גרש ירחים קמז

בתוס' ד"ה כל המשחרר כו' התם כיון דאין היורשים רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת כו' עכ"ל. צ"ע כיון דאיכא עבירת משחרר עבדו וכי מצוה לקיים דברי המת לעשות עבירה, וצ"ל כיון שהוא ציוה על אחר מותו לא עביד עבירה כי במתים חפשי והוא קיים לעולם בעולמו, רק נתינת גט צריך לאחר מיתה מן היורשים ובהא ליכא עשה כמ"ש התוס', ובאמת נלענ"ד במה שנתחבטו הקדמונים איך תיקנו לבטל העשה דלעולם בהם תעבודו, ונדחקו בזה התוס' והרשב"א והרמב"ן, ולענ"ד לק"מ דודאי מה שהוא מתקנת חכמים הוי הפקר ב"ד וכעין מ"ש התוס' פ' הערל דף ע"ט בימי רבי בקשו להתיר נתינים דלא הוי מבטל דברי ב"ד חבירו משום הפקר ב"ד הפקר, א"כ י"ל בכל מה שתיקנו להוציאו לחירות הוי הפקר ב"ד מתחילת קנין שנקנה העבד והוי כאילו לא קנאו מעולם ולא עבר על העשה כלל שהרי הפקיעו קנין דמעיקרא של העבד, וא"ש הך דחציו עבד דכופין את רבו הוא מטעם הפקר ב"ד של תחילת קנין, ובהכי ניחא נמי דהתירו בשביל תפלה דרבנן, ולפמ"ש א"ש נמי דכך תיקנו חכמים והפקירו ב"ד בשביל מצוה דרבים, וכיון שהפקיעו קנינו ממילא ליכא עבירת העשה:

והא דפריך בברכות מצוה הבאה בעבירה הוא היינו שלא היה להם לחכמים לתקן להפקיע קנין כיון דאיכא עשה, ומשני מצוה דרבים שאני שפיר ראו חכמים להפקיע קנינו דמעיקרא מטעם הפקר ב"ד והוי כאילו לא קנאו מעולם, ומ"מ כיון שטבל ומל ועכשיו שיחררו שפיר מצטרף לעשרה, כנ"ל ודו"ק:

(ע"ב) בגמרא אמר ר"י אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה. וקשה כיון דפלוגתא דתנאי הוא אי לעולם בהם תעבודו רשות או חובה ה"ל לומר הלכה כמ"ד חובה ולמה אמרוה למימרא באפי נפשה, ואיפשר לומר דמדר"א גופיה דאמר חובה לא מוכח רק כשעושה לצורך עצמו, וכעין מ"ש הרשב"א דדוקא כשעושה בשביל קורת רוח של העבד הוא דאסור אבל כשעושה לתועלת עצמו י"ל דליכא איסורא דהיינו עבדות שלו שעושה בו צרכיו ומה שלבו חפץ ולעצמו דורש להכי כייל שמואל כל המשחרר עבדו אפי' נתנו לו כסף מחירו מ"מ עובר בעשה, ובהכי ניחא דלא מקשי דר"א גופיה אדר"א מהא ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה ואיהו ס"ל חובה, ולפ"ז ניחא דאדר"א גופיה לא קשה די"ל דלא קאמר אלא לצורך העבד אבל כאן דלצורך עצמו שיחררו ליכא עשה, אבל שמואל דכייל בכיילא רבא ולא אמר הלכה כר"א ע"כ אפי' לצורך עצמו אוסר פריך שפיר, וא"ש ודו"ק ועיין בסמוך:

שם עובר בעשה. ויש לדקדק אמאי יועיל השיחרור נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, וצ"ל דשיחרור מפורש בתורה שנאמר או חפשה לא ניתן לה, מיהו למ"ש הרשב"א דכשיש לו תגמול מן העבד שרי ולא אסור רק בלא גמילות טובה או לדברי הרמב"ן שהוא כעין מתנת חנם קשה מנ"ל דבלא תגמול טובה הוא משוחרר אפי' בדיעבד דבקרא יש לפרש היכא דאיכא היתירא כגון ע"י גמילות טובה אבל בלא זה מנ"ל שיועיל, וי"ל מדכתיב בשפחה חרופה שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין קרבן ומלקות, ואם איתא דבלא גמילות טובה לא מהני השיחרור איך יביא חולין בעזרה שמא היה בלא תגמול והויא שפחה גמורה, ואיך תלקה היא משום בקורת תהיה שמא היה בלא גמילות טובה ואי עביד לא מהני, אלא ודאי בכל גווני מהני אע"ג דעבר בעשה, ועפ"ז יש לכוון דר' ישמעאל ס"ל לעולם בהם תעבודו רשות ור"ע ס"ל חובה, היינו דר' ישמעאל לשיטתיה דשפחה חרופה היא שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי, א"כ לא מוכח שיועיל השיחרור בלא גמילות טובה, א"כ מוכח ממעשים בכל יום דהמשוחרר מותר בבת חורין וחייב בכל המצות אפי' בלא גמילות טובה ע"כ הוי רשות דאל"כ אי עביד לא מהני ודו"ק:

שם מצוה שאני. בברכות דף מ"ו פריך הא מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני והכא לא פריך מידי, וראיתי בסוף ספר נודע ביהודה בשם חתנו המופלג מו"ה זלמן ז"ל שחתר לתרץ דהכא שמואל לשיטתיה דס"ל בדרבנן לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה ותפלה דרבנן וזה שיבוש דשמואל ס"ל דיוצא בגזול ביו"ט שני שהוא דרבנן אבל להתיר שיגזול כדי לקיים מצוה דרבנן לא תהיה כזאת בישראל, וא"כ התם דפריך מצוה הבאה בעבירה אין הכוונה שלא לצאת ידי תפלת צבור שהרי אם כבר נשתחרר פשיטא שהרי ישראל הוא לכל דבר אפי' שיחררו בחנם, אלא הקושיא דלא היה לר"א לעשות עבירה בשביל המצוה וא"כ ליתא לדבריו כלל. וליישב דקדוק זה דלא סיים כאן הך קושיא ופירוקא דמצוה הבאה בעבירה היא, ואיפשר ליישב באופן זה דודאי י"ל דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו היינו שלא יתכוון לפוטרן מן השיעבוד, וא"כ כי עביד לשם מצוה וחפץ היה להשתעבד בהעבד ואינו מכוין לפוטרו משיעבוד רק לצרפו למנין י"ל דמיקרי דבר שאין מתכוין ודבר שאין מתכוין שרי בכל איסורין, אע"ג דהוי פסיק רישא כבר כתב הר"ן בפ' גיד הנשה ובע"ז בפ' השוכר דבשאר איסורי הנאה אפי' פסיק רישא שרי, וכאן נמי דהוי שלא לההנות לעבד דמי לאיסור הנאה, וא"כ הכא לשמואל לשיטתי' י"ל דשמואל ס"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר כדאיתא בשבת דף כ"ב דס"ל הלכה כר"ש בגרירה וכן בדף מ"ב, א"כ י"ל דלשמואל לשיטתיה לא קשיא, מיהו התם בברכות לא מייתי רק רב יהודה לחוד ולא מייתי דאמר משום שמואל ורב יהודה לא ס"ל כר"ש בדבר שאינו מתכוין פריך שפיר דמצוה הבאה בעבירה הוא וא"ש, וניחא בזה דברי הרמב"ם שהביא סתמא דהש"ס כאן דמשום מצוה שרי ולא הביא הך דמצוה דרבים, ולמ"ש ניחא דאנן קיי"ל כר"ש דאמר דבר שא"מ מותר לא צריך למצוה דרבים, ועיין במג"א סי' צ' שהקשה על הר"ן שהביא סברת הרמב"ן דכיון דלא עביד משום מתנת העבד רק למצוה הוי כנותן דמי עצמו וליכא איסורא, והקשה לפ"ז מאי פריך מצוה הבאה בעבירה הוא הא ליכא עבירה כלל והניח בצ"ע, ונראה ליישב דודאי בס"ד דלא ידע דמצוה דרבים שאני מוכח דאפי' עושה מצוה אין יכול לשחררו ולא חשיב כקונה עצמו, דאל"כ איך משכחת לה משחרר עבדו עובר בעשה הא משמע לעיל דאיכא מצוה לפדות לשם בן חורין דקאמר לשם בן חורין לא ישתעבד משום דממנעי ולא פרקי, א"כ מוכח דמצוה לפדותו לשם בן חורין שיתחייב במצות והשתא שייך בכל משחרר עבדו הך מצוה שנעשה על ידו בן חורין ומתחייב בכל המצות ואיך משכחת לה דמשחרר עבדו עובר בעשה, וע"כ לומר דמשום מצוה לא הוי כנותן דמיו דא"כ בכל עבד איכא מצוה א"כ פריך שפיר מצוה הבאה בעבירה הוא, ומשני מצוה דרבים שאני, אבל בשביל מצוה דעלמא לא התירה התורה לשחררו דבשעת שיחרור עדיין אינה המצוה וא"כ לא קיבל כלום בשעת השיחרור ומשום העתיד לא התירה התורה לחשוב קבלת העתיד כעבר ומשום מצוה דרבים שאני אבל בשביל מצוה בעלמא לא הוי כקבלת דמים, וא"ש ודו"ק:

מיהו נראה דבלא"ה כבר כתבתי לעיל דקשה מאי קמ"ל שמואל הא פליגי תנאי ור"א גופיה ס"ל לעולם בהם תעבודו חובה, לכן נראה דמלעולם בהם תעבודו לא מוכח רק בשעה שהוא אינו רשאי לוותר לו השיעבוד, שאפי' תאמר כשמוותר השיעבוד הוי מפקיר עבדו לשמואל דס"ל א"צ גט שיחרור, מ"מ יש לפרש כל זמן שהוא עבד אינו רשאי לוותר לו השיעבוד אפי' שוויתר לו על זמן מה לעשותו חפשי מן השיעבוד חדש או פחות או יותר שלעולם אינו רשאי לעשותו חפשי מן השיעבוד אף שלא יהיה הפקר לגמרי והוי כמו מצות ציצית שאם הולך בבגד בת ד' כנפות מוטל עליו להטיל בו ציצית אבל אם ירצה לחתוך כנף מבעלת ד' אינו עובר בעשה רק שאינו מקיים העשה דציצית וכדאמר ליה מלאכא לרב קטינא, א"כ שמואל טובא קמ"ל דעובר בעשה אם משחררו, והשתא י"ל דפריך אדשמואל מתחילה הא עבר עשה בפועל ומשני מצוה שאני וליכא עבירת העשה בפועל, ופריך מ"מ מצוה הבאה בעבירה הוא דנהי דלא עבר העשה ממש כיון שאין כוונת שיחרורו לטובת העבד מ"מ עכ"פ לא עביד שפיר שע"י שמשחררו מתבטלת העשה שהיה יכול לקיימה, וכעין שאמרו אסור לבטל מצות יבמין, כ"ש הכא שיבטל בפועל מצוה דלעולם בהם תעבודו והיה יכול לקיימה אילו לא שיחררו ומשני מצוה דרבים שאני ודו"ק:

שם אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו כו' דליהוי עם קדוש. עיין בפני יהושע שתמה כיון דלשון הרי את בן חורין לא מהני בעל פה למה יועיל אפי' אמר הרי אתה עם קדוש, ואיפשר לומר דודאי לשמואל צריך לומר ע"כ דאין שיעבודו נמחל בדיבור כמ"ש התוס' לעיל דאל"כ למה צריך גט שיחרור לימא ליה באפי תרי זיל, אבל לרב דס"ל דצריך גט שיחרור י"ל דעיקר השיחרור בשביל איסורא אבל אמר לו הרי את בן חורין נמחל השיעבוד, לכן מהני נמי מה שחושב לומר שיהיה עם קדוש לאפקועי שיעבודו, ועיין בסמוך:

שם דליהוי עם קדוש. לכאורה קשה נשאל אותו למה נתכוין ואם לא נתכוין לשחררו למה יהיה משוחרר, ואיפשר לומר דהוא אומר באמת שנתכוין לשחררו אלא דקאמר איך נכלל בלשון זה שיחרור לכן אמר דבמשמעות הלשון היינו שיהיה עם קדוש לכן אמר לדמי לא קאמר שאינו במשמעות הלשון, אבל אם אמר שלא נתכוין לשחררו רק לדמי י"ל שאינו משוחרר כיון דאין כוונתו לשיחרור, ואיפשר דגם דמים אינו חייב כיון דאינו במשמעות הלשון דקאמר לדמי וקיי"ל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, מיהו נראה כיון דהוא נתכוין להקדישו עכ"פ א"כ נתייאש ממנו ולא איכפת ליה במה שנעמיד בלשונו לכן מדמינן ליה למפקיר שכבר נסתלק ממנו רק אי אמרינן דלדמי קאמר:

בפירש"י ד"ה אין הגזברין כו' והני גזברין כו' שאין גופן קנוי להקדש כו' אבל מוכרין כו' ואותן אחרים כו' עכ"ל צ"ע כיון דהגזבר גופיה לא קנה גופו איך תועיל מכירתו לאחרים שאחרים ישחררם מי עדיפי ממוכרים שלהם, ונראה דהתוס' לא ניחא להו בפירש"י מטעמא דפרישית לכן נתנו לזה טעם אחר כמבואר בתוס', וצ"ל בכוונת רש"י שלא הקדישן אלא לדמן דהיינו ע"מ שימכרום הגזברין לדמיהן לכן אין לגזבר כח אלא למוכרן וליטול הדמים, ואם הגזברין רוצים להחזיקו בשביל הקדש ב"ה אין להם כח רק למוכרן דוקא לכן אין כח בידם להוציאן לחירות:

מיהו קשה הא גופא למה נימא שגופן קנוי להקדש כמו מקדיש בהמה טמאה דאמרינן בה הרי היא קדושה לימכר וכאן נימא שהקדיש גופן לב"ה כיון דהאי תנא לא ס"ל דנחתא ליה קדושת הגוף דליהוי כמתפיס תמימין לב"ה, ולכאורה נראה דכאן לא אמרינן שהקדיש גופן