גרש ירחים קמו

איפכא בעבד עברי דגופו קנוי ואינו יוצא בלא שטר לא מהני ביה הפקר דאגיד גופו ביה, אף שנמחל השיעבוד ואין יכול להשתעבד בו מ"מ אכתי לא נפיק מכלל עבד לענין שחילל קדושת ישראל ומותר בשפחה כמעיקרא עד שיקנה לו גם הגוף דבעבד עברי ליכא קר שיהיה קנין הגוף תולה בשיעבוד, מיהו י"ל דקשיא להו אכתי עבד שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית ל"ל שיחרור למאן דאמר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, גם י"ל דפשיטא להתוס' דיכול להפקיר גם הגוף כמו כל נכסים שיכול להפקיר, ומ"ש בפני יהושע בעבד עברי לא שייך הפקר כיון שאין אדם יכול לזכות בו לא הוי הפקר לכ"ע אין זה מוכרח דטעמא בשביל שקדם לזכות בעצמו ולא דמי להפקר לעניים ולא לעשירים שהגריעותא מצד ההפקר עצמו אבל כאן ההפקר הוא כדת אלא שהוא קודם לזכות בעצמו, ובאמת יש להקשות למ"ד צריך גט שיחרור דיליף מאשה דאינה פטורה בלא גט א"כ קשה למה יצא לחירות ולמה מהני ההפקר כלל הא לא דמי לשאר הפקר שמוציא הדבר מרשותו אבל כאן כיון דע"כ הוא ברשותו לענין איסורא א"כ י"ל דשיעבוד תלוי בקנין הגוף, וא"כ גם אדשמואל תיקשי מנ"ל דא"צ גט שיחרור דילמא צריך גט שיחרור וממילא אינו פטור מן השיעבוד דשיעבוד תלוי בקנין הגוף, ואיפשר לשמואל לא מפיק ליה ממשמעותא דקרא דעבד איש, אלא מיתורא דקרא דנקט עבד איש משמע דאיכא שאינו עבד איש, ואי במשוחרר פשיטא, אלא איכא עבד שאין לו שטר שיחרור ואינו עבד איש ש"מ דאהני ביה הפקר, והשתא י"ל גם מ"ד דס"ל צריך גט שיחרור ס"ל דרשא דעבד איש רק דמוקי ליה לענין פסח דאינו מעכב האדון מלאכול בפסח וכמ"ש הרשב"א בשם הירושלמי, והשתא איכא למימר דבהך סברא פליגי שמואל ור' יוחנן דשמואל ס"ל דע"כ א"צ גט שיחרור דאילו צריך לא היה מועיל ההפקר שעדיין נשאר גופו אצלו, ור' יוחנן ס"ל דגלי קרא לענין זה שפטור מן השיעבוד ולא נשאר אצל רבו אלא איסורא וצריך גט שיחרור בשביל האיסור ודו"ק וצ"ע, ועיין בסמוך:

בא"ד ולא מהני כו' לשון קנין או לשון מחילה בלא שטר עכ"ל. ותימא לפ"ז למה בעינן בשטר שיחרור כל מה שצריך בגט אשה לשמה ולפסול מחובר כדלעיל דף ט' הא בשטר שיחרור שפיר מהני מדין מחילה והפקר ומה בכך שכתוב שלא לשמה או במחובר וכל מידי דפסול בגט אשה, ואיפשר לומר לסייע מכאן דעת הרמב"ם דס"ל דכל שטר נקרא מפי כתבם רק שתיקנו חכמים שטר מתקנת חכמים, אלא דלעיל דף ל"ו פריך מפני תיקון העולם דאורייתא הוא משמע דשטר מן התורה הוא, ותירץ בתומים סימן כ"ח דודאי בגט אשה שנאמר וכתב לה ספר כריתות הוא מן התורה שהרי צריך השטר לעיקר המעשה שאינה מתגרשת בלא שטר, וא"כ י"ל בגט שיחרור נמי הוא מן התורה ושפיר מהני מפי כתב, וזהו דוקא בשיחרור שכתוב בתורה דהיינו שנשתחרר ע"י הגט בהא גלי קרא דמהני, אבל כשמשתחרר מטעם מחילה והפקר אין השטר אלא לראיה כיון שאינו עיקר הקנין מיקרי מפי כתבם והיכא דמשוחרר ע"פ השטר בעינן כל תנאים שבגט אשה, ובזה ניחא דפסק הרמב"ם והרי"ף דע"ח נמי כרתי והפוסקים חולקין עליהם, ולפ"ז י"ל שהוכיחו משטר שיחרור דע"כ כל תיקון לשמה הוא משום שיהיה השיחרור עשוי שיועיל ע"פ הדין שמשחרר מן התורה ע"פ השטר, וקשה הא בלא"ה מהני מדין מחילה, וצ"ל מדין מחילה הוי מפי כתבם, וקשה הא קיי"ל ע"מ כרתי ואף שחתימות השיחרור מפי כתבם שאין החתימות מעין הכשר השיחרור, אלא ודאי אף ע"ח כרתי ושפיר הוו החתימות מעין הכשר השיחרור וא"ש, ודוק היטב:

מ"מ קשה לכל הפוסקים שהשיגו על הרמב"ם וס"ל דשטר לא הוי מפי כתבם, וא"כ קשה ל"ל לשמה ושאר דברים שצריכים בשיחרור כמו בגט אשה., ואיפשר לומר דעיקר חיובי שטר שיחרור הוא שיהיה לשמה ויתר הפרטים הוא בציוה לשליח לשחרר, ולפמ"ש הר"ן בפ"ק דפסחים באמר לא' הפקר נכסי אינו כלום וא"כ לא מהני מדין הפקר רק מדין שטר ובהא בעינן הפרטים שהם בגט אשה, מיהו כבר שדיתי נרגא בדברי הר"ן בספרי מגן אלף סי' תל"ד, ובודאי שתמיהת התוס' עצומה כמעט לית נגר דיפרקינה, וגם קשה בתורה גופא שכתוב שיחרור שהוא טירחא שלא לצורך מאחר דסגי בהפקר, והנלענ"ד בזה דודאי הך דהמפקיר עבדו יצא לחירות היינו אם העבד מרוצה זוכה בעצמו, אבל אם חפץ בעבדות אינו נעשה בן חורין בעל כרחו, מיהו הפקר הוי, והנה לעיל דף י"ב נחלקו ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל דהשיחרור חוב לעבד דניחא ליה טפי בעבדות, אלא דרבנן ס"ל דזכות הוא לעבד שיצא לחירות אע"פ שאוסרו בשפחה ובתרומה, וי"ל טעמא דרבנן דס"ל זכות הוא לעבד אף דפעמים דבהפקירא ניחא ליה מ"מ הוי ליה זכות שהרי אם רבו רוצה לשחררו יכול לשחררו בעל כרחו, והשתא שמואל דקאמר דהמפקיר עבדו יצא לחירות היינו משום דמסתמא זכות הוא לעבד שיצא לחירות והיינו ע"פ יסוד זה שבידו של הרב לשחררו ולכן זכות הוא לו בהחלט, והנה זה דוקא לאחר שכתוב בתורה מציאות השיחרור בשטר כדת מיקרי השיחרור זכות, אבל אם לא היה מציאות השיחרור בשטר שיחרור לא היה השיחרור זכות בהחלט דשמא לא ניחא ליה בשיחרור ובהפקירא ניחא ליה, וכיון שהוא כן דברי שמואל הם לאחר מציאות השיחרור שכתוב בתורה, והשתא כיון שעיקר השיחרור הוא כדת של תורה לשמה ובתלוש לכן בכתוב שלא לשמה פסול כיון דאם אין העבד רוצה בשיחרור פסול מן התורה פסלוהו בכל גווני כשאינו כתוב כדין וא"ש הכל לנכון:

בפירש"י ד"ה חבורי מחברי כו' אבל לשם עבדות כו' דלית להו דרשב"ג עכ"ל. ויש לדקדק דה"ל לפדותה לשם ב"ח כיון דס"ל כרבנן א"כ לשם ב"ח לא ישתעבד משום דממנעי ולא פרקי וממילא היה מוכרח לשלוח לה גט חירות, וי"ל דס"ל כרבא דמוקי מתני' לאחר יאוש, אבל לפני יאוש אפי' לרבנן ישתעבד אפי' פדאוה לשם חירות, אלא דאיכא למידק למה לא פדאוה לשם עבדות שלא יהיה להם הפסד שהרי ר' אבא יחזיר הדמים, ואיפשר שר' אבא לא היה לו דמים להחזיר להם הפדיון רק לשם חירות פדאוה בחנם:

בגמרא לעולם דלא מצו פרקי לה כו'. וקשה לפ"ז למה שלחו ליה אי יאות עבדת כתוב לה גיטא דחירותא הא כיון דלא מצו פרקי לה מסתמא גם ר' אבא נתייאש והתרמודאה לא פדאה לשם עבדות כי אם לשם איתתא א"כ לא קני לה לענין מעשה ידיה וכבר יצאה לחירות וא"כ פשיטא שכופין שיכתוב לה גט שיחרור וצ"ע:

שם אמר אביי אי לאו כו' כייפנא ליה למרה כו'. ויש לדקדק דהא מסיק בש"ס דאיפשר דמייחד לה לעבדיה א"כ ליכא אפרושי מאיסורא ומהיכא תיתי לכוף אפי' אינו עובר בעשה דהוי גט מעושה שלא כדין כיון שא"צ לשחרר ע"פ הדין, ואיפשר שלא נתרצה ליחדה לעבד והיה צריך גם על זה כפייה לכן טפי עדיף לכוף לשחררה, מיהו קשה הא לשיחרור י"ל דלא גמר ומקני והוי גט מעושה שלא כדין, וא"כ אינה מותרת לבן חורין וא"כ טפי עדיף לכפוייה שייחד לה לעבדו ומתקיים אפרושי מאיסורא, ונראה דהך כפייה לאו בשוטי אלא בדברי ריצוי בעלמא וכמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ט ע"ב ובב"ב, ולא חש לפרושי כיון דבאמת לא כפהו ואי לאו דמשחרר עבדו עובר בעשה היה כופהו בדברי ריצוי שהרי מצוה בלא"ה לפדות לשם בן חורין וכיון שמצא טעם לרצותו בדברים היה עושה, אבל כיון דעבר בעשה לא ביקש לפייסו על ענין שיחרור, אבל לא בכפייה גמורה:

וארווח לן בזה מה שקשה על הרשב"א בחידושיו במס' שבת דף ד' שכתב לתרץ אהא דכופין את רבו בחציו עבד וכי אומרים לאדם חטא לעבור בעשה שיזכה חבירו העבד בפריה ורביה, ותירץ כיון דחציו בן חורין ליכא עשה משום צד חירות, וקשה טובא לדבריו מאי פריך אדאביי מהך דחציה שפחה וחציה ב"ח דכפו את רבה ומאי קושיא הא הכא ליכא עשה כלל, כן שמעתי מקשין וקושיא גדולה היא לא ידעתי מבטן מי יצאה קושיא זו רק שמעתי רבים מקשין כן, ולפ"ז ניחא דבלא"ה יש להבין אמאי לא פריך אאביי מהא דר"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה משום מצוה וכ"ש משום מילתא דאיסורא, וצ"ל דמצי למימר דמצוה עדיף שהוא בעצמו מקיים ממילתא דאיסורא דהוא להציל אחרים מאיסורא, והשתא י"ל ודאי הך דכפו את רבה ודאי בכפייה ממש כסתם כפייה בש"ס והשתא קשיא הכא דודאי כיון דמצינו דכפייה על זה לאפרושי מאיסורא ובמצוה דהיינו להשלים לעשרה נקט רבותא דר"א שהפסיד עבדו בשביל מצוה, אבל פשיטא שאין לכוף לרב לשחרר עבדו להשלימו לעשרה אע"ג דבמצוה ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו לא מצינן לכוף הרב לשחרר עבדו להשלימו לעשרה, והשתא דחזינן דכפו התם את רבה לשחררה ע"כ מוכח דמילתא דאיסורא חמירא טפי ממצוה שהרי על מצוה אין כופין ואמילתא דאיסורא כופין, וכיון דמילתא דאיסורא חמירא א"כ כ"ש דליכא עבירה לשחרר בשביל מילתא דאיסורא א"כ ממילא אפי' איכא עשה ה"ל לכופה משום מילתא דאיסורא כיון דמילתא דאיסורא עדיפא ממצוה דרבים ממילא ליכא עשה במקום איסורא, ואביי גופיה דאמר כייפנא היינו במילי דעלמא דפשיטא דכפייה ממש לא שייך כיון דאיפשר דמייחד לה לעבדיה רק דאם תינשא לבן חורין הויא מינטרא טפי, אבל כפייה ממש אי פשיטא ליה לאביי לכוף משום מילתא דאיסורא א"כ עדיפא ממצוה ולא שייך העשה כלל, וע"כ היינו כפייה בעלמא בדברים וכה"ג איתא בכתובות דף נ"ג וכפייה ועייל פירש"י בדברים, ופריך שפיר כדפרישית, ועיינתי בלשון הרשב"א בחידושיו שכתב ז"ל, ולי נראה דשאני התם כיון דחציו בן חורין לית בהו משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות וההיא אמתא דעבדי בה אינשי איסורא משום שרבים נכשלים בה התירו לו לשחררה עכ"ל, הנה יש לכוון בדבריו מה שכתבתי דמשום מילתא דאיסורא ודאי מותר טפי ממצוה, ות"ל יתברך שעלה בידינו ישוב דברי הרשב"א מאור עינינו אשר כמעט לית נגר דיפרקינה:

וכבר עלה בדעתי לשית עצות מרחוק דאי חיישינן למיתה י"ל אע"פ שעובד רבו יום אחד אם ימות העבד באותו יום שעובד א"כ מקיים העשה וכן אי אמרינן אין ברירה הוי כוליה לרב כמו באין בו דין חלוקה, אלא שקשה א"כ ע"כ צ"ל תירוץ אחר להנך מ"ד אהא דכפו לשחרר בחציה שפחה וצריך לשית עצות מרחוק, ולפי שישוב הנ"ל הוא נכון וברור לא הארכתי בזה עוד: