גרש ירחים קנב

לטעמא דאמר התם בקידושין באומר לאשתו הרי את מקודשת לאחר שאגרשיך דאינה מקודשת משום דנהי דבידו לגרשה אין בידו לקדשה וגבי שפחה נמי שייך האי טעמא ולמה תתקדש בכה"ג לרבנן, ודוחק לחלק בין שקידשה אחר השיחרור בין שהשיחרור והקידושין באין כאחד, וצ"ע דגם שטר אירוסין צריך לכותבו לשמה ומדעתה כדאיתא בקידושין והכא דעדיין היא שפחה ואינה בת קידושין איך שייך לשמה דקידושין:

שם כשרבו הניח לו תפילין. צ"ע מנ"ל דכבר שחררו דילמא השתא הוא שהפקירו וכמ"ש הרמב"ם פ"ח מעבדים שגילה דעתו שהפקיר שיעבודו ואכתי צריך גט שיחרור, וא"כ לפירש"י לעיל דמעוכב גט שיחרור אסור בשפחה ובבת חורין א"כ חייב הוא בתפילין ואכתי איך יצא לחירות ולגירסת הש"ס משמע שא"צ גט שיחרור כלל, בשלמא לגירסת הספרים דגרסי שכופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור א"ש דלא קאמר רק יצא לחירות מן השיעבוד, אבל מפירש"י גופיה משמע דלא גרס הכי שהרי לא פירש רש"י טעם על שצריך גט שיחרור, וי"ל דרש"י ס"ל דנשים אסורות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא א"כ מספיקא מניח בלא ברכה וי"ל דבירך עליהם, ולשיטת התוס' דסברי שמותר לברך י"ל התוס' לשיטתייהו דס"ל דמותר בשפחה א"כ פטור לגמרי מן התפילין ושפיר ראיה ששיחררו ובזה נמשכים דברי התוס' ושייכי אהדדי ד"ה כשרבו וד"ה אותו, ודוק היטב. ומה שפירש"י לילה לאו זמן תפילין הוא צ"ע דבמנחות ד' ל"ו משמע לילה זמן תפילין רק שבת ויו"ט לאו זמן תפילין:

בתוס' ד"ה כשרבו כו' שהנשים מברכות כו' עכ"ל. לפמ"ש הרמ"א בהלכות ר"ה סי' תקפ"ה דנשים מברכות לעצמן א"כ י"ל וברך לו רבו ואם יש לו דין נשים אין אחר מברך להוציאו משמע מזה דהתוס' לא ס"ל כן, וכן הוא ברא"ש ומשמע דגם הוא ס"ל דאחר יכול לברך להם ג"כ דאל"כ היו יכולין לפרש בשביל האיסור:

בגמרא א או שקרא שלשה פסוקים כו' ברמב"ם ורא"ש איתא אם קראו רבו לס"ת יצא לחירות ומדמו ליה לנשא אשה, וצ"ע לענ"ד דהא איתא במגילה דהכל עולין לס"ת אפילו אשה וא"כ מסתמא ה"ה עבד והכי איתא בהג"מ בפ' ב' מברכות וא"ח סימן רפ"ג ברמ"א וכיון דעולה למנין שבעה למה לא יקראנו לס"ת וצ"ע:

ועיין בטור יורה דעה סימן רס"ז ובב"י שם שהביא דברי הרמב"ם בפ"ט מעבדים שכתב ישראל שבא על שפחה כנענית אע"פ שהיא שפחתו הולד עבד והשיג על מי שהורה שודאי שיחררה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שלא אמרו חכמים אלא באשתו שגירשה לבד, וברא"ש יבמות פ' כיצד השיג עליו מהך דהכא דחזינן בכותב שטר אירוסין לשפחתו אמרינן ודאי שיחררה מעיקרא ופ"י דחק ליישב, ולפענ"ד דברי הרמב"ם ברורים דבשלמא באשתו שגירשה אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואותה הביאה שהיא זנות בידו לעשותה לקידושין ושייך לא שביק היתירא ואכיל איסורא, אבל בבא על שפחתו לפי שיטת הרמב"ם דפסק דצריכה גט שיחרור א"כ אפי' משחררה עכשיו מ"מ הוי בעילת זנות דהא בלא שיחרור אסורה בבן חורין וכן הוא אסור בשפחה כיון שלא נשתחררה א"כ אין זו חזקה על מה שקדם לשחררה בכתב דשמא לא שיחררה ועכשיו בא עליה ואז לא שייך שאין אדם עושה בעילתו זנות כיון דבשעת שיצרו תוקפו לא ימתין לשלוח אחר סופר ועדים לכתוב גט שיחרור, משא"כ בכותב שטר אירוסין לשפחתו בשעה שכותב שטר אירוסין יש בידו לכתוב שטר שיחרור ולא עביד איסורא בחנם וגם אם לא שיחררה מה מועיל לה שטר אירוסין למעט האיסור וע"כ בשביל שאינו רוצה לקחתה שלא כדת וא"כ ע"כ שיחררה מקדם, ותדע לך דהא ודאי הך דכותב שטר אירוסין אין איסור בכתיבת שטר אירוסין דהא לא עביד מידי ואמרינן דמ"מ מסתמא כבר קידשה וא"כ תמה על עצמך נימא אם נתייחד עם אשה אחת דיחוד פנויה אסור מדרבנן עכ"פ ונימא מסתמא לא עביד איסורא ובודאי קידשה מכבר והא ודאי ליתא דאפי' באשתו שגירשה טעמא מפורש לקמן דף פ"א דהן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אבל בידוע שלא בא עליה לא חיישינן לקידושין כלל הרי אפי' באשתו שגירשה לא אמרינן כיון שנתייחד עמה מסתמא קידשה מקדם, ומשנה שלימה שנינו בכתובות דף י"ג ראוה מדברת עם איש אחד בין למ"ד נסתרה בין למ"ד נבעלה דאיכא פלוגתא אם היא נאמנת להכשיר עצמה וולדה לכהונה אבל פשיטא דליכא דחייש לקידושין, וא"כ יש לתמוה על מקצת הגאונים שהביא הרמב"ם בפ"י מגירושין שהורו שכל אשה שתבעל צריכה גט דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ועיין במ"מ שהרשב"א הביא ראיה מאנוסת אביו ומפותת אביו, ולפענ"ד הראיה שכתבתי ממשנה הנ"ל מכרעה טפי, ולפ"ז בכותב שטר אירוסין לשפחתו מודה הרמב"ם דיוצאת לחירות דהא בגמרא מדמי לה ר' יוחנן לעבד שהשיאו רבו אשה ובמסתבר טפי, וא"כ הרמב"ם שפסק בפ"ו דעבד שהשיאו רבו אשה יצא לחירות כ"ש בכותב שטר אירוסין לשפחתו, ולפ"ז יש לתמוה על לשון הש"ע סימן רס"ז סעיף ס"ט שהביא דעת הרמב"ם בסתם שהבא על שפחתו הולד עבד ובשם י"א שאם בא על שפחתו או קידשה הולד בן חורין דלאו בחדא מחתא מחתינהו דבקידשה גם להרמב"ם יוצאה לחירות כפי המוכח מן הש"ס, וכן הוא בהגהת רמ"א סעיף נ"ח:

שם אי אתה מודה שבניה עבדים. ויש לדקדק לפמ"ש הר"ן דמעשה ידיה שלהם הוא א"כ ל"ל בניה עבדים ה"ל לומר אי אתה מודה שמעשה ידיה ליורשים ולמה ליה למיתלי בבניה דאם היא עקרה או איילונית מאי איכא למימר שאין מפסידין הוולדות, ועוד לפ"ז בעבד מאי איכא למימר דבעבד לא שייך שבניו עבדים דאם בא על בת חורין אין הולד עבד דקיי"ל הולד כשר ואם בא על שפחה אפי' הוא ב"ח הולד עבד, ויש ליישב דה"ק אל ישתעבדו בה אינו לשון שיחרור דהא אינו מועיל בשפחה לענין הבנים א"כ אינו לשון שיחרור וא"כ ממילא מעשה ידיה שלהם ודו"ק, ועיין בסמוך בפירש"י ד"ה אי אתה מודה כו' ויפסידו ולדות דמכאן ולהבא עכ"ל. לכאור' שפת יתר הוא דפשיטא דמכאן ולהבא, מיהו נראה דרש"י דייק בלישניה דהא קיי"ל בתמורה דף כ"ה באמר הרי את בת חורין וולדך עבד דהולד עבד א"כ אם היא מעוברת י"ל דהולד עבד לזה קאמר ולדות דמכאן ולהבא:

בגמרא כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח. הרי"ף והרמב"ם פירשו לענין שאם אינה רוצה בעבודה זו אין יכולין לכופה וקשה לפירושם דה"ל למימר אין כופין אותה ולא כופין היורשים:

בתוס' ד"ה אותו כו' פירוש כו' ואינו נראה כו' ומאי קמ"ל כו' כמו חציו עבד כו' עכ"ל. נראה ליישב דבלא"ה קשה איך כופין שישחרר עבדו הא ה"ל גט מעושה, וצ"ל כדאיתא בב"ב דף מ"ח משום מצוה לשמוע דברי חכמים, מיהו במתני' דכותב העבד שטר על דמיו ה"ל תלוהו וזבין דאגב אונסיה גמר ומקני, והשתא י"ל ודאי בעבד שברח שנתייאשו בעליו ודאי א"צ לכתוב שום שטר על דמיו וקמ"ל דלא ס"ד בכה"ג ה"ל תלוהו ויהיב קמ"ל דמ"מ כופין אף בלא דמים, גם י"ל דרש"י מודה דכיון דנפטר מן השיעבוד כופין לשחררו כדי שיתחייב במצות אפי' בלא מצות פריה ורביה כגון שהוא סריס ועקר מ"מ כופין, ורש"י לא פירש רק על אין לו תקנה, ולפ"ז י"ל דמשכחת בעבד שכבר קיים פריה ורביה בגיותו טרם שנמכר לעבד דר' יוחנן לשיטתיה דס"ל בהיו לו בנים בגיותו קיים פ"ו כדאיתא ביבמות דף כ"ב קמ"ל דאפ"ה כופין, ובהכי ניחא הסוגיא דחגיגה דבריש חגיגה ברישא מרבה חציו עבד וחב"ח ובסיפא ממעט ליה מעבדים שאינן משוחררין והיינו כמשנה ראשונה ותמוה הוא דרישא כמשנה אחרונה וסיפא כמשנה ראשונה, ולמ"ש ניחא די"ל דסיפא קמ"ל בעבד שקיים פריה ורביה בגיותו ולק"מ ודו"ק:

ועיין ברמב"ם ובלח"מ בהלכות חגיגה שפסק בחציו עבד פטור מן הראייה וכן פסק לענין קרבן פסח, ותמהו עליו כולם למה פסק שפטור כיון דפסקינן כמשנה אחרונה, וכן לענין קרבן פסח ונדחקו למאד בזה, והואיל ואתא לידן אומר בקצרה דודאי קשיא ליה הך דאיך היא רישא למשנה אחרונה וסיפא למשנה ראשונה, גם התוס' ריש חגיגה נדחקו בזה, לכן י"ל בפשיטות דודאי נהי דלמשנה אחרונה מטעמא דכופין חשיב כבן חורין מ"מ אם מת העבד קודם שיספיקו לכוף איגלאי מילתא דהוי רשות רבו עליו ושלא כדין אכל בפסח והביא חולין בעזרה לכן אין לחייבו, אלא דהך מילתא תליא בתנאי למאי דאמרינן לעיל דף כ"ח שמא ימות תנאי היא וא"כ למ"ד דחיישינן למיתה אינו חייב דשמא ימות העבד קודם שיספיקו לכופו, והשתא א"ש דגם סיפא י"ל דאיירי למשנה אחרונה אלא דרישא כמ"ד לא חיישינן למיתה לכן חייב, ורבינא דייק מסיפא דפטור והיינו כמ"ד חיישינן למיתה, והש"ס דקאמר כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה היינו אי לא חיישינן למיתה ומילתא דפסיקא נקט, אבל לדידן דחיישינן למיתה שפיר פסק הרמב"ם לשיטתיה דפסק בהלכות תרומות באומר ה"ז גיטיך שעה א' קודם מותו דאסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן שמא ימות א"ש דאינו אוכל ודו"ק, מיהו במ"ש בעבד שקיים פ"ו בגיותו אין כופין עדיין צריך ישוב דאיפשר דעכשיו אין לו חייס לא נפיק במה שקיים בגיותו:

עוד איפשר לומר ליישב פירש"י דהתוס' הקשו לקמן דף מ"א בחציו עבד וחציו ב"ח ישא חציה שפחה וחב"ח ותירצו דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות א"כ י"ל דזה לא שייך רק בחציו בן חורין בהחלט דאיכא צד חירות פרטיי אבל במעוכב גט שיחרור ע"י הפקר שאין כאן צדדין פרטיים יוכל לישא מעוכבת שיחרור כמותו מאחר שאין שני צדדין נפרדין וא"כ י"ל דקמ"ל דמ"מ כופין דאין זו תיקון כיון דבלא"ה אין יכול לשעבד בו כופין שיהיו בניו כשרים לגמרי:

ובזה נראה לפרש כוונת הירושלמי דגרסינן בניו מה הן יוצא בשן ועין בניו עבדים ויוצא ביאוש בניו ב"ח ר' יוסי בר אבין אמר איפכא יוצא ביאוש בניו עבדים ויוצא בשן ועין בניו בני חורין, ותמה בפני יהושע איך משכחת לה בניו עבדים דאם נשא שפחה הולד כמוה ואם נשא ב"ח הרי הולד כשר והניח בצ"ע, ולפמ"ש נראה כוונת הירושלמי דכשהוא יוצא לחירות ונשא כמותו ס"ל ביוצא בשן ועין בניו בני חורין היינו אם נשא ג"כ כמותו והוא עצמו צריך גט שיחרור מטעם שכתבו התוס' לקמן דף מ"ב ע"ב דגזרינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה אבל בבניו לא גזרו לפוסלן, כן נ"ל ודו"ק, ולפ"ז משמע מן הירושלמי כדברי התוס' דמעוכב גט שיחרור מותר בשפחה דאל"כ איך בניו עבדים, ואידך דס"ל בניו בני חורין היינו משום שא"צ גט שיחרור מדינא ותימא