גרש ירחים קנד

מפקיע מידי שיעבוד אי לא קניא ליה מטעם ב"ח קונה משכון ושפיר מיתוקמא כמו לרבא ודו"ק:

אלא דקשה לרש"י איך יפרנס הך ברייתא דלקמן דבאפותיקי גובה משאר נכסיו משמע בלא שטפה נהר גובה מן האפותיקי, וקשה לפירש"י הא ה"ל אסמכתא ולא קנאו אפילו לגוביינא, ועמ"ש בחידושי פ' איזהו נשך דלקמן מיירי בשטר והוי כמו מעכשיו דזמנו של שטר מוכיח עליו, וקשה א"כ בשטפה נהר נמי הרי הוא למפרע שלו כשלא יפרענו ואמאי יגבה משאר נכסים, ואיפשר דאתיא כמאן דאמר אסמכתא קניא וצ"ע:

אמנם לפענ"ד נ"ל עיקר בפירש"י דס"ל דמתני' איירי אפי' באפותיקי סתם ואף דלקמן בשטפה נהר גובה משאר נכסים יש לחלק דבשטפה נהר מיקרי היזק ניכר דהא בפ' הגוזל דף קי"ז ע"ב דפליגי ר' אליעזר ורבנן בגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר דר"א ס"ל קרקע נגזלת חייב להעמיד לו שדה אחר ובגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי אפי' במטלטלין אומר לו הש"ל כיון דלא נשתנה ע"כ בשדה ושטפה נהר מיקרי היזק ניכר, וא"כ י"ל דוקא בהיזק ניכר הוא שגובה משאר נכסים שהרי אין זו אפותיקי שעשאו בתחילה משא"כ בעבד ס"ל לרש"י כיון דשיחרור היזק שאינו ניכר לגמרי אינו גובה משאר נכסים שהרי העבד לא נשתנה להכי נקט מתני' אפותיקי סתם, כן נלענ"ד ברור בפירש"י. בתוס' ד"ה הקדש כו' ונראה לר"י דרבא לטעמי' כו' מכאן ולהבא הוא גובה כו' עכ"ל. נראה דס"ל להתוס' דאי למפרע הוא גובה לא שייך שיוציא מידי שיעבוד דהוי כמכירה על תנאי שבאם לא יפרע לו יהיה של המלוה למפרע וא"כ איגלאי מילתא דלא חל ההקדש מעולם ולא שייך דלא פקע קדושת הגוף שאם לא פרע לו הרי הוא של המלוה למפרע, משא"כ אי מכאן ולהבא גובה כבר חל ההקדש והכי משמע פשט הסוגיא פ' כל שעה דלאביי לא צריך הרהינו אצלו, וכן משמע בהדיא מדברי התוס' בפסחים דאי למפרע הוא גובה חמץ אינו מפקיע מידי שיעבוד כנ"ל פשוט בכוונת התוס', ובפ"י האריך, והנלענ"ד כתבתי:

בא"ד שהם משניות או ברייתות כו'. לכאורה הך דחמץ מוציא מידי שיעבוד אינה לא במשנה דאדרבה המשנה א"ש טפי לאביי והברייתא דישראל שהלוה לנכרי מיתוקמא שפיר לאביי בפדאו כמ"ש התוס' שם ואין להאריך כאן ובמקומו הארכתי:

בא"ד דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפי' לר"י כו' עכ"ל. המהרש"ל כתב דבפ' המניח כתבו התוס' דיכול לסלקו בזוזי, ומהרש"א פי' כוונתם כאן על הלוקח שאין יכול לסלקו בזוזי, ובפ"י תמה עליו דהכא ודאי באפותיקי מפורש אין יכול לסלקו בזוזי והרי ס"ל לרבא הכא דגם באפותיקי מפקיע מידי שיעבוד, ובאמת לא על המהרש"א תלונתו כי אם על התוס' גופייהו דהא מפורש בש"ס פ' המניח שם דמכרו מכור לרדיא אבל אינו מכור לחלוטין דה"ל כמאן דעשאו אפותיקי הרי מפורש דהוי רק כאפותיקי ומי נתלה במי והרי באפותיקי הכא הקדש מפקיע מידי שיעבוד, לכן נראה לפרש לדברי התוס' כאן דהא דבאפותיקי מפורש אין הלוקח יכול לסלקו בזוזי היינו כפירש"י כאן שעשאו אפותיקי שאמר לו אם לא אפרע לך הרי לפניך לגבותו וא"כ י"ל דנהי דהלוקח אין יכול לסלקו בזוזי היינו לאחר שהגיע זמן הפירעון אבל קודם שהגיע הזמן יכול לסלקו בזוזי במקום המוכר דעדיין אין לו טענה על גוף האפותיקי וא"כ בניזק שכבר הגיע זמנו אין יכול הלוקח לסלקו כלל בזה לכן שפיר י"ל דלא מפקיע משיעבוד, כן נ"ל ודו"ק:

(דף מ"א ע"א) בא"ד וא"ת ולאביי דאמר כו' דלמפרע הוא גובה כו' עכ"ל. לכאורה י"ל דכאן לא שייך למפרע גובה כיון דכבר שיחררו קודם ומזיק שיעבודו פטור הרי כשהגיע הזמן אין כאן חיוב כלל שהרי א"צ לשלם וגם לרשב"ג אינו חייב רק משום מזיק שיעבודו אבל אין חיוב עליו לשלם כלל מכח הלואה ראשונה, ואם שיחרורו מועיל בטל חיובו לגמרי, ועיין בסמוך:

בא"ד וכעולא נמי לא מצי לשנויי כו' עכ"ל. והקשה המהרש"א דילמא מוקי כעולא ושיחררו רבו שני שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו ראשון ותירץ דבכה"ג הוי היזק ניכר, ומביאו הפני יהושע, ותימה איך נוכל לפרש כן דלמה יתחייב המשחרר אף לרשב"ג הא כדין שיחררו הראשון כיון שלא נתן לו המעות והוי למפרע של המלוה ולא הוי הפסד כלל ללוה כיון שלא פדאו אף אם לא שיחררו הרי הוא של מלוה למפרע ושיחרר עבד שלו, ונראה כוונת המהרש"א שלא שיעבד לו לגבות כל העבד רק כדי החוב והעודף יהיה לרבו ראשון והשתא כיון שזה שיחרר חלקו הרי חציו עבד וחב"ח וכופין גם הראשון לשחרר חלקו, מיהו לפ"ז קשה מה שתירץ מהרש"א דבכה"ג ה"ל היזק ניכר ומשמע דמהשחרר חייב לכ"ע כיון שע"כ צריך לשחרר מדינא, ולפ"ז תיקשי משנה דלקמן בחציו עבד דמוקי לקמן בעבד של שני שותפין ושיחרר אחד חלקו א"כ קשה איך תנן לקמן שהעבד כותב שטר על דמיו הא השותף ששיחררו צריך לשלם לו היזיקו מה שגרם שעל ידו הוכרח השני לשחרר דבכה"ג חשיב היזק ניכר ותיקשי מתני' דלקמן למה צריך העבד לכתוב שטר על דמיו וצ"ע:

ובאמת עיקר קושיית המהרש"א יש ליישב בפשיטות, דבשלמא לרב דמוקי שיחררו רבו ראשון שפיר נקט שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני אע"ג דמשועבד לו וס"ד שיצטרך עכ"פ לכתוב שטר שהרי הפסיד על ידו, אבל אי מוקי מתני' בשיחררו רבו שני ולאביי דסבירא ליה למפרע הוא גובה כדין שיחררו א"כ מה מקום יש לחייב העבד שיפרע לראשון העודף, רק מפני תיקון העולם שכופין את רבו הראשון שישחרר גם חלקו והיינו הך תיקון עולם ובמתני' משמע דשורת הדין שאין העבד חייב כלום היינו משום דס"ד שיתחייב העבד איזה חיוב אפילו בלא תיקון עולם ואי משום דכופין את רבו הוא שנולד החיוב על העבד ואי לאו דכופין לא שייך חיוב על העבד כלל שהרי לא נשתחרר רק חלק רבו שני רק משום תיקון עולם בחציו עבד ס"ד שיהיה חיוב על העבד והא כבר מבואר במשנה דלקמן דהעבד כותב שטר על דמיו וה"ל למימר אע"ג דכופין משום תיקון העולם אין המשחרר חייב כלום רק משום הך תיקון עולם כותב שטר על דמיו והא פשיטא דאין חייב רק משום תיקון עולם ולק"מ ודו"ק:

אלא דקשה דילמא אביי מוקי בשיחררו רבו ראשון וכיון דס"ל למפרע גובה שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות רק משום תיקון עולם צריך לכתוב שטר וכעולא, וכן הקשה בפני יהושע, ונראה ליישב ע"פ דקדוק א' דבמשנה נקט עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ולא נקט לאחר ובודאי לא לחנם נקט לשון רבים, לכן איפשר לומר דלרב קמ"ל היינו כשהיו שני מלוין ושיחררו היינו ששיחררו רבו ראשון וגם א' מן המלוין, והנה אם רב ס"ל סברת עולא דאפי' שיחרר זה שלא יכול לשחררו ע"פ הדין מ"מ צריך לשחררו כיון שכבר יצא עליו שם בן חורין א"כ משמע נמי בשיחררו א' מן המלוין אף שאין שיחרורו מועיל ע"פ הדין מ"מ יצא עליו שם בן חורין והדין דכופין לשחררו, והשתא י"ל אע"ג דשיחררו א' מן המלוין והיה הדין שגרם לזה הפסד שמוכרח לשחררו מ"מ רב ס"ל דגם זה נקרא היזק שאינו ניכר ואינו חייב רק המשחרר דהיינו רבו ראשון דהוי מזיק שיעבודו לרשב"ג, דגם זה נקרא היזק שאינו ניכר וכדברי מהרש"א, וא"כ טובא קמ"ל דהמלוה פטור רק המשחרר חייב דלגבי משחרר הוי היזק ניכר כיון דמזיק שיעבודו, מיהו לעולא צריך ליישב הדקדוק לאחרים, ונראה דיש להבין בלשון דאמר רשב"ג המשחרר כותב וקשה נ"ל כתיבה בשלמא על העבד שייך לשון כותב שמסתמא אין לו אבל המשחרר ל"ל כתיבה הא צריך לשלם מיד, מיהו לרב י"ל כיון דשיחררו מסתמא תוך זמנו וא"כ עדיין לא הגיע זמן המלוה לפרוע ועכ"פ אית ליה הרחבת זמן עד שיגיע זמן חובו להתפרע שהרי סבור וקיבל להמתין כפי קביעת זמנו ושפיר שייך לשון כתיבה, אבל בשיחררו רבו שני קשה לשון כותב כיון שהפסיד כבר העבד הרי צריך לשלם לו מיד ולמה נקט כותב, לכן י"ל לעולא איירי ג"כ שהיו שני מלוין כדקדוק לשון לאחרים ושיחררו מלוה א' נמצא שהפסיד לבעלים העודף וגם למלוה השני וא"כ שייך שפיר לשון כתיבה דלבעלים באמת משלם מיד אבל למלוה שני אין צריך לשלם עד שיגיע זמנו וקמ"ל דחייב נמי למלוה השני שהפסיד לו חובו, והשתא תו לא קשיא דנוקמא לאביי שיחררו רבו ראשון ואין העבד חייב במצות דא"כ קשה למה נקט לאחרים מ"ל מלוה א' או שנים וא"ש ולק"מ, ודוק היטב. ואף דלקמן נמי נקט לאחרים יש ליישב גם שם, ובהכי ניחא דלא מוקי פלוגתייהו בדיני דגרמי דא"כ שניהם שוין וגם מלוה השני צריך לשלם, מיהו עיקר הקושיא יש לדחות בפשיטות דלא שייך לומר שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות דהא משמע ששיחררו קודם שהגיע זמן פרעון החוב א"כ לא שייך אין העבד חייב כלום דספיקא הוי שמא יפדנו והוי משוחרר מדינא:

בגמרא במאי קמיפלגי במזיק שיעבודו כו' ומ"ס פטור. ויש לדקדק דנהי דמזיק שיעבודו פטור מ"מ עכ"פ איכא גרמי וחמיר טפי כמ"ש התוס' א"כ ודאי חייב לצאת ידי שמים, וא"כ קשה אמאי תיקנו שיכתוב העבד שטר שהרי אין העבד חייב כלום טפי ה"ל לתקן שהמשחרר יכתוב השטר שעשה שלא כשורה, ואיפשר דרבנן ס"ל כיון דבעלמא מזיק פטור א"כ אין לחייב למשחרר דלא נטעי דבכל דוכתי מזיק שיעבודו חייב, מיהו לפ"ז לא צריך לומר דרשב"ג ס"ל מזיק שיעבודו חייב בכל דוכתי די"ל דדוקא כאן חייב משום שיש לחייב יותר המשחרר מן העבד שאין שום חיוב עליו, ואיפשר דמשמע ליה דרשב"ג ס"ל דהמשחרר כותב שטר ואי לאו מדינא לפעמים יגיע מזה חוב לאחרים דהיינו ביש עליו מלוה ע"פ מוקדם וכשתיקנו שיכתוב המשחרר שטר המלוה בשטר קודם למלוה על פה וכשאין לו למשחרר נכסים רק כדי חוב א' הרי יגבה זה הב"ח ויפסיד המלוה על פה מוקדם ואם אינו חייב מדינא אין לקונסו למלוה על פה שהוא אינו חייב כלום, אלא ודאי הוא חייב מדינא מטעם מזיק שיעבודו לכן מדינא מפסיד המלוה על פה מוקדם, ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם שפסק כאן כרשב"ג, ובב"ק דף ל"ג דייקינן מהא דפטור אם שחטו הניזק מפחת שחיטה ודייק דמזיק שיעבודו של חבירו פטור, והרמב"ם פסק שם דפטור מפחת שחיטה וכאן פסק כרשב"ג, ולפמ"ש ניחא דודאי אפי' אי מזיק שיעבודו פטור מ"מ טפי יש להטיל החיוב על