גרש ירחים קמה

בתוס' ד"ה אבל בחזקה לא פי' בקונטרס חזקה של עבדות כו' וקשה כו' עכ"ל. המדקדק היטב בפירש"י יראה ברור שכוונתו דודאי כל קנינים הם בדעת אחרת מקנה וחזקה נמי לא מהני רק באמר לו חזק וקני, אלא כוונת רש"י דהכא ודאי דשבאי זכה שקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו, והנה הפקר נקנה בחזקה אע"פ שאין אדם אומר לו חזק וקני, והטעם דבשלמא בדבר שברשות מוכר הוא צריך הוא לומר לו חזק וקני, אבל הפקר שאין לו בעלים או שנתייאשו בעליו נקנה בחזקה לחוד, אלא דקשיא ליה דבשלמא בישראל שמצינו קנין חזקה בדעת אחרת מקנה י"ל דבהפקר אהני ליה חזקה, אבל בעכו"ם שלא מצינו קנין חזקה שכל קניינו בכסף מנ"ל שיכול לקנות כלל מן ההפקר בחזקה מאחר שלא מצינו קנין חזקה בעכו"ם מנ"ל שיכול לקנות כלל מן ההפקר בחזקה, ומשני שמצינו קנין חזקה בעמון ומואב וכיון שישנו במציאות קנין חזקה בעכו"ם ממילא קונה מן ההפקר בחזקה, ופריך עכו"ם ישראל מנ"ל שקונה בחזקה דודאי ישראל קונה עבד בחזקה כדאיתא בקידושין דף כ"ג דאיתקש לקרקע, והשתא ה"ה דמן ההפקר יכול לקנות בחזקה והיינו בעבד, וה"ה ודאי בישראל בחזקת מלחמה כמ"ש דבכה"ג הוא הך דעמון ומואב טהרו בסיחון היינו בחזקת מלחמה, אלא דודאי דחיקא ליה לרש"י דעבד שנשבה היינו בחזקת מלחמה דאיכא נמי שבויי לסטים כדאיתא בכתובות דף כ"ב, אלא דהכא לא דייקינן רק אי שייך קנין חזקה בעכו"ם ממילא קני ליה לעבד בחזקה מן ההפקר אע"ג דכאן לא מיירי בחזקת מלחמה כיון דמצינו קנין חזקה לעכו"ם בישראל ממילא הכא דנתייאשו הבעלים קונה מן ההפקר בחזקה, ומשני דכתיב וישב ממנו שבי ובפשטא משמע דאפי' לישראל קונה בחזקת מלחמה וכיון דמצינו גבי' קנין חזקה ממילא קנה כאן מן ההפקר דהא גם בישראל לא מצינו קנין חזקה בזוכה מן ההפקר רק בחזקת מלחמה כדיליף בקידושין דף כ"ו מושבו בעריכם אשר תפשתם וכן וירשתם אותה וישבתם בה והיינו חזקת מלחמה וה"ה בזוכה מן ההפקר לפירש"י דודאי לאו במלחמה משתעי מתני', כן נ"ל ברור בפירש"י:

ובזה מיושב מה שהקשו התוס' כיון דכתיב וישב ממנו שבי ל"ל הך דעמון ומואב טהרו בסיחון ונדחקו, ולפ"ז ניחא דודאי הך וישב ממנו כפשטיה קאי על ישראל, ובתוס' קידושין דף ז' כתבו דבן חורין לא איתקש לקרקע, ולענין מטלטלין י"ל טפי דנקנין בשביית מלחמה דמטלטלין נגזלין משא"כ קרקע דאינה נגזלת ס"ד דאפי' במלחמה אינה נקנית קמ"ל הך דעמון ומואב טהרו בסיחון, ואפי' אי בן חורין נמי איתקש לקרקע י"ל דמ"מ איפשר לחלק בין קרקע למטלטלין היינו עבדים דדרך מלחמה להחזיק באנשים לאנגריא של מלך, אבל הארץ לעולם עומדת ויתכן שבהמשך זמן תחזור לבעליה ואינם מתייאשים כ"כ כי דרך לפעמים שיתגברו צד השני קמ"ל דלא, ונראה שזהו טענת בני עמון ותשובת יפתח ואין להאריך, ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בד"ה עמון כו' וכי היכי דקנו ארצם כו' נמי גופם כו' עכ"ל נראה דהתוס' לא ניחא להו בפירש"י דאיתקש עבד לקרקע דהא משמע דעכו"ם קונה עכו"ם נמי למעשה ידיו, והתוס' לשיטתייהו דס"ל בן חורין לא איתקש לקרקע, וא"כ לא מוכח שיקנה בן חורין, ולזה כתבו דכי היכי דקנו ארצם וכו':

בד"ה דכתיב כו' וא"ת ל"ל השתא הא דעמון ומואב טהרו בסיחון כו' עכ"ל. התוס' נדחקו, וי"ל דודאי כיון דוישב ממנו שבי לא אתיא אלא למעשה ידיו דגופו לא קני, א"כ לא היה היתר לישראל אחר שהגוף של עמון ומואב קמ"ל בקרקע דקני נמי הגוף, אלא דקשה איך הותר להם גופן של עמון ומואב שהוזהרו עליהם ול"ל דטהרו בסיחון דהא עכו"ם לא קנה עכו"ם לגופיה רק למעשה ידיו א"כ שם עמון עליהם, וצ"ל דלא הוזהרו עליהם רק כשהם בארצם וברשות עצמן, אבל כשנכבשו מסיחון וקנו ארצם קנו נמי גופם אף שלא קנו גופם רק למעשה ידיהם, מ"מ בטלה האזהרה כיון שאבדו מארצם, וא"כ ממילא צריך הך דעמון ומואב טהרו בסיחון אף שלא קנו גופן הותרו לישראל דמסתמא גם גופן הותר לעשות בהם אנגריא ולהשתעבד בהם, וכן קיי"ל דמביאין ביכורים מעבר הירדן כדאיתא בפ"ק דביכורים, אלמא דקני להו קנין הגוף בקרקע, וגם בענין האומה עצמה איפשר דנ"מ בנודר מן אומה אחת וכבשן מלכות אחרת די"ל שבטל שמן ונקראו על שום המלכות שכבשום וצ"ע, ודוק היטב:

בגמרא תנן רשב"ג אומר וכו'. ויש לדקדק למאי דלא אסיק אדעתיה דבורח שאני תיקשי דר' יוחנן גופיה למה נקט ברח לימא בפשיטות עבד שנתייאש רבו ממנו יצא לחירות, ואיפשר דקמ"ל אע"ג דלא נתייאש השבאי ממנו מ"מ כיון דהבעלים נתייאשו ונהי דהשבאי קני ליה למעשה ידיו היינו כמו גזלן דעלמא בעוד שהוא אצלו קני שבח גזילה, אבל כשברח ממנו הדר קנה עצמו מטעם יאוש בעלים:

בתוס' ד"ה ואינהו סבור כו' תימא דילמא ידעי שפיר דלאחר יאוש הוה כו'. נראה ליישב ויתיישב בזה מה שפסק הרמב"ם בפדאו לשם בן חורין לפני יאוש א"צ להחזיר הדמים, והר"ן השיג עליו מן התוספתא דרשב"ג אמר בין כך ובין כך ישתעבד ומחזיר הדמים וע"כ לפני יאוש איירי כמ"ש הר"ן, דהא לשם עבד ישתעבד אמר ת"ק שהראשון מחזיר הדמים, ולפ"ז י"ל דקשיא ליה קושיית התוס' כאן וניחא ליה דקשה אריכות דבריהם ששלחו לשמואל אנן כרשב"ג ס"ל והוא שפת יתר ודבר שפתים, ועוד אי כרשב"ג ס"ל למה להם לפדותה לשם חירות כיון דדינא דישתעבד, אלא נראה שהראו בזה טובת עין נגד שמואל שלא נתכוונו שיחזיר להם הדמים, והוא אי כרשב"ג ס"ל היו פודין אותה לשם חירות כדי שיפטר שמואל מהחזרת דמים וכדברי הרמב"ם, ובזה יוודע לשמואל דאף דלשם אמהתא פרקוה אינן חפצים בדמים שלא עשו כן רק מחמת שחשבו פן יסבור שמואל כרבנן, וא"כ ממילא מיושב קושיית התוס' דאי לאחר יאוש הוא א"כ מדינא היא בת חורין רק משום גזירה גזרו עליה עבדות, א"כ בכה"ג גם הרמב"ם מודה דאי הלכתא כרשב"ג שישתעבד לראשון צריך עכ"פ להחזיר הדמים כיון דמדינא פקע זכות מרה לגמרי וא"ש ודו"ק:

בא"ד ולמאי דפרישנא כו' ולא מסתבר כו' עכ"ל. עיין מהרש"ל ומהרש"א דקשה דמצי לתרוצי הכי לרבנן דס"ל בודאי לאחר יאוש הוא משועבד לרבו שני, א"כ גם לרבנן א"ש כיון דאמרי לשום אמהתא פרקינן א"כ לאחר יאוש היא שלהם ולא משמע שבאים לתתה במתנה, ונראה דמהך דלשום אמהתא אין כאן דיוק כלל דמסתמא כיון שביקשו להחזירה מסתמא פדוה מיד בשביל מר שמואל וזכו לו, רק כוונת התוס' דאמרו אנן כרשב"ג ס"ל ומשמע לדידהו אפי' היו פודין אותה לשם עבדות נמי היתה של מר שמואל ולא צריך שום דבר, ואי הוה לאחר יאוש ה"ל לומר אנן כרשב"ג ס"ל ואנו נותנין אותה לך במתנה כיון דלפי האמת פדאוה לשום עבדות ודינא דישתעבד לרבו שני, א"כ משמע להו דאי כרשב"ג ס"ל בכל אופן היא של מר שמואל ולא צריכי לפרושי מידי ואי משתעבד לרבו שני א"כ אין כאן רק חלוקה אחת שבכל אופן אם פדאוה בשביל מר שמואל היא שלו, וע"כ קאמרי אנן כרשב"ג ס"ל ובודאי היא שלו בכל אופן שאפי' פדאוה לעצמן היא של מר שמואל, אלא דאי כרבנן ס"ל צריך לומר שפדאוה בשביל מר שמואל, אבל חלוקה דלשום אמהתא שפיר מתפרשא בשביל מר שמואל וזכה בה ודו"ק, ועיין בסמוך:

בד"ה אלא כו' כאביי ס"ל כו' עכ"ל. דחוק הוא דהא קיי"ל כרבא, ועוד דמקשינן לרבא מדר' יוחנן ולא פריך משמואל דרב גובריה ג"כ, ולכאורה היה נ"ל עפמ"ש בסמוך שהם פרקוה מיד בשביל מר שמואל, ואם כן י"ל דנהי דשבאי קני ליה למעשה ידיו היינו כשהישראל קונהו לעצמו דאז זכה בו אבל אם פדאו בשביל אחר י"ל דלא הוי זכות לאחר דשמא לא יתרצה להחזיר הפדיון וא"כ לא קנה האחר בפדיון של זה והם לא נתכוונו לקנות לעצמן וא"כ ממילא כשנסתלק רשות השבאי נשאר העבד בלא בעלים וא"כ בשלמא אי הוה לפני יאוש שפיר נשארה האמתא ברשותא דמרא קמא, אבל אם היה לאחר יאוש והם לא קנו אותה לעצמן רק בשביל מר שמואל וכיון דאינו זכות גמור לשמואל לא קנה אותה וא"כ ממילא נפקא לחירות, דלא שייך בזה זכין לאדם שלא בפניו דמאן לימא לן דזכות הוא למר שמואל שיחזיר הפדיון, אלא שהם היו סבורים שהוא לפני יאוש וממילא נשארה ברשות מרא קמא, אלא שראיתי להרמב"ם פ"ל ממכירה והועתק בש"ע ח"מ סימן רל"ה סכ"ג במוכר שמכר קרקע וזיכה ללוקח יד לוקח על העליונה אם רצה קנה כו', וא"כ גם כאן אם פדאוה לשם מר שמואל שפיר קנה אי מתרצה לקנות, מיהו לפענ"ד יש לעיין בדבר זה דנימא הכא לענין קידושין וגירושין אם קיבל שליח גט לא מהני אף שהאשה נתרצית אח"כ וצ"ע ואין כאן מקומו, מ"מ כאן י"ל כיון דסבורין דלפני יאוש הוא א"כ לא נתכוונו לקנות בקנין שהרי היתה ממילא של מר שמואל והוי כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם דלא קנה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו, א"כ לא קנה מר שמואל והשבאי כבר נסתלק בזוזי כדאיתא כה"ג בב"ב דף דנכרי מכי מטא זוזי לידיה נסתלק והם שפדאוה לא נתכוונו לקנות דהא סברי דלפני יאוש הוה א"כ לא קנאה שום אדם ושפיר יצאה לחירות וא"ש, ובזה מיושב קושיית התוס' לעיל דילמא ידעי דלאחר יאוש הוא, ולפ"ז ניחא דאי ידעי הרי נתכוונו לקנות והיתה צריכה גט שיחרור, אלא ודאי סברי דלפני יאוש הוא ולא נתכוונו לקנות לכן לפי האמת שהיה לאחר יאוש יצאה לחירות שלא קנאה שום אדם מן השבאי וא"ש הכל, ודוק היטב:

בד"ה המפקיר כו' דעבד עברי גופו קנוי אכתי יפקירנו כו' עכ"ל לכאורה נראה דהפקר נמי לא מהני לגופו דהפקר אינו אלא מחילת שיעבוד וגופו שהוא קנוי אצל אדון לא מהני ביה הפקר ולא דמי לשדה ושאר נכסים דקנין שיש לו בגופו אינו נפקע בלא שטר דאם נימא דההפקר מהני לגופו ג"כ א"כ קשה הא שמואל דבעי למילף דמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור מדכתיב עבד איש כו' שיש רשות לרבו עליו כו' והשתא קשה הא גופא מנ"ל דילמא מפקיר עבדו צריך גט שיחרור ולא נפיק בלא שטר א"כ שפיר קרינן בי' עבד איש, אלא ע"כ לומר דלא פשיטא לן בהפקר רק שהוא מחילת שיעבוד בעלמא וכיון שמפקירו נמחל השתעבדותו והשתא מפיק שמואל מקרא דכיון שמחל השיעבוד ממילא בטל קנין הגוף ג"כ והשתא איכא למימר