גרש ירחים קמא

למיחש שהרי היה הלוה יכול ליפטר אילו היה טוען ברי שלא היה לו פרוזבול, מיהו קשה לפ"ז למה באומר תנאי היה נאמן המלוה במיגו דפרוזבול היה לי ואבד הרי הלוה יכול להכחישו על זה ובמכחישו אינו נאמן כמ"ש בתומים, ואיפשר לומר דכך הוא המיגו דודאי לא משכחת לה שיטעון הלוה ברי שלא היה לו פרוזבול רק שהמלוה הודה לו שלא היה לו פרוזבול וששמטתו שביעית, והשתא שהלוה טוען לא היה תנאי א"כ הרי מוכח מטענת הלוה שלא הודה לו המלוה, א"כ המלוה יכול לומר אני פרוזבול היה לי ואבד רק שיראתי לטעון כן פן תאמר הודיתי בפניך, והשתא שאתה טוען שלא היה תנאי הודית שלא הודיתי בפניך ובאמת מ"מ פרוזבול היה לי ואבד, וא"כ שפיר י"ל דבלוה מכחיש לא מהימן המלוה לומר פרוזבול היה לי ואבד, וא"כ ביש לו נכסים לא חיישינן לקנוניא, ודוק היטב:

איברא דקשיא לי סוגיא דמכות דף ג' ע"ב דאמר שמואל המלוה לעשר שנים שביעית משמטתו, מתיב רב כהנא אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיה אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד שלשים ובין ליתן עד עשר שנים ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעי שלומי ליה, וקשה מאי קושיא הא הוי חזקה אלימתא שהיה כותב פרוזבול עד שפטור אפילו משבועה א"כ מה יש ללוה לטעון שהפסידוהו ומה צריך לאוקמא במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו, ובפשיטות נמי קשיא אטו לא ידע דאיכא תיקון פרוזבול ולמה כולהו בעי שלומי, והנלענ"ד בזה דקשיא ליה הא גופא למה נקט תנא לעשר שנים ולא נקט לשלש וארבע וע"כ הא גופא אתי לאשמועינן דבעשר לא משמט שביעית וע"כ קודם תקנת פרוזבול נשנית משנה זו וקמ"ל דאיכא דלא משמט, ומשני במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לב"ד, אע"ג דמתני' הוא נראה דבלא"ה קשה במלוה על המשכון הרי המלוה נאמן עד כדי דמיו ובלא עדים נמי נאמן שהלוהו רק לשלשים יום ולא הפסידוהו העדים כלום, וכן במוסר שטרותיו קשה ניחזי מאי כתיב בשטרא ואם כתב סתם הרי יוכל המלוה לתובעו, ורבינו בתומים סקי"ג ביקש עצות מרחוק על זה, גם אני אמרתי גווני טובי דהיינו שגם תחת יד הלוה יש חפץ של המלוה ובשטר שהזמן נמחק וכהנה רבות, אבל האמת יורה דרכו שא"צ לידחק כלל בזה רק מלוה על המשכון היינו שהלוה לו מעות והתנה עמו שיתן לו משכון והלוה מודה בזה ופן במוסר שטרותיו היינו שהלוה לו ע"מ שיתן לו שטר וממילא הלוה צריך ליתן לו שטר ואם אינו רוצה מחוייב להחזיר לו המעות כמבואר בסימן ל"ט סעיף ד', וכיון שעכ"פ צריך ליתן לו שטר ממילא אין לו טענה על העדים שהפסידוהו דמסתמא לאו בשופטני עסקינן שבודאי היה מוסר שטרותיו לב"ד, א"כ כעת השמיענו רבינו הקדוש כזאת במשנה זו דאף שהיה רק תנאי שיתן לו משכון או שטר לא מיקרי הפסד רק הפסד דזמן לחוד, כן נ"ל ברור לאמיתה של תורה:

במשנה עבד שנשבה כו' לשום בן חורין לא ישתעבד.. לאביי דמוקי בגמרא מתני' לפני יאוש ולשום בן חורין לא ישתעבד משום דממנעי ולא פרקי, יש לדקדק אמאי לא תני במתני' מפני תיקון עולם כמו דתני בכולהו משניות דפירקין, בשלמא לרבא דמוקי מתני' לאחר יאוש א"כ אין כאן תיקון עולם לת"ק לכן לא חייש למתני', אף דלרשב"ג ישתעבד מפני תיקון עולם י"ל כיון דלת"ק ליכא תיקון עולם לא חש ליה אבל לאביי קשה, ואיפשר לומר דודאי לאביי דמוקי לפני יאוש ולשם בן חורין לא ישתעבד, מ"מ נראה כיון דלפני יאוש הוא א"כ עכ"פ צריך העבד לכתוב שטר על דמיו כדלקמן בעבד שעשאו רבו אפותיקי, וא"כ י"ל דהך תיקון עולם דקתני בסיפא י"ל דקאי נמי ארישא דכאן כיון דלא נתייאש רבו הימנו נהי דהפקיעו גוף העבד מן האדון מ"מ מהיכא תיתי שלא יכתוב העבד עצמו שטר על דמיו כיון דמדינא עבד הוא שפיר י"ל דתיקון עולם קאי ארישא, ובזה, איפשר לכוין דאביי ורבא שמחולקין בפירוש המשנה, ולכאורה דברי אביי פשוטין יותר וא"צ לדחוק דרשב"ג לא ידע מאי קאמרי רבנן, אלא די"ל דאביי ורבא לשיטתייהו אזלי ותליא בשתי האוקימתות דלקמן דף מ' ע"ב דרב מוקי שיחררו רבו ראשון ושורת הדין דאין העבד חייב כלום לרבו השני רק מפני תיקון העולם כותב שטר על דמיו, א"כ אי איפשר לומר כאוקימתא דאביי דא"כ תיקשי ליתני מפני תיקון העולם כותב שטר והא ל"ל דקאי אשניהם דהכא מפני תיקון העולם הוא בן חורין ולולא זאת היה עבד, ומה שצריך לכתוב שטר על דמיו הוא מצד הדין ולא מצד תיקון שהרי הוא עבד מדינא, א"כ כאן הוא תיקון אחר שיהיה בן חורין שלא כדת של תורה ולקמן הוא בן חורין מדינא וכותב שטר משום גזירה, והנה לאוקימתא דרב טעמא כדרבא דס"ל הקדש חמץ ושיחרור מוציאין מידי שיעבוד, וכתבו התוס' דרבא לטעמיה דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה ע"כ ס"ל הפירוש כרב ולא מצי לאוקמא כאביי דא"כ ה"ל למיתני תיקון עולם במשנה זו, דל"ל דסיפא דתני תיקון עולם קאי נמי ארישא דלא ראי זה כראי זה דלקמן מדינא משוחרר וכאן משוחרר מן התקנה, ואביי לשיטתיה דס"ל למפרע הוא גובה, א"כ ע"כ מפרש למתני' דלקמן כאוקימתא דעולא דשורת הדין שאין העבד חייב במצות ומדינא הוא עבד, ושפיר י"ל דתיקון עולם קאי נמי ארישא דגם כאן צריך לכתוב שטר על דמיו ומדינא הוא עבד לכן ניחא ליה טפי לאוקמא מתני' קודם יאוש, והכל נכון, ודוק היטב:

ועפ"ז איפשר ליישב מה שפסק הרמב"ם בפ"ח מעבדים לפני יאוש ופדאו לשם בן חורין דהוי עבד וא"צ להחזיר הדמים כלל, והקשו עליו דבתוספתא איתא בהדיא דרשב"ג ס"ל בין כך ובין כך ישתעבד והראשון מחזיר הדמים, ולפ"ז ניחא דהרמב"ם לשיטתיה דפסק כרבא ולרבא כיון דלא נזכר תיקון עולם אלמא דלחכמים לא עשו שום תיקון, וא"כ י"ל מדינא ודאי כיון שפדאו לשום בן חורין ולא נחית אדעתא דדמים אין הראשון צריך ליתן הדמים כלל, מיהו רשב"ג דס"ל שעשו תיקון בדבר להחזירו מחירות לעבדות דהא לאחר יאוש דמדינא הוי בן חורין עשו תיקון שלא יפיל עצמו לגייסות שיהיה עבד שלא כדת של תורה, א"כ אף גם לזה עשו תיקון שיחזיר המעות דאל"כ ממנעי ולא פרקי כיון דאם יפדנו לשם בן חורין יפסיד מעותיו לגמרי, א"כ י"ל שימנעו ולא יפרקו, אבל אי עבדי שהראשון מחזיר המעות א"כ נהי דחפץ טפי לפדותו לשם בן חורין שפיר יפדנו לשם בן חורין דהא ודאי כשתיקנו שישתעבד היינו כשירצה הראשון להחזירו, אבל כשאין הראשון רוצה להחזירו ודאי נשאר בן חורין, והשתא פודהו ממה נפשך אם יסכים הראשון לחירות הרי הוא בן חורין ואף שלא יסכים לחירות והתקנה דישתעבד עכ"פ לא יפסיד, משא"כ אם לא יחזיר לו הדמים כשירצה לפדותו לשם בן חורין ממנע ולא פריק דשמא לא יתרצה ויפסיד המעות לגמרי ולמניעה כזו ודאי יש לחוש לכן עשו תקנה שיחזיר לו המעות כדי שיהיה מצוי לפדותו יותר, אבל אנן קיי"ל כת"ק וליכא שום תקנה כלל רק מדינא ומדינא כיון שפדאו לשם בן חורין לא נחית אדעתא דמעות שמא יסכים הראשון לחירות ואיבד מעותיו לכן א"צ להחזיר כלל המעות דלרבא לא עשו שום תיקון בזה לת"ק רק לרשב"ג, ודוק היטב:

בגמרא אלא לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד. כבר צווחו קמאי דקמן דנהי דהוי לאחר יאוש במאי קני ליה שבאי זה, עיין בחידושי הרשב"א בשם הראב"ד ורמב"ן, ועיין בפני יהושע וכבר קיימתי כל זה מסברא דנפשאי, דנהי דיאוש כדי לא קני מ"מ גבי עבד הוי כמו יאוש ושינוי רשות שקונה עצמו, וכ"כ בפני יהושע, אלא דקשה הא בגמרא משמע דשבאי גופיה קני ליה למעשה ידיו ולמה יקנה אותו השבאי הא באיסורא אתא לידיה, גם עלה בדעתי דגבי עבד כיון שנתייאש ממנו נקרא בן חורין והוי כמו יאוש ושינוי השם דקני כדאיתא בר"פ לולב הגזול גבי אוונכרי, אלא דגם זה אינו מספיק כיון דשבאי קני ליה למעשה ידיו הרי הוא עבד מ"מ, וא"כ למה יקנה אותו השבאי הא באיסורא אתא לידיה, אלא דמ"מ י"ל כמ"ש דודאי יאוש כדי לא קני והוי ברשותא דמרא קמא ולא דמי לאבידה דבהיתירא אתי לידיה, לכן נראה כיון דיאוש לא קני שפיר הוי ברשותא דמרא קמא, משא"כ גבי עבד אם תימצי לומר דשבאי לא קנה ליה א"כ כיון שהבעלים נתייאשו ממנו יקנה העבד את עצמו מטעם יאוש ושינוי רשות או שינוי השם, א"כ י"ל הא דס"ל בעלמא בפלוגתא דיאוש כדי דפליגי תנאי ואמוראי אי יאוש כדי קני י"ל דשפיר מחלקינן בין גזילה לאבידה דבגזילה דבאיסורא אתא לידיה אינו בדין שיקנה של חבירו ביאוש מיהו הכא בעבד כשתימצי לומר דלא קני ליה השבאי הרי קונה העבד עצמו ויצא לחירות לגמרי א"כ לא אהני ליה למרא קמא הא שלא יקנה השבאי ואדרבה כשיקנהו השבאי איפשר שעדיין יבא לרשות הרב אף שנתייאש ממנו, אבל כשלא יקנהו השבאי יקנה העבד עצמו, א"כ לא אהני ליה למרא קמא מה שלא יקנהו השבאי לכן הכא לכ"ע יאוש כדי קני ואתי שפיר:

מעתה נחה שקטה תמיהת הראב"ד איך קנה ליה שבאי למעשה ידיו, ואי קאי בהדי' בדינא מי לא מצי מפיק ליה מיניה, והרמב"ן והרשב"א האריכו בזה, ולפמ"ש לק"מ, דודאי עבד כנעני שיכול רבו למוכרו כבהמתו א"כ יכול למוכרו למי שרוצה מצד הדין רק דקנסינן ליה הואיל והפקיעו ממצות כדלקמן דף מ"ג ע"ב ע"כ ברשות רבו הוא כשורו וחמורו, וכי היכי דרבו יכול למוכרו הכי נמי כשנתייאש ממנו שפיר קני ליה השבאי למעשה ידיו, ואי קאי בהדיה בדינא הוי כמו בגזלן שא"צ להחזיר רק דמי הגזילה דבכה"ג שפיר קני ליה שבאי ביאוש דבכה"ג יאוש כדי קני ולק"מ:

וניחא נמי בזה אפי' למ"ש התוס' בפ' לולב הגזול דאין יאוש מועיל לקרקע וא"כ קשה אמאי יועיל יאוש בעבד הא איתקש לקרקע, ולפ"ז לק"מ דבקרקע לא מהני יאוש משום דשינוי רשות לא שייך בקרקע ולא נפקא מרשותא דמרה ביאוש, אבל בעבד שיכול לקנות עצמו שפיר קונה עצמו בייאוש דהוי יאוש וש"ר או שינוי השם לכן שפיר מהני היאוש ואתי שפיר:

והרשב"א מסיק דשבאי קונה ליה אפי' קודם יאוש למעשה ידיו, והא דמוקי רבא מתני' לאחר יאוש לאו משום לשום עבד ישתעבד דאפי' לפני יאוש ישתעבד לרבו שני רק משום לאחר יאוש כיון דפריק ליה משבאי הרי הוא יוצא לחירות, ולא זכיתי להבין דברי פה קדוש דכיון דיכול לקנותו לעצמו למה לא יזכה לעבד בקנינו משבאי