גרש ירחים קנ

לדידן גם לרבנן צריך הך סברא דבשערו דאשבוחי משבח הוי כמחובר אפי' בדינים שאינם מדין שומרין, וא"ש ודו"ק:

שם אמר רב כוותי. כבר כתבתי דיש לדקדק מאי בעי ר' יוחנן בזה ומי סני ליה אי אמר רב כוותי', וי"ל עוד דרב לשיטתיה אמרינן דס"ל כרבי בפ' האשה רבה דף צ"ג בענין דבר שלא בא לעולם ורבי ס"ל לא תסגיר עבד אל אדוניו בלוקח עבד ע"מ לשחררו, וביבמות פרק ר"ג דף נ"ב דאיתא התם באמר כתוב גט לארוסתי כשאכנסנה אגרשנה הוי גט ולאשה דעלמא אינו גט, וא"כ קשה איך משכחת שיכתוב לו השיחרור כדמוקמינן דכתב ליה כשאקחך יהיה גופך קנוי לך מעכשיו וא"כ תיקשי הא בעינן לשמה, ומזה דייקו התוס' דלמ"ד אדם מקנה דשלבל"ע מיקרי לשמה, ור' יוחנן ס"ד דרב ס"ל א"צ גט שיחרור א"כ משכחת לה שאמר כשאקחך תהא הפקר מעכשיו ולא אסיק אדעתיה שיסבור רב דמיקרי לשמה, לכן אמר בדרך תמיה דאפי' רב דס"ל כרבי אמר כוותי שצריך גט שיחרור וא"ש, מיהו רבי גופיה אמר לקמן גבי נתייאשתי מפלוני עבדי שאין לו תקנה אלא בשטר, ואיפשר דבהפקר לחוד אפילו בלא שטר איכא לא תסגיר כיון שאינו משועבד לו עוד לעבדות, ועיין מ"ש בסמוך:

שם איתיביה ר' אבא לעולא. בפ"י דייק למה דוקא לר' יוחנן מקשי ומה שתירץ דר' יוחנן אמר לקמן שהוא מן התורה אינו במשמע שא"כ היה לו להקשות אהך מימרא, ואיפשר לומר דהוה מצי למימר הא דס"ל לרב המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור היינו משום דהפקר לא מהני אגוף העבד רק שפטור משיעבוד, וקיי"ל במוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום דשני ישנו בדין יום או יומים דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ י"ל דהפקר לא אהני רק לקנין פירות וכיון שהגוף נשאר אצל רבו לכן צריך גט שיחרור, וא"כ י"ל בגר שמת שאין מי שישאר אצלו קנין גופו לכן קנה עצמו לגמרי דבכה"ג ודאי כקנין הגוף דמי כיון שאין בעלים לגופו, אבל ר' יוחנן דס"ל ק"פ כקה"ג דמי ואפ"ה ס"ל צריך גט שיחרור אין לחלק בין גר לעלמא דע"כ עיקר הטעם משום שאין האיסור נפקע פריך שפיר, ובהכי ניחא הא דר' יוחנן אמר רב כוותי היינו דלא תימא רב לא ס"ל ק"פ כקה"ג דמי להכי צריך גט שיחרור אלא דאמר רב כוותי לגמרי הטעם משום איסורא ודו"ק:

בתוס' ד"ה אלמה כו' וא"ת מאי אי הכי כו' עכ"ל. לכאורה י"ל בפשוט דודאי לא קשיא אי שמואל פליג על אמימר דודאי אמימר לא קאמר רק למ"ד צריך גט שיחרור, אבל השתא דמסיק דאפי' למ"ד צריך גט שיחרור במת לא צריך קשיא דאמימר דמוכח מקרא דלא צריך וכברייתא:

בא"ד תנאי היא כו' ובפרק בתרא דנזיר כו' עכ"ל. לכאורה תמוהין דברי התוס', דלכאורה משמע דלא תליא התם בגט שיחרור רק אי יצא לחירות אינו עוד משועבד לרבו ולא איכפת ליה בעינויו, וכן העיר בפני יהושע, מיהו נראה דהתוס' קאי לפשטא דש"ס דתליא ליה בדשמואל ולא בדרב ור' יוחנן, לכן נראה דאי צריך גט שיחרור כיון שעדיין צריך לרבו לישא בת ישראל אינו מתייאש ממנו שאי איפשר לו להרחיק שהרי צריך לשיחרור, וכ"ש לפירש"י דאינו מותר לא בשפחה ולא בבת חורין דאיכא למימר דמשום הא גופא לא מתייאש, ודברי הש"ס כפשטן ושפיר מצי לאוקמא רבינא כתנאי:

בא"ד דלא כר' יוחנן רביה עכ"ל. ודאי אמימר לא היה בזמן ר' יוחנן דהא לקמן דף מ' אמר ליה רב אשי לאמימר ורב אשי היה זמן רב אחר ר' יוחנן דביום שמת רב יהודה נולד רבא וביום שמת רבא נולד רב אשי, ורב יהודה ג"כ אחרון מר' יוחנן, אלא משום דאמימר גופיה לקמן בעי לתרוצי דר' יוחנן לא ליפלוג עליה:

בא"ד ולהכי נמי לא מצי למיפרך לאמימר מדרבנן דאבא שאול עכ"ל עיין במהרש"א דקשה הא מאבא שאול נמי קשיא דבגדולים מודה, ונראה ליישב דבלא"ה קשה מאי פריך מקנו עצמן בני חורין וכי מי כתב גט שיחרור לאלו, וקשה כיון דר' יוחנן אמר יצא לחירות וצריך גט שיחרור ואם מפרשין יצא לחירות לענין שיעבוד וצריך ואין לו תקנה א"כ אין כאן קושיא אם נפרש קנו עצמן בני חורין לענין שיעבוד אבל לא לענין שיהיה מותר בבת חורין ומאי קושיא, לכן י"ל דעיקר הקושיא מקטנים קנו עצמן בני חורין ובקטנים קשה איך יקנו עצמן הא אין להם יד, לכן י"ל דפליגי אבא שאול ורבנן בהך סברא דרבנן ס"ל דנפקא מעבד איש דעבד שאין לרבו רשות עליו לא קרי עבד וס"ל דגם בקטנים שייך כיון דאין לרבו רשות עליו לא מיקרי עבד, ואבא שאול סבירא ליה בקטנים חשוב רשות רבן עליו, עכ"פ מאבא שאול ליכא לאקשויי די"ל דלא קאמר קנו עצמן בני חורין רק לענין השיעבוד ולא לענין הגט שיחרור, אבל מרבנן דס"ל גם בקטנים קנו עצמן בני חורין א"כ ע"כ נפקא להו מקרא דעבד איש ושמואל דייק מהך קרא דא"צ גט שיחרור פריך שפיר, ומשני דודאי רבנן לית להו דשמואל ולא נפקי לחירות מקרא דעבד איש רק משום דעבדי' דגר כי אשתו ומה אשה בין גדולה בין קטנה אף עבדו בין גדול בין קטן אבל משום הפקר צריך גט שיחרור ודו"ק, ועיין בסמוך:

(ע"ב) בגמרא מאי כללא כו' ואמר ר' יוחנן מ"ט דרבי גמר לה לה כו'. ויש לדקדק דאם מזה דיוקא דקטנים לא תיקשי לרבנן הך דיוקא וע"כ רבנן לא ס"ל הך דיוקא א"כ מנ"ל דרבי לא ס"ל כרבנן דאבא שאול, ונראה לפום הך ס"ד דאי דרשינן דרשא דעבד איש פשיטא לן דקטנים לא יצאו לחירות, והשתא ע"כ טעמייהו דרבנן משום דשמואל דס"ל מפקיר עבדו יצא לחירות מעבד איש וקטנים נמי לא מיקרו עבד איש, א"כ ממילא דרבי שאמר אין לו תקנה ע"כ כאבא שאול אתי דלרבנן מעבד איש נפיק ליה דיצא לחירות וא"צ גט שיחרור, ודחי דוק לאידך גיסא ורבי ס"ל כרבנן, וכן לאידך לישנא משמע ליה דרבנן דרשי דרשא דלה לה לענין מה אשה בין גדולה בין קטנה, ולפ"ז אבא שאול דלא דריש לה לה לענין זה ע"כ ס"ל דרשא דעבד איש דלהכי גדולים יצאו לחירות אבל קטנים מיקרו עבד איש כמ"ש התוס' לעיל, א"כ אבא שאול ס"ל כשמואל דמפקיר עבדו יצא לחירות, ורבי דלא ס"ל כשמואל ע"כ כרבנן ס"ל, וכל זה פשוט וברור ויצאתי בזה ידי חובתי מכל אריכות דברי בעל פנ"י בזה דאין כאן שום תמיהה בסוגיא, ואפי' למאי דפרישית לעיל בסמוך דיש לפרש לאבא שאול קנו עצמן בני חורין רק לענין שיעבוד ולא לענין שלא להצריך שטר שיחרור מ"מ למאי דפריש רבי הטעם משום לה לה מוכח דה"ה קטנים, וע"ז דחי הש"ס ולק"מ ודוק היטב, כי כל זה ברור:

שם מה אשה איסורא ולא ממונא. וקשה לפי דעת הריטב"א בכתובות פ' אע"פ דף נ"ו דעונה מיקרי דבר של ממון, א"כ באשה נמי איכא ממונא דהא משעבדא ליה לעונה דהא אם נדרה מתשמיש אמרינן כיון דמשעבדא ליה לא מצי אדורי הנאת תשמיש מבעלה, אלמא דמיקרי משעבדא ליה, וכיון דעונה מיקרי דבר של ממון א"כ בכל אשה בגט נפטרת משיעבוד עונה שהוא דבר של ממון א"כ גבי אשה נמי מיקרי דבר של ממון, דבשלמא ממעשה ידיה ושאר חיובים לא קשיא דהם דרבנן וכן מירושה לא קשיא כ"כ אפי' אי ירושת הבעל דאורייתא דבחייה יכולה להפקיע הירושה וליתן נכסיה למי שתרצה, אבל עונה קשיא וצ"ע:

בתוס' ד"ה מה אשה איסורא כו' וא"ת איך עבד משתחרר כו'. לענ"ד יש ליישב בפשוט דודאי כיון דשיחרור מהני לענין איסורא ותופס בו קדושת בן חורין ממילא שהוא בכלל ישראל האסור להשתעבד וממילא פקע שיעבוד דעבד כנעני כדכתיב ובאחיכם בני ישראל וגו' לא תרדה כו' לכן מה שמועיל לענין איסורא ממילא ממונא בכלל אבל במיתה שאנו באין לדון מאשה אמרינן דכיון דאינו מפקיע ממונא לא מפקיע איסורא כלל, אבל בשיעבוד גופו שכבר יש כח ביד השטר שיחרור לאפקועי איסורא ממילא פקע ממונא, כן נ"ל:

בפירש"י ד"ה אורעה כו' רבותא אשמעינן דאע"ג דלא נפדתה כולה אלא חציה איכא אשם עכ"ל. והקשה פני יהושע לשיטת התוס' דמפקיר עבדו מותר בשפחה א"כ מאי אהני הא דנפדית כיון דאין לה גט שיחרור מאי אהני לענין אשם, בשלמא לפירש"י דאסור בשפחה הוי קצת בן חורין, אבל להתוס' דמותר בשפחה מאי אהני לענין אשם הא הוי כשפחה גמורה, ומה שביקש לומר דלר' שמעון לא מוקי ר"ע בחציה שפחה רק דיברה תורה כלשון בני אדם לא נהירא כלל, אלא נראה דדוקא בהפקר לא קני האיסור לכן מותר בשפחה אבל בנתנו מעות בעדה החיוב על הרב ליתן לה כתב שיחרור ונקלש האיסור לכן איכא אשם, ואיפשר דבהא כופין שיתן לה שטר שיחרור ובהפקר אינו אלא תקנה בעלמא להתירו בבת חורין, אבל בקיבל מעות בעדה כיון דגלי קרא דחייב אשם אלמא שיש בה קצת תפיסת קידושין וחירות לכן חייב אשם, ועוד י"ל דר"ש אליבא דר' עקיבא ס"ל מעוכב גט שיחרור אסור בתרומה לכן אסור נמי בשפחה, והתוס' לא כתבו רק למ"ד מעוכב גט שיחרור מותר בתרומה, אלמא דלא נקלש האיסור כלל ומותר בתרומה דאכתי ה"ל כקנין כספו, אבל לר"ש אליבא דר' עקיבא ודאי כיון דחייבה התורה אשם ע"כ נקלש העבדות ואסור בתרומה וה"ה בשפחה כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא אשכחיה רב נחמן בר יצחק לרבא כו' אפיתחא דבי תפלה איפשר להמליץ מה שזכרו בי תפלה ופירש"י בית הכנסת והוא ע"פ מה שמבואר לעיל דר"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה, ונראה דאינו מצטרף רק אם יהיה בן חורין גמור, אבל במעוכב בגט שיחרור לא מיבעיא להתוס' דמותר בשפחה דודאי אינו מצטרף, אלא אפי' לפירש"י דאסור בשפחה ובבת חורין עכ"פ לא הוי ישראל גמור ואינו מצטרף למנין, וא"כ ר"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה אי ס"ל דצריך גט שיחרור ע"כ היה שם סופר ועדים לכתוב השיחרור או דס"ל בכסף א"צ גט שיחרור וכסף גומר בו ואיפשר שנטל פרוטה בעדו כדי שיופדה בכסף, והשתא נ"מ אפיתחא דבי תפלה אם חסר א' למנין איכא נ"מ אם כסף גומר שפיר יכול בקל ליתן א' פרוטה בעדו שיופדה בכסף או בקנין סודר דהוי ככסף, משא"כ אי בעינן גט שיחרור ואין הסופר כאן כשילכו אחר הסופר יצטרף הסופר ולא יצטרכו לעבד כלל, וא"כ איפשר שהיה מעשה בפועל, או דנ"מ בהזדמנות הענין כך ואם כן יפה נדרשת המליצה על מציאת השאלה בבית התפלה והיא מליצה נכבדת ודו"ק: