גרש ירחים קמ

משמטת וע"כ לומר כדברי שנשמטה ההודאה ואין כאן מודה מקצת ואם כופר הכל חייב שבועה הרי חייב על הכפירה לחוד וא"ש:

מ"מ סברת הר"ן לא ברירא לי דמי עדיף שביעית מאילו פרע לו המקצת אחר שנתחייב שבועה בב"ד דלא מיפטר משבועה רק כשאמר הילך, אבל אי לא יהיב ליה מיד חייב שבועה, ואני בעניי לא ידעתי מה קול החרדה שהחרידו בזה על הרמב"ם, כי לפענ"ד דבריו ברורים דאף דאם הודה אחר שביעית משלם, מ"מ לענין השבועה י"ל דפטור דבלא"ה נחלקו אי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה והרמב"ם ס"ל מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן י"ל דוקא במיגו בעלמא דמי יודע אי ניחא ליה לטעון טענה זו טפי מזו לכן צריך לאמת דבריו בשבועה, אבל הכא כיון שהיה בידו להודות בסוף שביעית ואז היה נפטר משבועה לכן גם במה שכפר ועבר עליו שביעית לא שייך לחייבו שבועה דאנן סהדי דקושטא קאמר דאי משקר מה לו לישבע בשקר הא יכול להודות סמוך לסוף שביעית רגע קודם בין השמשות של ערב ראש השנה ומה לו לחטוא בחנם לגזול של חבירו במה שיכול ליפטר בהיתר ועדיף מסברת התוס' דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, לכן קמ"ל קרא דבכה"ג אפי' כפר פטור דמסתמא קושטא קאמר דאל"כ היה לו להודות קודם שביעית ואפי' לאחר תקנת הלל שתיקן פרוזבול יוכל להודות סמוך לבין השמשות עד שאין שהות לכתוב פרוזבול או שלא בפני המלוה עד שיוודע למלוה יכנס שביעית ובכה"ג השמיענו הכתוב כזאת דפטור מן השבועה גם לאחר שביעית, ובהכי ניחא דקשה מנ"ל להגאונים דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, ולפ"ז ניחא דאי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה מאי צריך קרא דשביעית משמטת שבועה הרי בידו להודות ועדיף ממיגו, וכה"ג כתב הר"ן בקידושין דף ס"ד דמה לו לשקר עדיף ממיגו דעלמא ואיכא מ"ד דכעדים דמי, אלא ודאי לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה וקמ"ל קרא בשביעית שבידו להודות עדיף ממיגו דעלמא ואין יכול להשביעו אפי' אחר שביעית, כן נ"ל בדעת הרמב"ם ונימוקו עמו, ולענ"ד שכן ראוי להורות:

וצ"ע אי מהני שיכתוב פרוזבול אמלוה כפרנית, די"ל אף שתיקנו פרוזבול בעל פה, אבל זה שלא יועיל רק לענין השבועה לא תיקנו פרוזבול, וכה"ג איתא בב"ק דלא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפריה כיון דאינו ברשותו, א"כ איפשר דבכפר אין כותבין פרוזבול בשביל השבועה שלא תשמט כיון שכבר כפר בב"ד וצ"ע:

ועיין בב"י בב"ה בשם הריטב"א שהקשה למה הוצרך לתקנת פרוזבול הא יכול ללוות ע"מ שלא תשמיטנו שביעית ודחק בכמה תירוצים שלא ביקש לתקן כך, ובר"ן נזכר ג"כ בקצרה זימנין דלא דכירי להתנות, והוא דחוק דמ"מ למה נמנעו מלהלוות הרי בשעה שנמנע היה יכול ליתן עצות בנפשו להתנות, לכן היה נלענ"ד דבלא"ה קשה מאי מועיל התנאי, והרמב"ם כתב הטעם שחייב עצמו במה שלא חייבתו התורה, וצ"ע שהרי הוא חייב לשלם מן התורה והתורה הפקיעה החיוב, א"כ כמו שגוף החיוב נפקע למה לא יופקע תנאי החיוב, ועוד אי תנאי מהני נימא סתמא כפירושו דמסתמא כוונת המלוה ע"מ כן שלא ישמיטנו בשביעית דלא שדי זוזי בכדי ולא משכחת דין שביעית כלל ואף שתלוי בדעת הלוה הרי גם הלוה ע"כ יתרצה כדי שילוונו, לכן איפשר לומר לענ"ד דודאי גם תנאי זה לא מהני מן התורה דכמו שמשמט החיוב נשמט ג"כ תנאי החיוב ולא קאמר שמואל רק לאחר שתיקן פרוזבול ותקנת הלל שבדברים יכול למסור חובו לב"ד שכותב מוסרני ואינו מוסר כלום ואמרינן דהוי כמסור החוב ביד ב"ד א"כ ע"מ שלא תשמיטני בשביעית הוא כאילו התנה שלא יצטרך פרוזבול ולא מיקרי עוקר מ"ש בתורה שהרי יכול לכתוב פרוזבול ואין התנאי רק שלא יצטרך לפרוזבול והוי התנאי שיהיה כאילו נכתב הפרוזבול ובפרוזבול יש בידו להפקיע שביעית וא"כ אי לא תיקן הלל פרוזבול גם התנאי לא היה מועיל שאין בידו להפקיע שביעית לכן בסתמא לא מהני דאם כן בטלה שביעית לגמרי:

גם י"ל ע"פ טעמו של הרמב"ם שחייב עצמו בממון שלא חייבתו התורה, וקשה הא מסתמא נמי דעת המלוה שיתחייב כמ"ש, לכן ע"כ לומר דזה שמתחייב הלוה מחמת דוחקו למעות זה הפקיעה התורה בתורת שביעית שזו מטעם עיקר המצוה שלא ינגוש הלוה כי קרא שמיטה לה' אף שהלוה מחוייב ועומד זה הפקיעה התורה ולא שייך שמתחייב שהתורה הפקיעה החיוב מאחר שמסתמא אין הלוה מרוצה להתחייב רק מחמת הצטרכותו להלואה וזוזי דאנסי ליה, ולא קאמר הרמב"ם רק לפי האמת דאיכא תקנת פרוזבול ואין ביד הלוה שיופקע החוב ע"פ דין שביעית כי אם לא היה מתנה מסתמא היה המלוה כותב פרוזבול לכן שפיר גמר ומקני שיתחייב שאינו מפסיד כלום רק מרויח למלוה טורח הפרוזבול, וא"כ אי לאו דתיקן הלל לא היה מועיל תנאי כלל, והכל נכון, ודוק היטב:

ועיין בש"ע סי' ס"ז סל"ד דאם אמר המלוה תנאי היה או הקפת חנות דנאמן דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד, והקשה בסמ"ע ל"ל מיגו הא בהא גופיה שייך לא שביק היתירא ואכיל איסורא כמו בפרוזבול ותירץ דשמא לא היה הלוה מתרצה, וכבר השיג עליו בתומים דהא לא היה מלוהו, (מיהו מ"ש בהקפת חנות מאי איכא למימר אינו מובן דמה יש בידו לעשות אם אינו הקפת חנות), ובתומים ביקש עצות מרחוק, ולפענ"ד הדברים פשוטים דהא בלא"ה הקשה הריטב"א ל"ל תקנת פרוזבול יתנה תנאי, ותירץ דנראה כמתייאש מחובו לגבותו קודם שביעית ופעמים שאדם מלוה לימים אחדים בחשבו כי הלוה איש אמונים הוא ותוחלתו נכזבה כי הלוה משמיט עצמו או ע"י סיבה שאירע ללוה, וכפי הענין נראה בעליל שאם היה מעלה בדעתו כי יארכו לו ימי ההלואה עד שביעית לא היה מלוהו כלל לכן לא שייך שמסתמא היה מתנה דלא עלה בדעתו שיצטרך לכך, אבל פרוזבול שבידו לכתוב בראותו כי קרבה שנת השבע ואין אומר השב ההלואה שנתן לו לכן שייך לא שביק היתירא, ולזה כתב דמ"מ אם אמר הגם שהיה דעתי לפרוע ממנו מיד חששתי לאיזה סיבה שיארך הזמן והתנתי דמ"מ נאמן במיגו, ועיין בי"ד סימן קס"ט בט"ז ס"ק ל"ה בשם תשובת הרא"ש, ונראה דבמלוה ע"פ שיש ללוה מיגו דפרעתי דאין מוציאין מן הלוה, אף דאילו היה המלוה טוען פרוזבול היה לי ואבד שאין הלוה יכול להכחישו היה צריך לשלם כיון דמודה שלא פרע, מ"מ עכשיו שמכחישו ואמר שלא היה תנאי יש ללוה מיגו דפרעתי:

ועיין עוד בסוף הסימן במוכר שט"ח שעבר עליו שביעית והודה המוכר שלא היה לו פרוזבול אם אין לו נכסים אינו נאמן, והקשו דיהיה נאמן במיגו דאי בעי מחיל, וכתב בש"ך דאין לתרץ שאין בדעתו למחול ולהפסיד חובו כיון שאין השט"ח תחת ידו, ולא הבנתי דבשלמא באמנה כתבו שפיר שהלוה יודע שאינו אמנה, אבל בפרוזבול אף הלוה יפטר כשטוען אין לו פרוזבול, וצריך לומר כוונתו דשמא הלוה יודע שיש לו פרוזבול ולא ירצה לגזול, מ"מ מ"ש לחלק בין שהשט"ח בידו או אינו בידו הוא דחוק, ומה שהביא ראיה מדברי הרא"ש בפ' הכותב דאם אמרה שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במיגו ולא דמי לשטר אמנה שאין בדעתו למחול ולהפסיד חובו ע"כ ס"ל להש"ך דכאן לא שייך כיון שאין השט"ח בידה, ולא משמע כן מדברי התוס' כתובות דף י"ט ד"ה וכגון, מיהו נראה סברת הש"ך דבשלמא באמנה כיון שהשט"ח תחת יד המלוה מסתמא יפרע לו כשיתבענו, אבל אם אומרת שנפרעה וכבר מכרה השט"ח אם אין הלוה גזלן מסתמא יפרע לזה שהשט"ח תחת ידו וזה שייך נמי בפרוזבול שאם יודע שהיה לו פרוזבול א"כ החוב מגיע ללוקח ולא יפרע למוכר, וראיתי לרבינו באורים שכתב לתרץ קושיית אי בעי מחיל דהוי חזקה אלימתא דלא שביק היתירא, ולא הבנתי דבשלמא ברוצה לגבות י"ל מסתמא לא שביק היתירא, אבל באומר שלא כתב פרוזבול ובאמת שמטתו שביעית מה חזקה היא זו שמא הניח לשמוט, וצ"ל דס"ל החזקה מסתמא אין אדם מאבד מעותיו וכותב בודאי פרוזבול, ובאמת יש לי מקום עיון כיון דאמרינן דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד והוי חזקה דלא שביק היתירא ע"כ לומר דמסתמא אינו מוותר מעותיו ונאמן אפי' בלא שבועה, וא"כ קשה אמאי כתב בסימן פ"ב דבטוען מחלת לי דינו כטוען פרעתי ויכול להשביעו, ואם איתא דחזקה שאין אדם מוותר למה ישביענו בטענת מחילה הא ע"כ מדאמרינן בפרוזבול לא שביק היתירא ע"כ לומר שגם זה בכלל החזקה שאינו מוותר מעותיו דאל"כ איך שייך לא שביק דילמא באמת וויתר מעותיו בפרט לקיים מצות שביעית ואפ"ה לא אמרינן רק אמרינן מסתמא הוה עביד פרוזבול א"כ כ"ש שאין טענה שמחל על חובו, והיה נ"ל מוכרח כדברי רבינו בתומים דלא מהני חזקה דלא שביק רק כשאין הלוה מכחיש, וא"כ צ"ע הא בי"ד יליף דיכול לטעון בהיתר לקחתי מפרוזבול, והא בפרוזבול טוען שמא ומנ"ל במכחישו בברי דסמכינן אחזקה זו, מיהו נראה דחזקה דהתם אלימתא טפי דכאן צריך אתה לצרף דמסתמא מעיקרא לא מחל דאל"כ אין כאן חזקה דשמא מעיקרא עלה בדעתו לשמט, אבל ברבית מסתמא לא שביק היתירא ליטול באיסור מה שיוכל ליקח בהיתירא, מ"מ אין ראיה משם וצ"ע:

ובזה ניחא גם מה שהקשה הש"ך עוד על מ"ש ביש לו נכסים נאמן שלא היה לו פרוזבול אמאי יהיה נאמן לחוב לאחרים, ולפמ"ש י"ל דס"ל ג"כ דדוקא בטוען הלוה שמא סמכינן אחזקה דלא שביק היתירא, אבל בטוען הלוה ברי אינו נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד, וא"כ י"ל ודאי ביש לו נכסים מסתמא למה יפסיד לעצמו שכשטוען שלא היה לו פרוזבול צריך להחזיר ללוקח מה שקיבל עכ"פ, אלא דבאמת מצינו בשובר דפריך הגמרא דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי אף שטוענת שכבר נפרעה הכתובה וצריכה להחזיר המעות עכ"פ ללקוחות מ"מ חיישינן לקנוניא שעושה עם הבעל שיחזיר לה מה שקיבלה והיא תחזיר ללקוחות, משא"כ בפרוזבול אילו טען הלוה ודאי שלא היה לו פרוזבול כגון שהודה המלוה בפניו בהודאה גמורה שלא היה לו פרוזבול י"ל דלא מהני חזקה דמלוה רק הלוה טוען האמת שאינו יודע א"כ לא שייך קנוניא שאם ירצה הלוה יכחיש המלוה בבירור שלא היה לו פרוזבול ויפטר ג"כ, וא"כ י"ל בשלמא באין לו נכסים י"ל שמא רוצה רק להפסיד ללוקח, אבל ביש לו נכסים שצריך לומר שרוצה להפסיד משלו והא לא אמרינן דהא אמרינן משום הכי כותב פרוזבול שלא להפסיד, א"כ למה ניחוש שרוצה להפסיד שלו בחנם ולקנוניא ליכא