר דמצד הדין יד האדון על התחתונה וכשיש לו פעולה טובה יוכל להחזיק לעצמו כמו בחצי שדי מכורה לך דלוקח נוטל כחוש, לכן אין זה מצד הדין מה שעובד רבו יום א' ועצמו יום א' רק לתקן רבו והשתא אם שיחררו מרצונו מה לנו לתקנתו, לכן צ"ל דעיקר התקנה בשני שותפין דאינו חייב בזה לכן יש לעשות לו תיקון, וא"כ ע"כ מתני' עיקר התקנה בשותפין אלא דכיון דאיכא תקנה בשותפין תו לא פלוג ה"ה אם שיחרר חציו מרצון, אלא בס"ד ס"ל דגם בשותפין לא משכחת שישחרר חצי עבדו ובמסקנא ס"ל בשותפין לכ"ע יכול לשחרר חציו, עכ"פ עיקר מתני' בשותפין ודו"ק:

בתוס' ד"ה לישא שפחה כו' וא"ת אפי' יכול לישא שפחה כו' עכ"ל ולולא דבריהם היה נ"ל ליישב עפמ"ש התוס' גופייהו בסמוך וא"ת ישא חציה שפחה וחציה ב"ח ותירצו דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות, וא"כ אם היה יכול לישא שפחה ולא היה איסור במה שצד שפחות שלה משתמש בצד חירות א"כ ממילא גם הוא לא היה נאסר בצד חירות משום עבדות שלו, אבל מדאמר לישא שפחה אינו יכול משום שצד חירות אסור בשפחה לא יוכל לישא אפי' חציה שפחה וחציה ב"ח, ולק"מ וברור ודו"ק:

בא"ד וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו כו' וי"ל דהכא כו' ע"י כפייה עכ"ל. והקשה המהרש"א דאכתי קשה ליתי עשה דלעולם בהם תעבודו ולידחי עשה דלא יהיה קדש, והניח בצ"ע, ולכאורה דבריו תמוהים דעשה דלעולם בהם תעבודו על האדון ואיסור לא יהיה קדש על העבד, מיהו כוונתו רצויה עמ"ש התוס' דאיפשר לקיים שניהם ע"י כפייה, וע"ז קשיא לי' עד שיעבור הרב על עשה שיזכה העבד במצות פריה ורביה יעבור העבד עצמו על לא יהיה קדש כדי שיזכה בפ"ו, מיהו בתר עיון נראה דלא קשיא כלל דודאי פשיטא לן שלא באה התורה ליתן עשה על הרב לעולם בהם תעבודו באופן שיהיה איסור כמו דפשיטא לן שאין הרב יכול לעשות עמו ביו"ט מלאכה אסורה אם אין לו מלאכת היתר, ואף דע"ז י"ל כמ"ש דעל העבד אין מצוה מ"מ אפי' בעבד קטן פשיטא לן מסברא שלא ציותה התורה המצוה שיסתעף איסור על ידה, לכן פשיטא לן שאין העבד יכול לעבור על לא יהיה קדש מחמת מצוה זו דבכה"ג ודאי לא אמרה התורה, אלא מ"מ לקמן קשיא להו להתוס' דלמה יעבור האדון מצות לעולם בהם תעבודו כדי שיזכה העבד דמאי אלימא עשה דפ"ו מעשה דלעולם בהם תעבודו, וע"ז תירצו דהוי מצוה רבה ולא פשע ובכה"ג שפיר י"ל דלא כוונה התורה שע"י לעולם