גרש ירחים קמח

שיהיה ההקדש קונה את גופן, דא"כ לא איפשר למיכתב להם גט שיחרור דהא צריך לכותבו לשמה דילפינן לה לה מאשה וצריך שישמעו מפי האדון, והשתא הגזבר שאין לו קנין בעצמו ולא הוי אלא אפוטרופוס להקדש לא שייך שיהיה עולה הכתיבה בשביל לשמה מאחר שעיקר קדושתו לשמים, וכיון דלא שייך ביה חירות בכה"ג לא שייך ביה נמי שיהיה חל עליו קדושת הגוף לשמים דלא מצינו עבד נמכר למי שאין לו רשות לשחררו לכן לא קנו גופן לשמים רק שקדוש לימכר לאחרים והוי כהקדיש ע"ד כן שיהיו הגזברין שלוחיו למוכרן לאחרים ובאחרים שפיר יש להם קנין הגוף והם מוציאין אותן לחירות, ולשיטת התוס' נראה דגם הגזברין יכולין להוציאן לחירות אף דלא שייך שישמעו מפי המשחרר הגזברין שלוחי דרחמנא נינהו והוי שפיר לשמה כמו בכותב לשם האדון, דלשיטת התוס' אי איפשר לפרש כפירש"י וכדפרישית שאין לגזברין כח לכתוב השיחרור לשמן, דהא לשיטת התוס' עיקר הקושיא דס"ל דחל הקדש עליהם כמו בבהמה טמאה והם קדושים ממש, וא"כ ליכא לפרושי דהגזברין אינם שלוחים לשחרר דהא התוס' פירשו גזברין מאי עבידתייהו כמ"ש המהרש' באמר לדמי לא הקדיש האיסור, א"כ אף דאיכא למימר הא גופא קמ"ל דאין הגזברין רשאין להוציאן בשביל שלא הקדיש איסורא לא משמע ליה להש"ס כן, א"כ בס"ד נמי תיקשי גזברין מאי עבידתייהו אפילו אי מוקמינן שהקדיש גופן כיון שאין בידם לכתוב שיחרור לשמה תיקשי נמי מאי עבידתייהו, אלא ודאי בהקדיש גופן שפיר יכולין הגזברין לשחרר ג"כ רק מטעם מראית עין ולהכי פריך שפיר לקמן גזברין מאי עבידתייהו שאין השיחרור בידם כלל, אבל לפירש"י דלדמי היינו שיתן דמיהם פריך שפיר גזברין מאי עבידתייהו שהרי לא הקדישן כלל וכלל, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה גופיה לא קדיש כו' וא"ת ואמאי לא קאמר נמי קדוש לימכר כו' ומיהו קשה דאי מדמינן כו' צריך לפדייה כו' עכ"ל כתב בפ"י שלא זכה להבין דברי התוס' דכיון דלא אמר שהקדישו לדמיו רק שהקדישו סתם א"כ מהיכא תיתי שיתן הדמים, ואני לא זכיתי להבין למה לא הבין דברי התוס' דלענ"ד דברי התוס' כפשוטן ונסמכין על הקדמת דבריהם שהקשו אמאי לא קאמר קדוש לימכר לא קאמר ותירצו דלא מהני אפי' אמר בפירוש קדוש לימכר דמ"מ יצא לחירות, ועל זה נסמכה קושיא זו כיון דאי אמר קדוש לימכר צריך ליתן הדמים א"כ רב דלא מייתי חזרת דמים א"כ היה צריך ליתן טעם דקדוש לימכר לא קאמר, והמעיין היטב בפירש"י יראה דודאי אי הוה מציאות לומר קדוש לימכר שפיר הוה שייך לפרושי בלישנא קדוש לימכר כמו מקדיש בהמה טמאה, דהא רש"י פירש לדמי לא קאמר היה לו לומר דמי עבדי עלי, ועל זה כתב רש"י דלא דמי למקדיש בהמה טמאה כיון דשייך בגופו לשון קדושה, א"כ משמע ודאי דאי הוה שייך קדוש לדמיו שפיר מפרשינן דומיא דבהמה טמאה אלא דמ"מ יצא לחירות כמו במקדיש תמימים, אבל ודאי סתם מקדיש איכא לפרושי שהקדישו לדמיו ג"כ אלא דלא מהני דהוי כמו מתפיס תמימים, וא"כ קשיא להו שפיר דה"ל למימר שהקדישו לדמיו ויצא לחירות וצריך ליתן דמים, כנ"ל ברור בכוונת התוס' ודו"ק:

וליישב פירש"י לפענ"ד לק"מ דודאי במתפיס תמימים לב"ה שאין יוצאין מידי מזבח היינו משום שראויין למזבח ונתפסין מ"מ לב"ה א"כ אין מי שירצה להקריבן יכול ליקח אותן שהרי הם לב"ה ובלא דמים לא יתנם הגזבר שהרי חלה הקדש עליהם לקדושת ב"ה לכן הקונה אותם צריך ליתן דמיהן לב"ה, אבל כאן שהעבד יצא ממילא לחירות דנחתא ליה קדושת ישראל ואי איפשר להקדש שיעכב החירות א"כ מי יכריח לעבד ליתן הדמים שהרי הוא לא נדר כלום ואפי' לא ניחא ליה לעבד בחירות משתחרר הוא בעל כרחו א"כ ממילא שלא חלה עליו קדושת ב"ה כלל רק שמשתחרר מיד ופקע הקדש לגמרי שאי איפשר להקדישו כלל כיון שחלה עליו קדושת בן חורין, כנ"ל ברור בדברי רש"י ודו"ק:

בא"ד ועוד מאי פריך מאך כל חרם כו' בלשון חרם לא שייך לומר דלמיהוי עם קדוש עכ"ל. ראיתי בפני יהושע שתמה על קושיית התוס' דממילא משמע כיון דעכ"פ מוכח דנחתא ליה קדושה על העבד א"כ טפי איכא לפרושי שהקדיש העבד מדנפרש עם קדוש, והניח בצ"ע גדול על התוס', ודברים תמוהים הם, דהא התוס' הקשו על פירש"י שפירש אהך דאין הגזברין וכתב ואי קשיא לוקמה דאמר הרי הוא קדוש לדמיו כו' ותירץ ע"ז דכיון דשייך בגופו לשון קדושה נחתא ליה קדושה, וא"כ קושיית התוס' עצומה דגבי חרם דלא שייך לשון קדושה שפיר יש לאוקמא שאמר הרי הוא חרם לדמיו ובפרט לפירש"י דהקושיא הוא מקרא, וא"כ קשה ל"ל לאוקמא בש"ס לדמי וצריך לומר דרב לא איירי לדמי הא מצי לאוקמא שאמר הרי הוא חרם לדמיו ורב נמי בהכי איירי אלא דרב איירי בהזכיר לשון קדושה נחתא ליה קדושת בן חורין ובלשון חרם לא שייך כן ונשאר קדוש לדמיו, ותו לא תיקשי כלל לוקמא אידך לדמי מטעם שפירש"י בשהזכיר לשון קדושה הוי בן חורין ובודאי עדיף טפי לאוקמא מילתא דרב והך דכל חרם בחד גוונא דלפירש"י ודאי רב איירי נמי במקדיש עבדו לדמיו מטעם שפירש"י דנחתא ליה קדושת הגוף, והנלענ"ד בישוב פירש"י מקושיא זו דלפי דמיונו של רש"י למתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם, וא"כ ודאי אי אמר על תמימים שיהיו חרם לבדק הבית פשיטא נמי דאין יוצאין מידי מזבח כיון דראויים למזבח, והשתא נראה דלפירש"י הא דקאמר דליהוי עם קדוש הוא לאו משום סירכא דלישניה דהזכיר לשון קדושה דלא תליא בהא כלל דהא משמע אפי' אומר שלא נתכוין לשחררו כלל אפ"ה אמרינן שיצא לחירות והיינו משום דקדושת גופו קודמת לכל הקדושות וכיון שהוא כבר הסיח דעתו ממנו וכוונתו להוציאו מרשותו חייל ההקדש ממילא היכא דמשכח מקום לחול, והיינו דמדמינן מקדיש למפקיר, ולכאורה בלא"ה לא דמי כלל דמפקיר נתכוין להפקירו וזה לא נתכוין להפקירו, אלא דהא פשיטא ממילא שאם נתכוין שיחול על העבד קדושה לא תליא בדעתו כלל כיון שהסכים שיצא מרשותו לרשות ההקדש ההקדש חייל כאשר מוצא מקומו לחול וא"כ ממילא נחתא ליה קדושת הגוף למיהוי עם קדוש ולא תליא בלשון קדושה כלל, כנ"ל ברור בפירש"י:

בא"ד ועוד כי משני דאמר לדמי כו' מאי איריא שפחותיו אפי' דחבירו כו' עכ"ל. בפ"י דחק בישוב קושיא זו דרב תנא ופליג ולא ס"ל לשון הברייתא, ולענ"ד נראה ליישב דבלא"ה קשה פשיטא מאי צריך קרא לזה, לכן נראה דקמ"ל באמר דמי עבדי עלי כפירש"י דנהי דאינו יכול להקדיש העבד משום דנחתא ליה קדושת הגוף ונעשה בן חורין מ"מ אם אמר דמי עבדי עלי יכול לסלק ההקדש עם העבד עצמו בתורת דמים כמו בשאר נכסים וא"כ דוקא עבדיו ולא של אחרים, והא דפריך גזברין מאי עבידתייהו היינו משום דע"כ הוא קודם שהגבן להקדש דאחר שהגבן להקדש בתורת גוביינא הוי כמו שאר נכסים שגבאן הגזבר בשביל ההקדש שקנאן קנין הגוף וע"כ הוא קודם שהגבן ופריך שפיר גזברין מאי עבידתייהו וא"ש, מיהו למאי דפרישית לעיל דרש"י ס"ל בגזבר לא שייך שיחרור א"כ י"ל דאחר שהגבן קאמר מ"מ אין רשאין להוציאן לחירות מטעמא דפרישית לעיל, מ"מ י"ל דמשמעות דאין הגזברין רשאין להוציאן לחירות משמע מיד אחר ההקדש גם בטרם ששם אותן בדמים כן י"ל לפירש"י, וכ"ש דא"ש לפירוש התוס' שפירשו טעם אחר בהא דאין הגזברין כו' דמיושב היטב פירש"י דאי לדמי היינו שנותן מה ששוה העבד לימכר לא שייך חשדא דשמין מיד דמי העבד אם יסלק בשאר נכסים ודו"ק, ועיין רמב"ם פ"ג מערכין דין י"ד דמוכרין עבדים:

בא"ד ופריך כו' גזברין מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו כו' עכ"ל. מהרש"א כתב שאינו מובן דלמה לא שייך הגזבר ביה כיון שהקדישו לדמיו וכתב דמשום דהאיסור נשאר אצל האדון, ואינו במשמע לשון התוס', ולפענ"ד דברי התוס' כפשוטן דבהך סברא שאין קדושת גופו חל על העבד ליאסר בהנאה א"כ ודאי באומר על בהמה טמאה שתהיה קדושה לימכר נאסרה בהנאה והויא הקדש גמור והגזבר לוקח אותה לרשותו, אבל בעבדים דלא נחתא קדושה על גופן א"כ אין כאן רק נדר שנדר ליתן דמיהן ואין חילוק באומר הרי הוא קדוש לדמיו או דמיהן עליו, א"כ אין לגזבר רק חוב ממון עליו ומאי ענינם לשחרר העבד, דהגזבר אין לו כח רק במידי דגופו שייך להקדש אבל לא בעבדים אלו שאין חיוב עליו ליתנם להקדש כלל רק דמיהן, כנ"ל ברור ועיין בסמוך:

בגמרא אי הכי אידך נמי לדמי. מה שדייק בפני יהושע כיון דהקדיש כל נכסיו איך יתן דמים אין זה קושיא דאיפשר שיש לו חובות ע"פ לגבותן או שמצפה שתפול לו ירושה או מתנה:

שם ת"ש המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו. ויש לדקדק דלעיל דף י"א אמר רב המקדיש ידי עבדו אותו עבד לוה ואוכל א"כ ע"כ קדושה קאי על מעשה ידיו, וא"כ מי גרע מקדישו כולו ממקדיש ידיו לבד, ומשם קשה ג"כ על דברי התוס' שפירשו שאין קדושה חל על העבד שיאסר בהנאה א"כ אמאי מעשה ידיו קדוש הא אין קדושה חל על גוף העבד שיאסר בהנאה, וצ"ל לפירוש התוס' דאין הכי נמי בהקדישו כולו לא שייך לומר שהקדישו למעשה ידיו דא"כ לא היה לו רק להקדיש ידיו לחוד, מיהו לפירש"י דמדמי הקדיש עבד להקדיש תמימים לבדק הבית דנחתא ליה קדושת הגוף א"כ קשה במקדיש ידי עבדו כיון דבאומר רגלה של זו עולה פשטה קדושה בכולה כדאיתא בקידושין דף ו', וצ"ל דס"ל בדבר שאין הנשמה תלויה בו אין כולה עולה לכן בעבד נמי הידים לחוד הוי דבר שאין הנשמה תלויה בו, וכיון דאין כולו קדוש לא שייך שיצא לחירות כיון דליכא למימר למיהוי עם קדוש לכן חלה קדושה על מעשה ידיו, אלא דאכתי קשה לפמ"ש הרמב"ם בפ"ה מערכין דין י"ז באמר ראש עבד זה הקדש למזבח אינו חייב אלא בדמי ראשו וכתב בכ"מ שם דהיינו מה שירויח באיברי הראש בין שהוא תורגמן או מנגן או צופה א"כ קשה גם במקדיש כל העבד משכחת למעשה ידיו באיזה ענין וצ"ע, ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה שלא הקדיש כו' והרי הוא כקרקע ובהמה טמאה עכ"ל. וצ"ע דאם הקדיש הקרקע הרי היא אסורה בהנאה ואע"ג דאין מועלין בשבח הקדש כדאיתא בפ"ב דמעילה מ"מ איסורא איכא ובמקדיש ידי עבדו לוה ואוכל ואסור במעשה ידיו כמ"ש לעיל וצ"ע, ואיפשר לומר דס"ל לרש"י אע"ג דבגידולין לא נהנין ולא מועלין כדאיתא בפ"ב דמעילה מ"מ היינו דוקא בגידולין דמגופא דקרקע הוו אבל מעשה ידיו אינו קדוש כיון שלא הקדיש ידיו, אבל