גרש ירחים קמד

לא יהיב טעמא לסתור דברי חכמים במאי דס"ל ישתעבד לרבו שני לאחר יאוש דאז בדין הוא שישתעבד לשני משום דממנעי ולא פרקי, אלא ודאי רשב"ג יהיב טעמא אלפני יאוש דאז לשם עבד ישתעבד לראשון, רק לשם בן חורין ס"ל לת"ק ממנעי ולא פרקי שפיר שייך הטעם משום כשם, אבל אי קאי לאחר יאוש אין זו טעם לסתור דברי חכמים דס"ל לאחר יאוש ישתעבד לרבו שני דתיקשי לנפשי' הא ממנעי ולא פרקי וה"ל למימר עיקר טעמא משום דחזקיה, כן נ"ל ודוק היטב:

מיהו לאידך פירושא שכתבו התוס' דמודה רשב"ג דלשם עבד ישתעבד לרבו שני לא שייך מ"ש, מיהו נראה לתירוץ זה בלא"ה לק"מ דאי לאחר יאוש ישתעבד לרבו שני לא שייך כלל ממנעי ולא פרקי דהרבה פודים יהיה לו שהרי קונין עבדים בדמים וכ"ש לפדותו מיד עכו"ם שעכ"פ מופקע ממצות, ולא שייך כלל ממנעי רק כשמשועבד לרבו ראשון שאין רוצה להוציא מעותיו רק בשביל שיהיה בן חורין ולא בשביל רבו ראשון, ולק"מ בשום אופן ודו"קף בתוס' ד"ה אי לפני יאוש כו' מ"מ לא מסתבר ליה לרבא כלל לומר דפליג לפני יאוש עכ"ל. נראה כוונת התוס' דרבא לא מוקי דפליגי בין לפני יאוש בין לאחר יאוש היינו משום דלא מסתבר לרבא דיסברו חכמים לפני יאוש לשם בן חורין לא ישתעבד להפקיע עבדו של חבירו משום תקנה דממנעי ולא פרקי, ולפ"ז איפשר גם רבנן ס"ל מצוה לפדות העבדים לפי האמת, וכן משמע מדברי מהרש"א, ועיין מ"ש לקמן דף ל"ח ע"א גבי אמתיה דר' אבא בר זוטרא, ולפמ"ש לעיל בגמרא א"ש טובא רבא לשיטתיה, ע"ש ודו"ק:

בגמרא ולרבא דאמר לאחר יאוש כו' ממאן קני ליה. ויש לדקדק דילמא ת"ק נמי ס"ל כדחזקיה דגזרינן שיפיל לגייסות אלא דבהא פליגי דת"ק ס"ל לשם בן חורין לא ישתעבד דמשום הא לא גזרינן שיפיל עצמו לגייסות דשמא יפדוהו לשם עבד, משא"כ אם לא ישתעבד ודאי יש לחוש שיפיל עצמו לגייסות ובהא מודה לרשב"ג, אמנם למאי דפרישית לעיל א"ש טובא דודאי אי לא קני ליה השבאי למעשה ידיו ורבו ראשון נתייאש ממנו הרי הוא בן חורין גמור ולא שייך לעשות מבן חורין עבד להכי צ"ל דקני ליה למעשה ידיו, וכן למה שפירשתי שיגנוב משל רבו א"ש ודוק היטב:

(דף ל"ח ע"א) בגמרא ולא הם קונים מכם כו' לגופו. תימא דבב"ק פ' הגוזל בתרא דף קי"ב פריך על עבד עברי הנמכר לנכרי עבד עברי הפקעת הלוואתו הוא, ומשני רבא לטעמיה דאמר עבד עברי גופו קנוי הרי בהדיא דנכרי קונה אפי' ישראל לגופו א"כ היכי קאמר ולא הם קונים זה את זה לגופו וכן ולא הם קונים מכם צריך לומר ג"כ לגופו ובב"ק מסיק דגופו קנוי, וי"ל דאף דגופו קנוי היינו רק למעשה ידיו דהא מציאתו שלו כדמשמע בקידושין דף ט"ז ע"ב דענק אמה העבריה ומציאתה אין לרבה אלא שכר בטילה לבד, א"כ לענין מציאה ומתנה לא קני ליה לכן אין צריך שיחרור כפירש"י לענין שיהיה מותר לבא בקהל מאחר שאין להם זע"ז קנין הגוף גמור אף דגופו קנוי למעשה ידיו, מיהו צ"ע מ"ש רש"י שא"צ ממנו גט הא עבד עברי דגופו קנוי צריך גט שיחרור, וא"כ עכו"ם דקני לישראל לא פקע בכדי רק בגירעון כסף ולמה לא יצטרך גם עכו"ם מעכו"ם גט שיחרור כיון דקני ליה לגופיה כמו עבד עברי לישראל, וי"ל כוונת רש"י ג"כ שא"צ ממנו גט להתירו בבת ישראל אם יתגייר או אם יברח ממנו היינו כשקונה עצמו ביאוש בעלים, כן נ"ל ודוק היטב:

ואכתי איכא למידק היכי אמרינן דקני ליה רק למעשה ידיו הא איתא בב"ק דף צ' במוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי ראשון ישנו בדין יום או יומים א"כ חשבינן ליה שהוא שלו לגמרי ואיך משכחת שיקנה דוקא למעשה ידיו, בפרט למ"ש דגופו קנוי לעכו"ם וכיון דקני למעשה ידיו הרי הגוף שלו ממילא, ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

שם עכו"ם ישראל קונה עכו"ם עכו"ם לא כ"ש. פירש"י דכתיב וכי תשיג, ויש לתמוה דריש לקיש דבעי לאתויי מנין לעכו"ם את העכו"ם שנאמר וגם מבני התושבים ל"ל כל האריכות הא כבר מוכח מקרא דק"ו הוא עכו"ם ישראל קונה עכו"ם עכו"ם לא כ"ש וה"ל למימר מנין לעכו"ם שאינו קונה העכו"ם לגופו, והא דעכו"ם קונה עכו"ם נפקא לן מק"ו וזיל קרי ביה רב הוא, ועוד דלא הוה ליה למימר מנין לעכו"ם שקונה העכו"ם למעשה ידיו ק"ו הוא כו' וכיון דק"ו הוא ממילא דיו לבא מן הדין להיות כנדון דאינו קונה אותו לגופו ול"ל לומר ולא הם קונים זה את זה, ונראה דודאי בקיצור לא מצי למימר מהך ק"ו דאיהו בעי למימר מנין לעכו"ם שקנה העכו"ם למעשה ידיו דשמא אין מציאות קנין למעשה ידיו דהא מעשה ידיו הוי דבר שלבל"ע כדאיתא בכתובות פ' אע"פ דף נ"ח, וא"כ אי יליף מעכו"ם שקונה ישראל אדרבה משמע דעכו"ם קני ישראל נמי לגופיה דאל"כ למה נאמר וחשב עם קונהו הא הוי הפקעת הלוואתו כדאיתא בהגוזל בתרא דף קי"ג, וצ"ל גופו קנוי א"כ עכו"ם כ"ש דקני גופו, אבל אי לא קנה גופו י"ל שאין מציאות שיקנה מעשה ידיו בלא גופו, להכי מייתי דעכו"ם עכו"ם נמי לא קני ליה גופיה וא"כ כ"ש עכו"ם ישראל דלא קני גופיה, והשתא צ"ל אף דגופו קנוי לענין שלא יהיה הפקעת הלוואתו אינו קנוי רק למעשה ידיו לחוד כמו דקל לפירותיו, א"כ איכא מציאות לקנות מעשה ידיו בלא קנין גופו, כנ"ל ודוק היטב:

בפירש"י ד"ה בחזקה כגון שבאי שהחזיק בו וקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו כו' עכ"ל. עיין בפני יהושע שהאריך לתמוה על רש"י היאך קני ליה השבאי הא יאוש כדי לא קני, וכבר כתבתי למעלה ליישב זה, אבל מה שתמה דא"כ אמאי אינו מועיל יאוש בקרקע ומסיק על זה טעמא דלא הפקירו אלא מפני אלמותו של גזלן ולא הפקירו אדעתא דכ"ע אבל בעבד ניחא ליה שיפדוהו דמצוה לפדות העבדים, ע"ש שהאריך, ולא הבנתי דמ"מ למה יתייאש ממנו אדרבה מצוה לפדות העבדים ויהיה דינו קודם יאוש ויחזירוהו לו, והנלענ"ד דדברי רש"י נכונים ומוכרחים, דאם יאוש אינו מטעם הפקר איך יזכה באבידה בדבר שאינו שלו, אלא ודאי מטעם הפקר הוא, אלא דס"ל לרש"י כמ"ש בחידושי ב"ק דהפקר גופיה לא מצינו שיועיל היכא דבאיסורא אתא לידיה דהפקר ילפינן משמיטה ושם אין ההפקר בא ע"י איסור, אבל כאן שההפקר בא ע"י איסור שעשה הגזלן לא מהני לכן בקנאו אחר מהני שפיר דלגבי אחר בהיתירא אתא לידיה, ומה שאין יאוש מועיל בקרקע הנה הטעם שכתב בפני יהושע שלא נתייאש אלא מפני אלמותו של גזלן כיון דהארץ לעולם עומדת לא נתייאש אדעתא דכ"ע רק ע"ד הגזלן ולא הוי הפקר ובמטלטלין אין היאוש מטעם הפקר כיון שאינן ברשותו לא מצי להפקיר דברי תימה הם, דא"כ איך בעי רבה לומר דיאוש קני כמו באבידה הא לא דמי לאבידה, דבשלמא באבידה יכול להפקיר כיון שלא בא לרשות אחר אבל בגזילה שהוא כבר ביד הגזלן לא יועיל הפקר ול"ל טעמא דבאיסורא אתא לידיה, ועוד דא"כ למה קני ביאוש ושינוי רשות דנהי דלגבי אחר מיקרי בהיתירא אתא לידיה מ"מ הרי לא קנאה הגזלן ואיך יקנה ממי שלא קנה, אלא נראה כדברי רש"י דודאי יאוש הוא מטעם הפקר רק לגזלן לא אהני שבא לו ההפקר מחמת איסורא ולאחר דמי לאבידה, ומה שהביא מהך דר' דוסא ס"ל כל הנלקט מדמי לדבר שאינו ברשותו א"כ איך יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו, וא"כ אי איפשר לומר דיאוש מטעם הפקר כיון דאינו ברשותו, נראה דלא מן השם הוא זה דא"כ למאן דפליג אדר' יוחנן בגזל ולא נתייאשו הבעלים יסבור דיאוש קני מטעם הפקר ובאמת מצינו פלוגתא בדר' יוחנן כמבואר בב"ק דף ס"ט ולא מצינו פלוגתא דתנאי ביאוש כדי אי קני, ולדברי פני יהושע למאן דפליג אדר' יוחנן יאוש קני מטעם הפקר, וא"כ מאן דלית ליה דר' יוחנן יאוש כדי קני והא ליתא, אלא נראה דודאי גם לפירש"י דיאוש הוא מטעם הפקר ואהני שיקנה הגנב ביאוש אם לא מטעם דבאיסורא אתא לידיה, והך דר' דוסא נראה ודאי כשאמר כל הנלקט יהיה הפקר ודאי מהני לגבי עניים עצמן שא"צ לשלם הגזילה, וכן בגנב או גזל והפקירו הבעלים הגניבה בפירוש שפיר קני ליה הגזלן וא"צ להחזיר אפי' הדמים שהרי הפקירה שיזכה בה מי שירצה, אלא דהפקר דידיה לא מהני רק לגבי הגזלן עצמו שיזכה בחפץ אפי' לא נתייאש כיון שהפקירו, אבל לגבי אחר לא מהני ההפקר שהרי אין אחר יכול לזכות בו כיון דאינו ברשות הנגזל ורשות הגזלן עליו והיינו דתלי ליה בדר' יוחנן דאם שניהם אין יכולין להקדיש א"כ אין יכול להפקירו שיזכה בה אחר שהרי רשות הגזלן עליו, משא"כ אי ליתא לדר' יוחנן שפיר יכול להפקיר ואם תפסו אחד מיד הגזלן זכה מטעם הפקר, אבל לגבי גזלן עצמו שפיר מהני ההפקר וזוכה בו ממילא כיון שהפקירו בפירוש, אבל מה שנעשה הפקר מחמת שנתייאש מחמת אלמותו של גזלן לא אהני ליה דבאיסורא אתא לידיה, וכן לענין מעשר אף דאהני ההפקר שלא יצטרכו עניים לשלם הגזילה מ"מ כיון דאחר אין יכול לזכות בו לא מיפטר מן המעשר ותליא שפיר בדר' יוחנן, ומה שאינו מועיל יאוש בקרקע נראה לפמ"ש בפירש"י דהא דיאוש הוי כהפקר היינו משום דנפקא לן מאבידה, דאם יאוש אינו הפקר א"כ מ"ט אבידה מותרת לאחר יאוש, אלא ודאי יאוש דין הפקר יש לו, וא"כ י"ל דלא ילפינן מאבידה רק מטלטלין דנגזלין ונעשין ברשות הגזלן דהא אינו משלם רק כשעת הגזילה, משא"כ קרקע דאינה נגזלת ולא נפקא מרשות בעלים י"ל גם ביאוש לא נפקא מרשות בעלים עד שיפקירנה בפירוש דלא יליף מאבידה דהוי יאוש הפקר רק במטלטלין די"ל דאהני היאוש שיצאו מרשותו אבל בקרקע י"ל דלא מהני, והא דמהני בעבדים היינו מטעמא דפרישית לעיל דלהכי יאוש קונה בעבד, אף דיאוש כדי לא קני היינו דוקא היכא דאם לא יועיל היאוש תשאר ברשותא דמרא קמא, משא"כ בעבד שאם לא יועיל היאוש לגבי מי שגזלו יזכה העבד בעצמו, א"כ אין נ"מ לבעלים שפיר קני יאוש כדי, וא"כ י"ל דנהי דלקרקע לא מהני יאוש היינו משום שע"י היאוש לא נעשית ברשות אחר, אבל בעבד כשנתייאש מיד בא העבד לרשות עצמו א"כ עדיף מיאוש דמטלטלין באבידה דעדיין לא בא לרשות אחר ואפ"ה קני המוצא כ"ש בעבד שמיד שנתייאש בא העבד לרשות עצמו וזכה בעצמו ודאי אהני היאוש ולא שייך לאקושי לקרקע לענין זה וכיון דמהני לגבי עבד עצמו אהני נמי כשהוא ביד אחר שיקנהו ביאוש מטעמא דפרישית, והכל ניחא, ודוק היטב: