גרש ירחים קמג

ממנו, וא"כ איך גזרו חכמים שמא יפיל עצמו לגייסות לעשותו עבד להתירו בתרומה ולישא שפחה, וגזירה כזו לא מצינו לעשות מבן חורין עבד ולא מצינו כזאת כיון דמן התורה בן חורין הוא לגזור עליו עבדות, ואיפשר לומר דת"ק לשיטתיה דס"ל בכריתות דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה ורשב"ג י"ל דס"ל ג"כ הכי, ולקמן דף מ' בתוס' ד"ה אותו כתבו דמעוכב גט שיחרור אי אוכל בתרומה מותר ג"כ בשפחה, וא"כ אינו עדיין בכלל ישראל וכי גזרו שישתעבד לרבו ראשון אינו מותר באסור לו דיכול לאכול בתרומה וגם מותר בשפחה, ובהכי ניחא הרמב"ם דפסק דלא כרשב"ג וכן הרי"ף, והרא"ש האריך בראיות להוכיח דהלכה כרשב"ג ולפ"ז ניחא דמוכח ע"כ לדידן דלית הלכתא כרשב"ג דהא סתמא דגמרא לקמן דף מ"ב ע"ב דמיבעיא לן במעוכב גט שיחרור אי אוכל בתרומה ולא איפשיטא ואי אמרינן כרשב"ג ע"כ מוכח דאוכל בתרומה דאל"כ לא שייך לעשות מבן חורין שאסור בתרומה עבד, וע"כ האיבעיא לרבנן דרשב"ג ולא ס"ל כריש לקיש בכריתות דמוקי דרבנן ס"ל מעוכב גט שיחרור מותר בתרומה וכמ"ש התוס' לקמן, וא"כ אי הלכתא כרשב"ג ע"כ נפשטה האיבעיא, אלא ודאי ס"ל לסתמא דש"ס דלא כרשב"ג ושפיר פסקינן כת"ק ודו"ק:

אמנם כן בתר עיון נ"ל יותר דבלא"ה נראה מדברי התוס' כיון דעכו"ם לא קני ליה אלא לענין מעשה ידיו גם הישראל שקנהו ממנו לא קני ליה רק למעשה ידיו, והוא תמוה בעיני לפרש ישתעבד שאין תורת עבד עליו רק למעשה ידיו, גם הרמב"ם כתב ישתעבד בו והרי הוא שלו משמע דהוי עבד גמור וקשה הא הנכרי לא קנה ליה רק למעשה ידיו וה"ל לבאר שאינו קונה אותו לגמרי, לכן נראה דודאי יאוש הוא מטעם הפקר כפירש"י או מטעם המבואר לקמן דעבד איש היינו שרשות רבו עליו נקרא עבד, וא"כ י"ל ודאי כששבה אותו השבאי והוא ברשות השבאי לא אהני יאוש בעלים דמ"מ אינו ברשות עצמו רק ברשות השבאי שהרי קנאו לענין מעשה ידיו, אלא דבאמת קיי"ל יאוש כדי לא קני וא"כ לא קנאו השבאי לגמרי דבאיסורא אתא לידיה, מ"מ כיון שתוקף בו בתורת גזילה וילפינן דקני ליה למעשה ידיו ויש לו זכות לקנותו, אף שקונהו באיסור מ"מ מעשה ידיו שלו דהא קיי"ל בתוקף בספינה של חבירו ונחית אדעתא דגזלנותא א"צ ליתן שכרה דלענין זה קונה הגזלן שא"צ ליתן שכרה, וכמ"ש התוס' שם בב"ק דף צ"ו דאי עבדא כמקרקעי דמי אפי' נחית בתורת גזלנותא צריך ליתן שכר דאין קרקע נגזלת, וא"כ כאן דמהני היאוש של הבעלים אף דיאוש כדי לא קני מ"מ קני ליה למעשה ידיו דכיון דמהני ביה יאוש א"צ להחזיר השכר לבעלים דשפיר אהני היאוש שיקנהו השבאי למעשה ידיו ומ"מ לא נפיק לחירות בהך יאוש כיון שהוא תחת יד השבאי, וגם השבאי לא קני ליה לגמרי דהא אין לו קנין הגוף וגם באיסורא אתא לידיה, מיהו כשפדאו ונסתלק יד השבאי שפיר קני ליה הישראל ביאוש ושינוי רשות כמו בכל גזילה, דאף שהגזלן אינו קונה ביאוש מי שקנה ממנו קונה ביאוש ושינוי רשות דלגבי מי שקנה אחר יאוש מיקרי בהיתירא אתא לידיה, נמצא לפי זה כשקנאו מן השבאי לאחר יאוש קנאו לגמרי דהא ה"ל יאוש ושינוי רשות וקנה גם גופו דלעולם לא קנאו השבאי רק למעשה ידיו והעבד לא קנה עצמו מאחר שברשות השבאי הוא למעשה ידיו וא"כ הוי עבד גמור ביד הפודהו, והשתא לרשב"ג שפיר ישתעבד לרבו ראשון והוי עבד גמור ולא קשיא הא כבר נעשה בן חורין ביאוש בעלים דיאוש כדי לא קני רק בעי נמי שינוי רשות ושפיר הפקיעו חכמים קנינו של השני והוי כאילו לא קנאו ולא נעשה בן חורין מעולם ע"י היאוש מאחר שרשות הנכרי היה עליו ומיד שקנאו הישראל העמידוהו חכמים ברשות רבו הראשון נמצא שהרי הוא עבד גמור דליכא שינוי רשות ויאוש כדי לא קני ביד הגזלן והעבד לא נעשה מעולם ברשות עצמו, והרי זה נכון עמוק עמוק מי ימצאנו חכם מבין יחקרנו:

ועפ"ז הדבר מבורר ממילא דבפדאו לשם בן חורין ישתעבד לראשון דאז י"ל שפיר יאוש כדי לא קני ולא נעשה בו שינוי רשות, אבל כשתימצי לומר שישתעבד לשני א"כ איך איפשר לעשות מבן חורין עבד כיון שאתה מכניסו לרשות השני והוא פדאו לשם בן חורין הרי איכא יאוש גמור שקונה העבד עצמו שהרי השני שפדאו לשם בן חורין ודאי נתייאש ממנו והרי נעשה כבר ברשות עצמו, אלא על כרחך כפירש"י שישתעבד לראשון:

וארווח לן בזה מה שנתחבטו הקדמונים איך קני ליה השבאי ע"פ היאוש הא אי קאי בהדיה לדינא ודאי צריך להחזירו לו, והרבה טרחו בזה הרמב"ן והרשב"א, אבל למאי דפרישית א"ש טובא דודאי נהי דעבדי כמקרקעי דמי ובתוקף בעבדו של חבירו צריך לשלם שכרו לחבירו כמ"ש התוס' שם בפ' הגוזל י"ל דזהו דוקא קודם יאוש אבל לאחר יאוש אף שאינו קונה גוף העבד כמו שאין יאוש מועיל לקרקע מ"מ למעשה ידיו קנאו דמעשה ידיו הוי כמטלטלין, ולא דמי לגזל קרקע שצריך לשלם גם הפירות היינו שהוא הנאת הקרקע עצמה וכן בנשתמש בקרקע שהוא הנאת הקרקע עצמה, אבל מעשה ידיו של עבד אינו הנאה דמגופו לכן מעשה ידיו דמיין למטלטלין שנגזלין ומהני ליה לקנותן לענין שא"צ לשלם שכרן כמו בספינה דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ולא מה שהרויחו בגזילה לכן שפיר קני ליה למעשה ידיו בגזילה, אפי' אי עבדי כמקרקעי דמי מ"מ לאחר יאוש קני ליה, והא דקשיא אכתי מאמתא דמר שמואל יתבאר לקמן בעז"ה, והכל נכון וברור ודוק היטב:

בתוס' ד"ה בין כך כו' דאי כשפדאו לשום עבד ישתעבד לשני יפיל עצמו כו' לענין מציאה כו' עכ"ל. לכאורה קשה דהוה להו להוכיח טפי דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שעשו בלשם בן חורין שישתעבד לראשון כדי שלא יפיל עצמו לגייסות שיפדוהו לשם בן חורין, וצריך להבין איך פסיקא להו שמא יפדנו לשם עבד, וצ"ל דמסתמא יפדוהו לשם בן חורין, וא"כ מי שירצה לפדותו לשם בן חורין כיון שיודע שישתעבד לראשון יערים לפדותו לשם עבד לעצמו ואח"כ ישחררנו ומה הועילו חכמים בתקנתן, ולפמ"ש לעיל בדעת הרמב"ם בפירוש המשנה יש ליישב, מיהו נראה דבלא"ה יש לומר דודאי לאו ברשיעי עסקינן שיפדנו לעבור על תקנת חז"ל, רק אי לא עבדו תקנה שישתעבד לראשון הוה סבור למיעבד מצוה לעשותו ישראל אבל כיון שגזרו חכמים שישאר דוקא ביד רבו הראשון ודאי לא עביד לאפקועי תקנת חז"ל, ועיין בסמוך:

בא"ד דמשום דבר מועט לא יפיל עצמו לגייסות עכ"ל. וקשה לפ"ז למה גזור שיפיל עצמו לגייסות מה יועיל בזה שמא יפדוהו לשום עבד דודאי שכיח טפי שיפדוהו לשום עבד משיפדוהו לשום בן חורין לאבד מעותיו בפרט לרשב"ג שמצוה לפדות העבדים, ודוחק לומר דבהצטרפות ריוח מועט וספיקא דיפדוהו לשום בן חורין יפיל עצמו לגייסות דזה דחוק דודאי לא שכיח כלל שיפדוהו ויאבדו מעות הפדיון, והנלענ"ד בזה דלא זו בלבד שגזרו שיפיל עצמו לגייסות ויפקיע מיד רבו דודאי לא סמך על זה שיפדוהו לשם בן חורין אלא שיש לחוש שיגזול ג"כ משל רבו ויפיל עצמו לגייסות וכשיבא למרחקים יתן לאחר מעות או חפצים שגזל משל רבו ויפדוהו לשם בן חורין דכיון דנתייאש רבו ממנו מי שיתן לו המעות קנאן ביאוש ושינוי רשות, וא"כ לא זו בלבד שיפקיע עצמו אף גם יפסיד רבו מה שיקח בגניבה או בגזילה וכל הון ביתו יקח ויתן לאחר שיפדנו והאחר קנה ביאוש ושינוי רשות וא"ש:

ובהכי ניחא מה שנתחבט בפני יהושע למה אמר רשב"ג אי לפני יאוש קאמריתו כשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות העבדים וקשה הא לפני יאוש כ"ש דשייך שישתעבד משום גזירה שיפיל עצמו לגייסות כדי שיפדוהו אף קודם יאוש, ולפ"ז ניחא דודאי לא סמך העבד שיפדוהו לשם בן חורין משלהם דלא שכיח רק שיפדוהו במה שגנב משל רבו ולגבי השני ה"ל יאוש ושינוי רשות, משא"כ לפני יאוש שאין קונין המעות א"כ לא יפדוהו כלל דאם נפדה בשל רבו ממילא נשאר של רבו דמה שקנה עבד קנה רבו ואינו מפיל עצמו לגייסות רק כדי שע"י יאוש בעלים יצא לחירות וזה לא שייך קודם יאוש שכל מה שתחת ידו הוא בחזקת רבו ולא יהיה לו במה לפדות, אלא דמ"מ אי לפני יאוש קאמרי רבנן ע"כ ס"ל עכשיו הואיל ואיתרמי שפדאו א' לשם ב"ח אם תימצי לומר שיהיה עבד לא ימצא מי שיפדנו אבל העבד אינו סומך עצמו על זה כלל:

ובזה יש ליישב ג"כ מה שפסק הרמב"ם בפדאו קודם יאוש לשם בן חורין דרבו ראשון אינו נותן דמיו, והקשו עליו דבתוספתא אמר רשב"ג בין כך ובין כך ישתעבד ורבו ראשון נותן דמיו, ולפ"ז ניחא דהרמב"ם מפרש התוספתא לאחר יאוש דכן מוכח לרבא, והשתא ודאי כיון דלא שכיח שיפדנו לשם בן חורין ויפסיד מעותיו יכול לטעון שמא פדית אותו בשל עבד ומה שקנה עבד קנה רבו וא"צ להחזיר לו הדמים, משא"כ לאחר יאוש אף אם העבד נתן לו המעות קנאו ביאוש ושינוי רשות א"כ לא יכול לטעון שמא העבד נתן לך המעות דאף אם נתן לו המעות קנאן לכן שפיר צריך להחזיר לו המעות, אבל הרמב"ם דאיירי לפני יאוש דכשנתן לו העבד בחזקת של רבו הוא יכול לטעון שמא נתן לך העבד המעות וא"צ להחזיר לו כלום, ודוק היטב:

אלא דיש לעיין דהרמב"ם לשיטתיה גם בקנה ביאוש מחזיר הדמים רק החפץ קנה ולא שייך זה ואין להאריך:

בגמרא רשב"ג לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן כו' אי לפני יאוש כו' כשם. והקשה בפני יהושע נימא דודאי ידע דלאחר יאוש קאמרי אלא דטעה דגם רבנן סברי חשש דיפיל לגייסות אלא דמ"מ ס"ל דלשם בן חורין לא ישתעבד משום ממנעי ולא פרקי וקאמר רשב"ג דמצוה לפדות העבדים ולא שייך ממנעי וממילא י"ל דישתעבד מטעם שמא יפיל עצמו לגייסות, והניח בצע"ג, גם לדידי הוה קשיא, מיהו נראה לפירש"י ותוס' דס"ל דרשב"ג ס"ל דישתעבד לרבו ראשון א"כ נראה דודאי אע"ג דמצוה לפדות העבדים מ"מ ימצאו הרבה פודים כשישתעבד לשני משימצאו פודים לשם מצוה שישתעבד לראשון וכדפרישית לעיל בלשון התוס' ד"ה דילמא, וא"כ אי ס"ל לרשב"ג דחששא דממנעי ולא פרקי חשובה טפי מחששא דיפיל עצמו לגייסות א"כ תיקשי אמאי ס"ל לרשב"ג דישתעבד לראשון, והתוס' תירצו לעיל דאין לתקן לגזול ולאחר יאוש לא שייך כיון דמדינא פקע מן הראשון, וא"כ אכתי לא יהיב טעמא למילתא דס"ל לאחר יאוש ישתעבד לרבו ראשון ובהא ודאי שייך חששא דממנעי ולא פרקי אף דמצוה לפדות העבדים, וא"כ אכתי