גרש ירחים קמב

שיקנה את עצמו הא פשיטא דקונה עצמו בכסף ע"י אחרים, כדאיתא בקידושין דף כ"ג, וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות עבדים וכ"ש כאן שזכות הוא לו שיצא מתחת יד השבאי, והדמיון שמביא הרשב"א למי שקנה עבד לזמן וחזר לוקח ומחל מעשה ידיו תוך זמן למי משתעבד הלא לרבו ראשון, ולפענ"ד לא דמי כלל דשם מחל על מעשה ידיו וממילא הוא לרבו ראשון, אבל כאן דמי למכר מעשה ידיו וחזר והקנה לעבד זכותו שגם העבד יכול לזכות במה שיזכהו המקנה וכיון שקנאו השבאי וזה פדאו שיזכה העבד בעצמו במעשה ידיו למה לא יועיל, ותדע לך דהא גם לאחר יאוש אין לשבאי קנין הגוף ואפ"ה יצא לחירות אם פדאו לשום בן חורין, מיהו לזה י"ל דאחר הפדיון הוא שקונה עצמו ביאוש בעלים, ועוד קשה א"כ איך אמר אביי בפשיטות לפני יאוש ישתעבד לרבו ראשון אטו אביי פליג אקרא דעכו"ם קונה ישראל למעשה ידיו, ומדברי הרשב"א נראה דאביי פליג נמי בהא וס"ל דשבאי לא קני ליה למעשה ידיו ושיטה דחוקה היא וגם לישנא דרבא דחוק דה"ל למימר רישא בין לפני יאוש בין לאחר יאוש וסיפא לאחר יאוש, ועוד דאפילו נימא כדברי הרשב"א דבחזקת מלחמה קונה נמי קודם יאוש, מ"מ דחוק לאוקמא מתני' בחזקת מלחמה דוקא אטו אם שבאוהו ליסטים לא יהיה הדין כן, עיין כתובות דף נ"ב שבויי ליסטים, גם הרמב"ם לא חילק כלל וכתב לפני יאוש ישתעבד לרבו ראשון, לכן לפענ"ד הדבר ברור כדפרישית דקני ליה ביאוש מטעמא דפרישית, ומקום הניחו לי רבותינו הקדמונים להתגדר בו:

שם אמר אביי לעולם לפני יאוש ולשום עבד ישתעבד לרבו ראשון לכאורה נראה דא"צ רבו הראשון להחזיר לו דמי פדיון כיון דלפני יאוש הוא ולא נתייאש ממנו וסבור היה להוציאו מיד השבאי א"כ למה יחזיר לו הדמים, אלא דבתוספתא איתא ורבו ראשון נותן דמיו, וצ"ל דלפני יאוש דקאמר אין ר"ל שרבו הראשון סבור להוציאו בחנם רק סבור הוא להוציאו מן השבאי בפדיון לכן נותן לו הדמים, ועיין לקמן דף נ"ח ע"ב בפירש"י בסיקריקון בבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון, ופירש"י שמחזיר לו הקרקע בחנם, ועיין בתוס' ב"ק פ' הכונס דף נ"ח, ומן התוספתא משמע כדבריהם, מ"מ משמע אם לא נתייאש הימנו וסבור הוא להחזירו מן השבאי שא"צ להחזיר הדמים כלל, והרמב"ם לא חילק בכך, ואיפשר הא דצריך הראשון ליתן דמים הוא מן התקנה דאל"כ ממנעי ולא פרקי וישתקע ביד עכו"ם, ואיפשר שזהו טעמו של הרמב"ם שפסק בפדאו לשם בן חורין שא"צ להחזיר הדמים והיינו משום דמדינא איפשר שאין צריך להחזיר הדמים דהוי מבריח ארי מנכסי חבירו רק משום תקנה דממנעי ולא פרקי, וא"כ כשפדאו לשם בן חורין דלא נחית אדעתא דזוזי רק דוקא שיהיה בן חורין, א"כ אפי' יחזיר הדמים שייך ממנעי ולא פרקי שהרי רוצה דוקא לפדותו לשם בן חורין וליכא תקנה וממילא אין צריך להחזיר הדמים ודו"ק, וצ"ע:

מיהו קשיא לדברי הר"ן דמפרש התוספתא לפני יאוש תיקשי לרבא התוספתא, דרבא מוקי לאחר יאוש ורשב"ג לא ידע מאי קאמרי רבנן, א"כ משמע דלפי האמת לפני יאוש ס"ל לרבא לכ"ע ישתעבד לראשון ותיקשי התוספתא דרבנן ס"ל בהדיא דלא ישתעבד בפדאו לשם בן חורין, ולולא דברי הר"ן היה נראה לי לפרש התוספתא לאחר יאוש ומיירי שפדאו לשם רבו הראשון דזכי ליה לראשון ולא נתכוין לפדותו לשם עצמו ובכה"ג הראשון נותן דמים, ולפ"ז א"ש דרשב"ג ס"ל לשם בן חורין נותן דמים היינו משום כיון דלאחר יאוש הוא ומדינא פקע רשות רבו הראשון, אלא שעשו תקנה שלא יפיל עצמו לגייסות, א"כ מסתמא אדעתא דהכי לא יהיב זוזי וכיון דהראשון מרויח העבד שאינו שלו ראוי שיתן הדמים עכ"פ, משא"כ הרמב"ם דמיירי לפני יאוש דמדינא העבד של הראשון י"ל שא"צ ליתן הדמים כלל דלא נחית לטיבותא של ראשון ולא נתייאש ממנו וא"ש, ודוק היטב. ועיין מ"ש בסמוך:

שם דילמא ממנעי ולא פרקי. ויש לדקדק נהי דס"ל לת"ק דאין מצוה לפדות העבדים כמו בני חורין מ"מ עכ"פ למה לא יהיה מצוה לפדותן מדין השבת אבידה לבעלים, ונהי דאינו מחוייב להוציא ממון שלו להחזיר אבידה דשלו קודם מ"מ כשפודהו לשם בן חורין ורוצה לאבד מעותיו א"כ ודאי הוי מצוה גם להחזיר לראשון והשבת אבידה הוא עכ"פ, ולזה י"ל דמ"מ כיון דאינם מחוייבים לפדות העבדים ומדין השבת אבידה א"צ ליתן מעות שלהם לכן ימנעו לפדותן, ועיין לקמן גבי תרמודאה, ובפירש"י ד"ה חבורי מחברי אהדדי, מיהו קשיא כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו א"כ מאי מצוה איכא בפדאוהו לשום בן חורין לעשותו משוחרר, וצ"ל דמצות לעולם בהם תעבודו לא רמיא רק על הבעלים ולא על אחר, ובהכי ניחא דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שפירש בדרשב"ג בין כך ובין כך ישתעבד לרבו שני, ולכאורה הוא תמוה כיון דפדאו לשם בן חורין מה הועילו בתקנתן הא מ"מ יוציאנו לחירות כיון שהוא משועבד אצלו, ולפ"ז ניחא דבשלמא כשפדאו לשם בן חורין ואינו ברשותו לא עבר אמצוה, אבל כשיהיה שלו לא יוכל לשחררו מטעם שעובר בעשה, וא"ש דברי הרמב"ם, מיהו למ"ש הרשב"א לקמן בשם הרמב"ן דלעולם בהם תעבודו הוא כעין מתנת חנם שאסור ליתן לעכו"ם, א"כ קשיא טובא איך רשאי לפדותו לשם בן חורין כיון שיכולין לפדותו לשם עבד ולקיים לעולם בהם תעבודו, וכ"ש דקשה למה ממנעי ולא פרקי הא איכא מצוה טפי לפדותו לשם עבד מלשם בן חורין דבטלה עשה דלעולם בהם תעבודו, ואיפשר לומר לזה דודאי הא דקאמר מצוה לפדות בני חורין אף דעכשיו הוא עבד שהרי לפני יאוש הוא, צ"ל דמצוה לפדות שיהיה בן חורין ויהיה ישראל גמור והשתא איכא למימר כדמשני בברכות ולקמן דף ל"ח ע"ב דר"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה, ופריך הא המשחרר עבדו עובר בעשה, ומשני מצוה שאני, ופריך מצוה הבאה בעבירה הוא, ומשני מצוה דרבים שאני, וא"כ י"ל דכאן כיון דאיכא מצוה לפדות לשם בן חורין כשיהיה ישראל גמור איכא מצוה דפדיון שבוים, א"כ שפיר כשמכניסו לבן חורין מקיים מצות פדיון ומצוה שאני, וכאן לא שייך לאקשויי מצוה הבאה בעבירה הוא שעדיין לא נתחייב בעשה לזה פודה אותו לשם בן חורין ולא יבא לכלל עבד בהא לא צריך מצוה דרבים ודו"ק:

שם דילמא ממנעי ולא פרקי. איכא למידק כיון דלפני יאוש הוא ורבו יכול להוציאו למה יתקנו שיצא לחירות בעל כרחו של רבו ראשון כיון שלא נתייאש ממנו, וי"ל לזה דודאי פעמים שהרב מקוה להוציאו אבל באמת נכזבה תוחלתו שלא יוכל לפדותו רק עכשיו שעת הכושר לפדותו והוי יאוש לפי האמת, ומ"מ מיקרי לפני יאוש דאביי לשיטתיה דס"ל בב"מ דף כ"א יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, א"כ שפיר שייך ממנעי ולא פרקי ובאמת לא ישוב אליו עוד והוי לפי האמת יאוש רק שהוא יאוש שלא מדעת ולא נפיק מרשות רבו ראשון, ובזה יש ליישב מה שפסק הראב"ד כאביי והבין גם בדעת הרמב"ם כן, והוא תמוה דאביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם, ולפ"ז ניחא די"ל דודאי אוקימתא דאביי רויחא טפי לאוקמא לפני יאוש דלא צריך לומר דרשב"ג לא ידע מאי קאמרי רבנן, אלא דרבא לשיטתיה דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש לא ניחא ליה לומר לפי האמת דס"ל לרבנן לפני יאוש לשם בן חורין לא ישתעבד דטעמא מאי משום דממנעי ולא פרקי וקשה מ"ש הא לפני יאוש מקוה האדון להוציאו מיד השבאי וצ"ל דהוי יאוש לפי האמת, ולרבא בכה"ג ודאי הוי אחר יאוש דרבא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש לכן מוקי רבא דרשב"ג לא קאמר רק אם תאמרו ותסברו דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש י"ל ממנעי ולא פרקי ס"ל דמצוה לפדות העבדים, אבל לפי האמת לרבא לא משכחת לה לפני יאוש ממנעי ולא פרקי, דאי לפני יאוש לגמרי לא שייך תקנה שהרי הרב יכול להחזירו, ואי סבור שהוא לפני יאוש הרי הוא לאחר יאוש באמת ולא שייך לתקן כלל דלאחר יאוש ודאי הוי בן חורין, וא"כ רבא לשיטתיה הוכרח לידחק, וידוע דיאוש שלא מדעת מהלכות יע"ל קג"ם הוא דפסקינן כאביי, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה לעולם כו' ה"ה דמצי למימר לרבו שני לא דהא לפני יאוש הוא עכ"ל לענ"ד נראה דלא פסיקא ליה דודאי כיון דרבו ראשון מחזיר לו הדמים אם הוא עבד לרבו ראשון, מ"מ ודאי אם אין הראשון רוצה להחזיר הפדיון ע"כ נשאר לרבו השני שהוציא ממון עליו דמסתמא לא שדי זוזי בכדי, וא"כ אהני לן טעמא דלשם בן חורין פרקי' דלא ישתעבד אפי' אין הראשון רוצה להחזיר הדמים, ועוד דנראה כיון דהראשון צריך להחזיר הדמים איפשר שיכול להשתמש בהעבד עד שיחזיר לו הדמים, כמו בבונה חורבתו של חבירו שדר בו עד שיחזיר לו יציאותיו, מיהו בפדאו לשם בן חורין לא ישתעבד בו כלל:

בד"ה דילמא מימנעי ולא כו' וא"ת מה"ט כשפדאו לשום עבד כו' לכאורה אין מקום לדבריהם דהא ליכא מצוה לפדות עבדים לת"ק א"כ מה חשש אם ימנעו ולא פרקי, ונראה דהקושיא הוא לרשב"ג דס"ל בין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון ובפדאו לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון, א"כ ודאי שיהיו יותר פודים כשיפדנו לעצמו מלרבו ראשון, וא"כ לרשב"ג כי היכי דהפקיעו חכמים העבד מן הראשון כשפדאו לשם בן חורין, דכשישתעבד לראשון לא ירצו לפדותו אף דהראשון מחזיר דמי הפדיון ע"כ לומר דחשו פן יהיה נוח לפדותו בחנם לשם בן חורין משיפדוהו ע"ד שיחזיר רבו ראשון המעות ולשם עבד, א"כ כ"ש דיש לחוש טפי שממנעי רבים שהיו הפודים אם היה משועבד להם משיהיו פודים כשישתעבד לרבו ראשון, ובזה ניחא קושיית מהרש"א שהקשה על התוס' לעיל מאי קשיא להו לימא לרבו שני לא דהוא לפני יאוש, הא בעינן טעמא דלשם בן חורין דלא נימא לרבו שני משום דממנעי ולא פרקי, ולפמ"ש לא קשיא מידי דלרבנן לא שייך כלל ממנעי בפדאו לשם עבד כיון דלא ס"ל מצוה לפדות העבדים, ולק"מ ודו"ק:

בגמרא רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה כו'. והקשה פני יהושע הא לפני יאוש ודאי ישתעבד לרבו ראשון וסתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא א"כ מה יועיל כשיפיל עצמו לגייסות ע"ש, ואין זו קושיא כיון דחזינן דנתייאשו ממנו אלמא דהני גייסות אלמין נינהו ויפיל עצמו תמיד לגייסות אלמין שע"כ יתייאש ממנו:

מיהו איכא לתמוה כיון דמדינא לשם בן חורין לא ישתעבד א"כ כיון דלאחר יאוש הוי בן חורין וישראל גמור דהא כבר נתייאשו הבעלים