גרש ירחים קנא

בתוס' ד"ה אמר כו' ולא שייך להזכיר כאן מתנת שכ"מ דה"ל במקצת עכ"ל. נראה דרש"י ס"ל כמ"ש בח"מ סימן ר"נ ס"ה וס"ח דבקפץ עליו החולי הוי כמצוה מחמת מיתה ומהני אפי' במקצת, וגם ההיא אמתא דבכיא ואמרה עד מתי תשתעבד משמע שקפדה על שימות רבה ותשתעבד ליורשיו וכיון שהזכירה המיתה לפניו איפשר דהוי כמתאונן על מיתתו דיש לו דין מצוה מחמת מיתה:

בגמרא מאן דחזא סבר משום דהלכה כר"ש תמיהא לי אי משום דהלכה כר"ש איך אמר לא עשה ולא כלום הא לר"ש עכ"פ כסף מועיל לענין שפטורה מן השיעבוד כדכתיב והפדה לא נפדתה אלא שאין כסף גומר בה אבל עכ"פ כסף פוטרה מן השיעבוד וחליפין הם ככסף ואיך שייך לא עשה ולא כלום הרי נתמלא בקשתה שלא תשתעבד, ולא עוד אלא שכופין היורשים ליתן לה גט שיחרור כדלקמן בפלונית שפחתי אל ישתעבדו וכדר' יוחנן לעיל בעבד שברח מבית האסורין שכופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור, מיהו לפירש"י איפשר דוקא בעבד משום ביטול פריה ורביה, אבל להתוס' שסוברין שמותר בשפחה ואפ"ה כופין וע"כ משום שכיון שפטור מן השיעבוד לא איכפת ליה לשחרר א"כ גם בשפחה למה לא יכתוב לה היורש גט שיחרור כיון שפקע השיעבוד וא"כ אי הוי חליפין שקנתה עצמה כמו בכסף לענין השיעבוד א"כ איך אמר לא עשה ולא כלום וצ"ע, ואיפשר מכאן ראיה לדברי הש"ך בח"מ סימן קכ"ג דחליפין לא מהני בעכו"ם וא"כ י"ל דגם בעבד דלא הוי ישראל גמור לא מהני חליפין והא דמהני הכא החליפין היינו משום כיון דבחליפין הללו נפקא לחירות א"כ כמו דאמרינן גיטה וידה באים כאחד הכא נמי השיחרור מועיל שנעשה בו ישראלית ושפיר מהני וזהו דוקא אם יצאה לחירות והוית בת ישראל גמורה שפיר מהני בה החליפין, עיין בדף הסמוך לענין אמר צאי והתקדשי לי בו, משא"כ אי לא יצאה לחירות א"כ לא הוי חליפין כיון דגם אחר קבלת החליפין נמי אין לה דין ישראלית, ודברי הש"ך כמעט מוכרחים, ודוק היטב. אלא דצ"ע דאיתא בהדיא בקידושין כ"ב תנא אף בחליפין משמע שנקנה בחליפין אע"פ שהוא עכו"ם בשעת קנין, וצ"ל להש"ך דאקונה עצמו קאי, ורש"י פירש לא אמר כלום דרב נחמן להתירה לישראל קאמר אבל מידי שיעבוד יצאת והיינו לשיטתו י"ל דאין כופין רק משום ביטול פריה ורביה ובשפחה אין כופין, אבל להתוס' דכופין אע"פ שמותר בשפחה א"כ ע"כ הוא משום מדת סדום, וכ"כ פני יהושע לקמן בתוס' ד"ה אותו, א"כ גם בשפחה למה לא יכופו, וגם לפירש"י דוחק גדול לפרש לא עשה כלום לענין להתירה לישראל שהרי מבוקשה רק לפטור מן השיעבוד, מיהו למאי דפרישית לעיל בפירש"י דגם לשיטת התוס' בנפדית בכסף דאיכא אשם דאסורה לעבד וכן למאי דפרישית דס"ל מעוכב גט שיחרור אסור בתרומה ובשפחה, א"כ י"ל דההיא אמתא לא נתכוונה לקנות השיחרור באופן שתהיה אסורה לעבד ולבן חורין דרוצה אשה בקב ותפלות כו' בפרט שפחה א"כ ממילא י"ל אי ס"ל כר"ש אליבא דר' עקיבא א"כ אסורה לעבד ובן חורין וכיון שהקנה לה גופה למלאות רצונה אי לא נפקא לחירות לגמרי ה"ל קנין בטעות ולא עשה כלום ונשארה שפחה כמקדם ומותרת לעבד עכ"פ וא"צ לדחוק כפירש"י, ודוק היטב. אבל למ"ש בדעת התוס' דכופין לא א"ש אכתי, ואיפשר שנשארו יורשים קטנים דלאו בני כפייה נינהו:

וארווח לן בזה פיר"ח שפירש דחליפין אינן קונין לענין שלא תהא צריכה גט שיחרור רק פטורה מן השיעבוד, ופירש הרמב"ן לפי דבריו הא דקאמר ולא היא דה"ל כליו של מקנה הכוונה דמשום חליפין היתה פטורה מן השיעבוד אבל משום דה"ל כליו של מקנה אפי' מן השיעבוד אינה פטורה, וקשה כיון דמעיקרא דאמר מאן דחזא סבר משום דס"ל כר"ש א"כ היתה פטורה מן השיעבוד כפירש"י רק לענין שאסורה לישראל אמר לא עשה ולא כלום א"כ כי קאמר ולא היא משמע דלאו משום דר"ש אסורה לישראל רק משום דה"ל כליו של מקנה א"כ משמע בחליפין יצאה לחירות לגמרי, ולמאי דפרישית א"ש טובא דודאי מעיקרא נמי לא היתה פטורה מן השיעבוד דלא ניחא לה בהפקר וא"כ שפיר קאמר משום דה"ל כליו של מקנה נשארת בשיעבוד וא"ש ודו"ק, אבל דחוק לפרש מאן דחזא היה סבור משום דהלכה כר"ש ולא אמר לא עשה ולא כלום רק לענין שתהיה מותרת לישראל וקאמר ולא היא שאמר לא עשה ולא כלום משום כליו של מקנה, דזה דחוק דכיון דמעיקרא ע"כ ס"ל דחליפין מהני בלא שטר שיחרור א"כ לא הדר ביה מהא, לכן יש לומר כמ"ש:

ועיין ברא"ש מה שהביא בשם יש מפרשים דחליפין לא מהני בעבד רק אי הוה ליה כליו של קונה היה קונה מדין כסף, וקשה איך שייך בזה כסף כיון דנותן לו בתורת קנין סודר וק"ס הוי קני ע"מ להקנות כדאיתא בנדרים ס"פ השותפין דף מ"ח ע"ב, וצ"ל דדמי להילך מנה ע"מ שתחזירהו לי דבמכר קנה כדאיתא בקידושין דף ו', אלא דקשה כיון דס"ל דעבד אינו נקנה בחליפין שלא יצטרך גט שיחרור א"כ כיון דבאשה לא מהני מתנה ע"מ להחזיר מטעם שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין א"כ גם בעבד לא היה לו להועיל מתנה ע"מ להחזיר אפי' בתורת כסף שלא יצטרך גט שיחרור מהאי טעמא נמי שלא יאמרו גם בחליפין יוצא לחירות לאפקועי איסורא, תו קשיא לי על הך סברא דבקידושין דף כ"ב ע"ב איתא תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דאיתא במטלטלין לא קתני ואם איתא דחליפין מתורת כסף הם א"כ כבר נשנה כסף במשנה, וצ"ל דס"ל דנקנה הוא בחליפין והיינו מטעם חליפין ואפי' בפחות מש"פ, אבל לקנות עצמו אין מועיל רק מטעם כסף ובפחות מש"פ אינו מועיל, ועמ"ש בסמוך בלשון התוס':

בתוס' ד"ה משום כו' אבל אם היו כליו של קונה כו' דתניא בהדיא כו' לא מקניא נפשה כו' עכ"ל. זהו לגירסת רש"י, אבל התוס' כתבו שם דגרס לא מקניא מטעם דלא הוי בכלל כסף, מ"מ ראייתם שפיר כיון שקונה עצמו בכסף גם בחליפין קונה עצמו כמו שנקנה בחליפין אף דאשה אינה נקנית בחליפין כיון דאיתא בפחות מש"פ אינו בכלל כסף מ"מ עבד נקנה בחליפין א"כ לא איכפת לן במה שהוא פחות מש"פ א"כ ממילא שקונה עצמו בחליפין, וכן יש לפרש בדברי הרא"ש ע"ש ודו"ק, ונסתלקה תלונת בעל קרבן נתנאל:

אלא דצ"ע מנ"ל זה דילמא נקנה בחליפין מטעם דאיתקש לשדה אחוזה וקרקע נקנית בחליפין אבל לקנות עצמו מנ"ל, דלקנות עצמו כסף ושטר כתיב כסף דכתיב והפדה לא נפדתה שטר מחופשה לא ניתן לה אבל חליפין לא כתיבא:

(דף מ ע"א) בגמרא אמר ליה ר' יוחנן כ"כ כו' ואני שונה הכותב שטר אירוסין כו'. צ"ע איך מדמי נשואין לאירוסין הא בנשואין איכא איסורא דסתם נשואין הם חופה וחופה לביאה קיימא ובפרט לדעת הרמב"ם דבעינן חופה ראויה לביאה א"כ י"ל דבהא ודאי איכא איסורא ולא שבקיה למיעבד איסורא אבל באירוסין לא שייך איסורא:

שם אמר רב נחמן בר יצחק כו' דאמר לה צאי בו כו'. וקשה לפ"ז מאי קשיא לר' יוחנן מהך דהכותב שטר אירוסין דילמא אפי' נשא בפני רבו יוצא לחירות והכא לא איירי כלל בהא רק הכא בעי לשחרורי בהך שטר אירוסין ול"ל לאוקמא כשרבו השיאו אשה, וצ"ל דר' יוחנן ס"ל הברייתא כפשטה דס"ל לרבנן אפי' הוא עצמו שקידש אינה מקודשת ואנן קיי"ל כריב"ל וכרבי דברבו השיאו יוצא לחירות ומוקמינן הברייתא כרב נחמן בר יצחק:

ודע דגירסת הרי"ף היא ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שיחרור, וכתב הרא"ש הטעם שלא יאמר לו עבדי אתה אבל מדינא נפיק לחירות לגמרי, והרמ"ה ס"ל שהוא ספק ולענין ממון יצא לחירות אבל לענין איסור צריך גט שיחרור, והרא"ש הביא ראיה דר"מ אומר מקודשת משמע ודאי קידושין, ואיפשר ליישב לדברי רמ"ה דלמסקנא דרב נחמן בר יצחק לא איירי ר"מ בהכי כלל רק בס"ד י"ל דס"ל כדאיתא בנזיר דף ס"ב דר"מ ס"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור, א"כ י"ל ודאי בהא שקדשה לא גרע מהפקר לכן א"צ גט שיחרור ולדידן דקיימא לן צריך גט שיחרור א"כ כיון שאין שטר בידו הוי ספק וצריך גט שיחרור אחר, אלא דקשה למה אין הרב נאמן לומר ששיחררו כמו בבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל ובידו לגרשה והרב נמי בידו לשחררו, ואיפשר דבאמר ששיחררו מודה רמ"ה דמהני אבל באם אומר שלא שיחררו בהא לא הוי בן חורין ודאי וצריך גט שיחרור רק לענין ממון מהני דהעבד מוחזק בגופו, ולפ"ז אין ראיה מר"מ דאמר מקודשת די"ל דהיינו במודה ששיחררה, אלא דקשה על רמ"ה קושיית התוס' לקמן ד"ה אותו דפשיטא דכופין את רבו כיון דאסור בשפחה ובת חורין, לכן צ"ל דקמ"ל אע"ג דהרב אומר שכבר שיחררו בשטר מ"מ לא מהימן על האיסור לכן צריך לכתוב לו גט שיחרור, ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתה מ"ש מאומר גרשתי את אשתי שנאמן הואיל ובידו לגרשה, ואיפשר לומר דגרשתי את אשתי טוען הבעל ברי שגירשה אבל כאן העבד אינו טוען ברי רק ע"י רבו, ולפ"ז איפשר דבהך שכותב בעצמו שטר אירוסין לשפחתו י"ל דהרמ"ה מודה דא"צ גט שיחרור אחר, מיהו בטור בשם רמ"ה כתב גם בנושא שפחתו שצריך גט שיחרור, וי"ל דאנן קיי"ל גם בגרשתי את אשתי חושו לה לכן פסק דלעולם צריכה גט שיחרור, אבל בגמרא דחוק לאוקמא דרבי ס"ל לחוש בגרשתי את אשתי דלא איתמר בגמרא הכי רק לענין תרי לישני דר' יוחנן ב"ב דף קל"ה ע"ש, ודוק היטב:

שם דאמר לה צאי בו והתקדשי בו ר"מ סבר כו'. וקשיא לי דבקידושין דף ס"ב איתא אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו וא"ל הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרריך הכי נמי דמקודשת ומשני התם בהמה הכא דעת אחרת, משמע שאין יכול לקדש שפחתו אפי' אמר בפירוש התקדשי לי לאחר שאשחרריך וא"כ אפי' יש בלשון הזה לשון קידושין איך תתקדש כיון דלא מקדשה רק אחר השיחרור, ואף דלזה י"ל דלר' מאיר לשיטתיה דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר מהני הקידושין, מ"מ קשה לפ"ז נימא דגם רבנן ס"ל דיש בלשון הזה לשון שיחרור אלא דרבנן לשיטתייהו דס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל לכן לא מהני הקידושין אבל השיחרור מהני שפיר דיש בלשון זה לשון שיחרור וכן