גרש ירחים קמט

העבד עצמו אסור בהנאה והיינו כתנאי דס"ל לקמן דשייך מעילה בעבד עצמו וא"צ לומר דהך דהכא הוא תנא אחר רק לכ"ע אע"ג דמועלין בעבד מ"מ עושה ואוכל שלא הקדישו אלא לדמיו והוי כבהמה טמאה, וכן נראה מפירש"י לעיל ד"ה דליהוי דלא דמי לבהמה טמאה דלא שייך קדושה בגופה, ולפ"ז הא דפירש"י לעיל לדמי לא קאמר היה לו לומר דמי עבדי עלי היינו משום דליכא לפרושי לדמי שיהיה העבד קדוש לדמיו היינו משום דלפירש"י אפי' אמר הכי תפסא קדושה בעבד כיון דס"ל למיהוי עם קדוש קאמר, ולפ"ז נראה דהך מ"ד דס"ל מפקיר אבל מקדיש לא דילמא לדמי קאמר והיינו דס"ל דהא דלא מיקרי קדושת הגוף דליהוי עם קדוש וא"כ י"ל לדמי היינו שיהיה גופו קדוש כמו בהמה טמאה וכהנך תנאי דברייתא דלקמן דנחתא קדושה על העבד ולא אמרינן דחיילא קדושת עם קדוש שיהיה בן חורין, דהא ודאי קשיא מי הכריח להש"ס למימר ללישנא דמפקיר סברא אחרת דלדמי קאמר היינו שיהיו דמיו קדושים ודפליג אתנאי דלקמן, אע"כ באמת כן הפירוש לדמי שיהיה קדוש לדמיו, ובזה נכונים דברי הכ"מ בפ"ו מערכין ונסתלקה תלונת הפני יהושע מעליו, ואפי' תימא דמעיקרא ס"ד לדמי קאמר היינו שלא הקדיש גופו כלל י"ל דהיינו מקמי דאסיק אדעתיה הנך תנאי דס"ל דנחתא קדושה על גוף העבד, אבל למאי דס"ל לתנאי דשייך קדושה בגוף העבד א"כ פשיטא למ"ד מפקיר י"ל במקדיש ס"ל כהני תנאי דחלה קדושה על גוף העבד ג"כ, וא"ש נמי הך דאין הגזברין רשאין להוציאן לחירות ואצ"ל רב תנא ופליג, ודברי הרמב"ם נכונים:

(דף ל"ט ע"א) בגמרא הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וקשה הא ר"מ לא קאמר רק באומר ערך כלי עלי דליכא לפרושי רק לדמי אבל הכא איכא לפרושי למיהוי עם קדוש שיצא העבד לחירות, ולמאי דבעינן לפרושי לעיל דדוקא באומר שנתכוין לשחררו אבל באין לבו לשחררו לא מהני א"כ א"ש דכאן איירי שאומר שאין בלבו לשחררו לכן מפרשינן ליה לדמי כיון דאינו מוציא דבריו לבטלה, ובזה מיושב קושיית התוס' שהקשו דהכא משמע דרב לא ס"ל כר' מאיר, ולפמ"ש א"ש דרב איירי שנתכוין לשחררו א"כ לא שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דאיכא לפרושי למיהוי עם קדוש וא"ש, מיהו פשטא דש"ס משמע דיצא לחירות אע"פ שנתכוין להקדישו תפסא ביה קדושת בן חורין והיינו מטעם כיון שכבר גמר בלבו להוציאו מרשותו, א"כ כיון דגופיה לא קדיש נחתא ביה קדושת חירות ולא שייך לומר שאין בלבו לשחררו דעכ"פ חפץ להתייאש ממנו, ובהכי ניחא דקאמר מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר, וקשה מנ"ל הא מקדיש אמר בפירוש החירות כיון דמשמע למיהוי עם קדוש משא"כ מפקיר, ולפ"ז ניחא דודאי אין פיו ולבו שוין ולא נתכוין לחירות אלא דאנן אמרינן כיון שחפץ להוציאו מרשותו נתייאש ממנו ונעשה הפקר ממילא ויצא לחירות כיון דיש להעמיד בדבריו למיהוי עם קדוש וא"כ ודאי כ"ש מפקיר כנ"ל, וא"כ קשה איך שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דאיכא לפרושי למיהוי עם קדוש, אלא דיש ליישב מ"מ כיון דהוא ודאי נתכוין להקדישו אלא דכיון שאין בכלל לשונו הקדש דמים רק הקדש גופו וגופו לא קדיש נחתא ליה קדושת הגוף דליהוי עם קדוש, וא"כ למ"ד אין אדם מוציא דבריו לבטלה אמרינן שנתכוין לדמים א"כ טפי נחתא ליה הך קדושה שיתן דמיו שהוא בכוונת דבריו מדניחות ליה קדושה שלא נתכוין אליה כלל, ודוקא אם אין להעמיד בדבריו לדמי משום דלא קאמר נחתא ליה קדושת בן חורין אע"פ שלא נתכוין לכך, משא"כ אי נימא שנתכוין לדמי מטעם אין אדם מוציא דבריו לבטלה טפי יש להעמיד בדבריו לדמי שהוא בכוונת דבריו, ולפ"ז לא נתיישבה קושיית התוס', אלא די"ל דהך דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הוא דוקא באומר ערך כלי שעכ"פ נתכוין ליתן בעד הכלי רק שהוציאו בלשון ערך אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה, אבל במקדיש עבדו י"ל דאם אמר שנתכוין דתיחת ליה קדושה על העבד דוקא שפיר מפרשינן שיצא לחירות כיון דאמר בפירוש שלא נתכוין לדמים קדושת גופו עדיף, אלא דהכא מיירי שאמר שנתכוין לדמים ולר"מ שפיר מהני אע"פ שלא פירש, כיון דמעמידין בדבריו אף שאינו מפורש כן בדבריו טפי מעמידין בדבריו דבר שנתכוין אליו, אבל אם אמר שלא נתכוין לא לקדושת דמים ולא לחירות טפי משמע חירות מקדושת דמים ודוק היטב:

אלא דקשיא לי בסוגיין מאי קאמר דליהוי עם קדוש לפמ"ש התוס' לקמן דף מ' דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה ומותר בשפחה א"כ במאי נעשה עם קדוש כיון דצריך גט שיחרור ומותר בשפחה ואם נותן לו גט שיחרור ממילא נפיק לחירות ולא צריך להקדש כלל א"כ במאי נעשה עם קדוש ע"י השיחרור, וגם לפירש"י לקמן ע"ב דאין לו תקנה ואינו מותר לא בשפחה ולא בב"ח קשה ג"כ קצת במאי נעשה עם קדוש, מיהו לפירש"י איפשר ליישב דכיון דכופין את רבו לשחררו שפיר קרי ליה עם קדוש דע"כ ישחררנו, ולפ"ז גם להתוס' ניחא כיון דס"ל דכופין את רבו אע"פ שהוא מותר בשפחה שפיר קרי ליה עם קדוש והיינו דהקדישו למיהוי עם קדוש בהכרח שהרי יכופו אותו, אלא דקשה במאי נחתא ליה קדושת הגוף ע"י הקדישו כיון דאכתי אסור בבת חורין והפקר לא מהני רק ליפטר משיעבוד, וכיון דלא נחתא עליה קדושת הגוף ודאי קשה מי עדיף הקדש מא"ל הרי את בן חורין דלא מהני בלא שטר כמ"ש התוס' לעיל דף ל"ח בד"ה המפקיר, ואיפשר לומר דרב בהא ספוקי מספקא ליה אי מפקיר עבדו צריך גט שיחרור וכן במקדיש, לכן כיון דאיכא למימר למיהוי עם קדוש קאמר וא"צ גט שיחרור כלל שפיר מיקרי עם קדוש אלא דצריך גט שיחרור מספיקא, ולענין שיעבוד העבד מוחזק בגופו ואין יכול לשעבד בו, ובהכי ניחא הא דאמר לקמן הכי אמר ר' יוחנן אמר רב כוותי וקשה מאי תמיה לר' יוחנן אי אמר רב כוותיה, ולפ"ז י"ל דשמע ללישנא דאמר רב דהמקדיש עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור ג"כ, א"כ לפ"ז צ"ל דמספיקא צריך גט שיחרור דאל"כ לא שייך למיהוי עם קדוש ולזה כשאמרו לו דרב קאמר במפקיר לחוד א"כ י"ל דיצא לחירות מטעם ודאי ומ"מ צריך גט שיחרור, אבל במקדיש לא שייך שיצא לחירות כיון דצריך גט שיחרור אכתי לא הוי עם קדוש, אבל כי אמרו לרבי יוחנן במפקיר לחוד שפיר קאמר אמר רב כוותי דמטעם ודאי יצא לחירות אלא שצריך גט שיחרור, ודו"ק וצ"ע:

ובהכי ניחא דקאמר לימא כתנאי המקדיש עבדו אין מועלין בו ומשמע דס"ל כרב א"כ איך שייך אין מועלין בו הא ליכא דררא דהקדש כלל דלא הוי הקדש רק שיצא לחירות וכל היכא דתנן אין מועלין משמע דלא נהנין, ולפ"ז ניחא דספיקא מיהא הוי שמא צריך גט שיחרור וע"כ הקדישו לגופו לכן נקט אין מועלין, ודו"ק וצ"ע:

שם אי הכי אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו. הרשב"א דייק לשון אי הכי, ולכאורה אין מקום להדיוק דבפשיטות יש לומר דכ"ע עבדא כמקרקעי ולא פליגי רק בשערו, וכ"כ בפני יהושע, מיהו נראה שלא נעלם זה מהרשב"א שפשוט הוא, אלא כיון דחזינן דקאמר אלא הכא בשערו העומד ליגזז משמע דמעיקרא לא איירי בעומד ליגזז ופשיטא ליה דהוי כמקרקעי וא"כ שפיר קשה אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו, לכן יש ליישב באופן הלזה דמעיקרא ס"ל לכ"ע עבדא כמקרקעי דמי ומועלין בשערו היינו כשיתלש ובתלוש מועלין אלא דת"ק ס"ל דאינו קדוש כלל, אבל השתא דס"ל לכ"ע קדוש ופליגי אי כמטלטלי דמי פריך שפיר דהא אם תלשו לכ"ע מועלין וע"כ בלא נתלש א"כ ליפלגו בגופו, וזה ברור:

שם לימא הני תנאי כהני תנאי דתנן ר"מ אומר יש דברים כו' עיין בש"ך סימן צ"ה שמכאן קשה על הרמב"ם ורבותיו שחילקו דדוקא בדין שומרין ס"ל לרבנן מחובר לקרקע הוא כקרקע משא"כ בשאר מילי, א"כ מאי פריך הכא הא רבנן דוקא בשומרין ס"ל כקרקע דמי והכא לענין מעילה רבנן מודו דכתלוש דמי, ונראה ליישב ותחילה ניישב מה שהקשה בתוי"ט דאי דוקא בשומרין קאמר למה נקט מתני' מודה במקצת והלה אומר אינם אלא חמש והניח בצ"ע, ונראה ליישב דודאי שפיר י"ל דדוקא בשומרין אלא דקמ"ל לרבנן אפי' מודה במקצת נמי פטור, והוא דהא רבה אמר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע יהיה נאמן במיגו דכופר הכל ומשני אין אדם מעיז, והשתא יש להבין בשומרין אמאי ישבע מודה במקצת יהיה נאמן במיגו דנאנסו דלא הוי העזה כיון דאינו מכיר בשקרו, מיהו לזה י"ל הא גם כשטוען נאנסו צריך לישבע שבועת שומרין, וא"כ י"ל הכא דלענין שומרין הוי מחובר לקרקע כקרקע וא"כ אפי' במודה מקצת פטור דנאמן במיגו דנאנסו ובנאנסו ה"ל שומרין ובשומרין חשיב כמחובר וא"ש, ומתני' ודאי בהודאת מקצת חייב רק דפטור במיגו דנאנסו וא"כ לא קשיא בלא"ה שיהיה נאמן במיגו דנאנסו, וקשיא קושיית התוי"ט למה נקט מודה מקצת:

אלא דצריך להבין לשיטת הרמב"ם דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, אלא י"ל דבלא"ה קשה בשבועת מודה במקצת למה פטור הא מיגו לא מהני לאפטורי משבועה, וי"ל דבתומים כללי מיגו אות קי"ג כתב לתרץ הקושיא דמאי פריך מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע הא הוי מיגו לאפטורי משבועה, ותירץ דכשמרויח במיגו שפיר אמרינן לאפטורי משבועה, והשתא י"ל דבלא"ה הקשו כשאומר אינם אלא חמש ה"ל הילך ופטור ותירצו דמיירי שבצרן, וא"כ י"ל דשפיר נאמן במיגו דאי בעי כפר הכל וטען נאנסו דליכא העזה, ואי משום מיגו לאפטורי משבועה הא ירויח גם ההודאה ושפיר מהני מיגו, אמנם כל זה הוא למ"ד הילך פטור א"כ ע"כ איירי שאין ההודאה בעין וא"כ יש לו מיגו שהיה יכול להרויח משא"כ למ"ד הילך חייב, א"כ מתני' נפשטה שההודאה בעין וכשההודאה היא בעין ליכא מיגו דנאנסו על הכל וא"כ תו לא הוי מיגו דהוי מיגו לאפטורי משבועה ואינו מרויח, וא"כ מוכח ממתני' דלאו דוקא בשומרין אלא דס"ל בכל דוכתי המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, מיהו אנן קיי"ל כל העומד ליתלש כתלוש דמי כדאיתא בכתובות דף נ"א, והיינו לדידן דקיי"ל הילך פטור שפיר יש לפרש מתני' דוקא לענין שומרין וכמ"ש הרמב"ם ורבותיו, וסוגיא דש"ס הכא ניחא ליה לאסוקי אפי' למ"ד הילך חייב, א"כ ס"ל בכל דוכתי מחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לכן לא נקט רק ר"מ דיכול להיות דמודה בשער וממילא ה"ה לדידן י"ל דאין מועלין בשערו מטעם דהוי כקרקע, ולא בעי לאסוקי דרבנן דגפנים כרשב"ג דדוקא בשומרין קאמרי כיון דתלוי בפלוגתא דהילך, ואדרבה י"ל מכאן חיליה דהרמב"ם דקשה מאי נ"מ במאי דמסיק דאתי כר"מ כיון דלא קיי"ל כוותיה אלא ודאי