גרש ירחים קנג

על פני יהושע שביקש לומר דפליגי בפלוגתא דרש"י ותוס' והוא תמוה דמאן דס"ל בניו בני חורין ולפירש"י דאסור בבת חורין למה בניו בני חורין דהא אין לו תקנה ואסור לישא בת חורין:

בא"ד ומסתברא כיון דאוכל בתרומה כו' עכ"ל. צ"ע למה יאכל בתרומה כיון דאמרינן לעיל דפקע ליה כספו איך יאכל בתרומה דכתיב קנין כספו, וצ"ל דקנה גם האיסור ע"י קנין כספו לכן כל זמן שנשאר האיסור אצלו אוכל בתרומה לכן ס"ל דמותר גם בשפחה דבשביל האיסור שנשאר אצלו נמי נקרא קנין כספו, ובזה ניחא מה שתמה פ"י דהא מיבעיא לן לקמן דף מ"ב ע"ב דמעוכב גט שיחרור אם אוכל בתרומה אע"ג דאסור בשפחה, ולפ"ז י"ל ודאי בחצי עבד שפיר נקרא קנין כספו דהא קיי"ל אין ברירה ויש לו חלק בכולו מיקרי שפיר קנין כספו ומ"מ בשפחה אסור בשביל צד חירות שבו שאין לו שום קנין בו, אבל כאן שאין העבד חלוק אי מותר בתרומה מותר גם בשפחה:

בגמרא צריך ואין לו תקנה. צ"ע דלעיל אמר גבי נתייאשתי מפלוני עבדי דאמר רבי אין לו תקנה אלא בשטר משמע דבשטר יש לו תקנה ור' יוחנן מפרש טעמא דרבי, ועיין בתוס' לעיל דף ל"ט בד"ה אלמה:

בתוס' ד"ה צריך כו' תימה דתיקשי ליה מאידך דר' יוחנן כו' עכ"ל ודאי התמיה עצומה, ואיפשר לומר לפירש"י דס"ל דאסור בשפחה ובבת חורין א"כ י"ל כיון דאיתא לעיל דכופין אע"פ שאינו רוצה א"כ י"ל דהכפייה מטעם הפקר ב"ד והפקיעו תחילת קנינו כאילו לא קנאו מעולם, אבל הכא דקאמר וצריך גט שיחרור משמע דצריך מדינא גט שיחרור ולא מטעם פריה ורביה ואפי' בשפחה קאמר משמע דלאו מטעם תקנה הוא פריך שפיר, ולק"מ ודו"ק:

ולשיטת התוס' איפשר לומר דבעבד שברח מבית האסורין איפשר שאינו הפקר בבירור רק איכא ספק הפקר דשמא לא נתייאש רק העבד מוחזק בגופו ואינו שב להשתעבד, אבל אי תפסו רבו ועשה בו מלאכה ואמר ברי שלא נתייאש אין יכול להוציא מן האדון. א"כ מספיקא הוי ממונו שפיר ויכול לשחררו כיון דתפיסה מהני ביה ולא דמי למפקיר שהפקירו בפירוש ודו"ק:

בד"ה הא כו' תימא דלעיל כו' עכ"ל. כבר כתב הרי"ף ליישב דהיכא דאיכא יורשים לא נפיק במיתת האדון, ומ"ש הרא"ש מאמימר הוא תמוה דלאמימר לא מורית איסורא שוה לגר אבל למאי דקיי"ל דהיורשים כותבין גט שיחרור אלמא דמורית איסורא, ומה שביקש בפני יהושע לקיים דברי הרא"ש דראייתו מפשטא דלישנא דש"ס דפריך אי הכי המפקיר עבדו ומת נמי, אינו מוכרח כלל דהכי פרכינן אי הכי המפקיר עבדו ומת ממה נפשך אי מורית לבריה יהיה לו תקנה בשיחרור ואי לא מורית יפטר בלא שיחרור ולמה אמר אמימר כו' ואין זה כדאי לדחוק בתמיהת התוס' וגם הסברא כן היא כיון דמשני והתנחלתם וכיון דמורית איסורא שייך ביה והתנחלתם גם כן, ותדע לך למ"ד מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה אלמא דנקרא עדיין קנין כספו ואמאי לא נימא ביה והתנחלתם:

(ע"ב) בתוס' ד"ה וכתב ליה כו' לא נהירא לרבינו שמואל פי' הקונ' כו' עכ"ל. לכאורה רש"י לשיטתיה אזיל דפירש בפ' לולב וערבה דינוקא מיקני קני מדרבנן מפני דרכי שלום וא"כ הקנין ג"כ דרבנן ושפיר יכול לשחררו כמו בחרש כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה, אלא דהא גופא קשיא אם אין לקטן קנין דאורייתא א"כ נשאר גוף העבד אצל אבי הקטן ולמה יועיל שיחרור האפוטרופוס דהאיסור נשאר אצל אביו וכאן משמע דהקטן כותב לו השיחרור, אכן לפמ"ש לעיל דף ל"ח סוף ע"א בתוס' ד"ה כל דהוי הפקר ב"ד תחילת קנינו בעבד א"כ לק"מ על פירש"י דשפיר שייך כאן הפקר ב"ד שהפקירו תחילת קנינו של העבד שהיה לאביו בשעה שקנהו והשתא ממילא הוא של קטן ושפיר יכול לשחררו, וניחא נמי לשיטת התוס' דס"ל דבדעת אחרת מקנה יש לו קנין דאורייתא, דכיון שהפקירוהו מאביו לא זכה הקטן רק מן ההפקר והקנין דרבנן ושפיר מהני שיחרורו, ולק"מ ודו"ק:

בא"ד ור"ת מפרש כו' ובדין יכול האפוטרופוס לשחררו כו' עכ"ל צ"ע איך יכול האפוטרופוס להפקיע איסורא כיון שקנוי לקטן ואקנויי לא מקני א"כ מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח משוי, מיהו לקמן דף נ"ב איתא דאפוטרופסין יכולין למכור עבדים לאחרים וע"כ הוא מטעם הפקר ב"ד וכפירוש רבינו שמואל וצ"ע:

בפירש"י ד"ה אמר ר' יוחנן וכולן בשטר כו' אם לא קנו מידו ע"י חליפין כו' עכ"ל. ויש לדקדק לדעת הפוסקים דגם קנין אתן לא מהני כדאיתא בח"מ סימן רמ"ה א"כ ל"ל לדחוקי דאומר היינו כותב לוקמא בקנין ומ"מ באתן לא מהני הקנין, ובתשובתי הארכתי בקנין אתן בחלק אה"ע. בתוס' ד"ה חיישינן כו' האי חיישינן הוי ודאי כו' עכ"ל. המהרש"א כתב ולא ידענא מנ"ל, ולענ"ד מוכח מסיפא דקאמר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואי ברישא ספק ע"כ בסיפא ודאי עבד, וזה לא יתכן לענ"ד דאיך נתירו בשפחה הא יש להאמין לרב טפי כמו בבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל ובידו לגרשה וכאן נמי הרב בידו לשחררו, ונהי דבגרשתי את אשתי קיי"ל חושו לה מ"מ איך נתיר העבד בשפחה אטו באמר גרשתי את אשתי והיא אומרת לא גרשתני אטו נתירה לכהן, אע"כ הודאת בע"ד דעבד היינו לענין שהוא משועבד למעשה ידיו או לאוסרו בבת חורין דשוי נפשיה חד"א, ובטור יו"ד כתב וה"ז עבד כשהיה, ותמיהני איך נתירו בשפחה כיון שהרב צווח ששיחררו והרי בידו לשחררו, ולפ"ז נראה כיון דהרב צווח ששיחררו והעבד טוען שלא שיחררו הרי העבד אסור בשפחה מפני טענת הרב ובבת חורין משום הודאת העבד א"כ יש לכוף לרבו שישחררנו שהרי לישא שפחה אינו יכול כו' וא"כ דברי רמ"ה דמחשיב ליה לספיקא צ"ע ודו"ק, עיין בסמוך:

בגמרא כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב כו' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ויש לדקדק למה נחשוב הודאת המקבל אדרבה נימא דבאמת לא הקנה לו מעולם רק שמקנה לו עכשיו באודיתא ואודיתא הוי קנין וכמ"ש התוס' בב"מ דף מ"ו א"כ אין כאן הכחשה כלל והוי כמו זיכה לו ע"י אחר דאמרינן שזה יודע וזה אינו יודע אף כאן נפרש דבריו שמכוון להקנותו בהודאה זו אף שלא נתן לו מעולם וכדאיתא בב"ב דף קמ"ט דאודיתא הוי קנין וצ"ע, ואיפשר דאמרינן הודאת הנותן אמת רק הודאת המקבל ה"ל הקנאה חדשה לנותן שחזר והקנהו לנותן באודיתא זו, ובהכי ניחא מה שדחקו התוס' למה לא אמרינן הודאת הנותן הוי כמאה עדים, ולפ"ז י"ל דודאי מדטען המקבל שלא כתב ונתן לו א"כ ע"כ אינו חפץ לקנות דאל"כ אפי' לא נתן לו שמא הקנהו באודיתא זו לכן חשבינן הודאת המקבל שאפי' נתנו לו חזר והקנהו לו באודיתא זו ודו"ק וצ"ע, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה הודאת כו' והא דבעי מי אוכל פירות פירוש בעלמא הוא עכ"ל. הרשב"א בחידושיו הבין מדברי התוס' שכוונתם שהוא פירוש הברייתא מי נקרא בעל דין לכן הקשה מה שהקשה, ולפענ"ד אדרבה פי' התוס' לשלול פי' זה דלא נימא שמספקא ליה מי נקרא בעל דין דהא פשיטא דהמקבל נקרא בע"ד ואינו אוכל הפירות, אלא דהוא פירוש בעלמא בברייתא בדין האמור מי אוכל פירות ובהא ס"ל לחד מ"ד נותן אוכל פירות דחשבינן הודאת בע"ד לענין שהמוכר אוכל הפירות וחד אמר משלשין הפירות היינו דאהני הודאת בע"ד שלא יאכל הפירות רק משלשין, אלא דקשיא לי כיון דבאמר נתתי שדה פלוני' לפלוני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר והיינו משום שאינו יודע א"כ מקבל אוכל פירות נימא בברא כיון דאיפשר דלא ידע ה"ל לסמוך על הודאת המקבל כיון די"ל דהיורש אינו יודע ה"ל להחזיק בברי של הנותן אי חשבינן להודאת היורש נמי להודאה כיון דטוען ברי שלא נתן א"כ נותן יאכל פירות, ותו קשיא לי דהא בשבועות פ' הנשבעין אמר בש"ס אי אמר היורש חמשין אית לך וחמשין לית לך מה לי הוא מ"ל אבוה וצריך לישבע שבועה דאורייתא ולא אמרינן שמא לא ידע היורש אם אית ליה ובחמשין לא ידענא הרי היורש פטור, ועיין בח"מ סימן ע"ה סעיף י"ו, אע"כ כיון שהיורש אומר ברי חשבינן ליה לברי גמורה ומחייבין אותו לישבע ע"ז וצ"ע:

ולולא פי' הראשונים היה נלענ"ד לפרש מי אוכל פירות היינו דקאי אהך ברייתא והיינו כיון שזה טוען שנתן וזה טוען שלא קיבל א"כ שניהם אינן מרוצים לאכול הפירות ובעי בש"ס מי אוכל פירות היינו למי נחשב השדה שיאכל פירות לזה אומר ר"ח אומר נותן אוכל פירות היינו שחזקת נותן עדיפא דקיימא ברשותיה ורבה אמר משלשין ולא פליגי הא באבא כו' ר"ל אם הנותן קיים משלשין הפירות דאף שמגיעין לנותן הרי אינו מרוצה לאכלן וחפץ שיהיו למקבל לכן משלשין, מיהו אם מת הנותן בנו אוכל הפירות שהבן יתרצה לאוכלן ועיקר הפירות לנותן, כן נ"ל ודו"ק:

במשנה עבד שעשאו רבו אפותיקי כו'. כל המפרשים פירשו באפותיקי מפורש דאילו באפותיקי סתם כיון דגובה משאר נכסים הרי המשחרר חייב למאן דמוקי שיחררו רבו ראשון, ולכאורה היה נ"ל דבלא"ה לפירש"י פ' איזהו נשך דף ס"ו אפותיקי הוי אסמכתא ולא קני אפי' למיגבא מינה וא"כ לא גבי כלל מן העבד לכן י"ל דהיינו באמר ליה אם לא אפרע לך לזמן פלוני תגבה מן העבד מעכשיו ומעכשיו מסלק דין אסמכתא והשתא הוי שפיר למפרע שלו אם לא פרעו לזמן וכי משחרר ליה הוי של המלוה כשיגיע זמן לגבותו למפרע ומ"מ יפקיע שיחרור מידי שיעבוד כיון דאכתי מחוסר גוביינא מפקיע מידי שיעבוד, אע"ג דמפירש"י בפסחים משמע דבנכרי שהלוה לישראל על חמצו ואמר לו מעכשיו ואפי' הגיע זמנו אחר הפסח מותר בהנאה דה"ל חמץ של נכרי למפרע, י"ל דהיינו דוקא בהרהינו אצלו דלא הוי מחוסר גוביינא אבל במחוסר גוביינא י"ל אפי' במעכשיו חמץ מפקיע מידי שיעבוד לרבא, וניחא בזה קושיית התוס' כאן איך יפרש אביי המשנה, ולפ"ז לק"מ דגם אביי ס"ל דחמץ מפקיע מידי שיעבוד דלא עדיף למפרע גובה לאביי ממעכשיו לרבא ושפיר מוקי ליה כרב, וניחא נמי קושיית התוס' בפסחים לאביי איך יפרש הברייתא, ולפ"ז ניחא די"ל לאביי הא דמוקי מעיקרא משום למפרע הוא לס"ד דלא ס"ל חמץ מפקיע מידי שיעבוד, אבל למסקנא י"ל דאביי נמי ס"ל חמץ