גרש ירחים קלט

ברשות לוה קאי להקדישו דהקדש מוציא מידי שיעבוד לכן אין לחלק בין קרקע למטלטלין בתפיסה זו:

. בתוס' ד"ה אלא מעתה כו' אין לפרש דפריך מהלוהו שלא על חצירו כו' ויש לו משכון בידו כו' עכ"ל. דברי התוס' צריכים ביאור דאפי' פריך הלוהו שלא על חצירו פריך שפיר דמ"מ תפיס ליה והיינו יש לו משכון בידו, ונראה כוונת התוס' דאי פריך מהלוהו שלא על חצירו קשה מהיכא פשיטא ליה בהא דמשמט, דליכא למימר דסמיך על הא דמשכנתא באתרא דמסלקי משמט, דע"כ טפי ה"ל לאקשויי מהלוהו על חצירו דאפ"ה משמט, וע"כ משמע ליה מגוף המשנה דנקט המלוה על המשכון משמע דוקא שהלוהו על המשכון אבל אם בידו של לוה מעיקרא שיכול להשכינו והיינו שיש משכון בידו שיוכל למשכנו משמע דמשמט, א"כ עיקר דיוקא מלשון המשנה וא"כ טפי ה"ל למימר לישנא דמתניתין הלוהו ויש משכון בידו, אלא ודאי איירי שהלוהו על חצירו ולא דייק לשון מתני' דמלוה על המשכון רק סמיך אהא דבאתרא דמסלקי משמט, א"כ ע"כ הלוהו על חצירו קאמר דבכה"ג הקושיא מן משכנתא באתרא דמסלקי, כן נ"ל ברור כוונת התוס', והמפרשים לא יצאו חובת ביאור:

בפירש"י ד"ה דקני ליה למלוה ואם אבד חייב באחריותו הלכך כגבוי נמי דמי כו' עכ"ל. צ"ע מה ענין להא דאם אבד חייב באחריותו ותו קשיא דרש"י ס"ל מלוה על המשכון חייב באונסין, ולפמ"ש בס' מגן אלף סי' תמ"א ס"ק ב' ליישב קושיית התוס' והקדמונים דר' יצחק לא שייך בשעת הלוואה, וכתבתי דמסתמא בשעת הלוואה לא ניחא ליה דליקני כדי שלא יתחייב באחריות, אבל לפי האמת דחייב באחריות מטעם פרוטה דרב יוסף או דשמואל שפיר ניחא ליה לקנות, א"כ יש לפרש גם בפירש"י שנתכוין ליישב למה אמרינן דניחא ליה לקנות בשעת הלוואה, ולזה פירש"י כיון דאם אבד חייב באחריותו עכ"פ מטעם פרוטה דרב יוסף או דשמואל, א"כ ממילא גם בשעת הלוואה ניחא ליה לקנות מאחר שאינו מפסיד כלום, אף דלפירש"י חייב באונסין אי קני ליה משום הך פורתא לא קפיד וחפץ הוא לקנותו, ופירש"י מדוייק היטב לפ"ז ודו"ק, אלא שרחוק לומר שנתכוין רש"י לזה מ"מ תורה היא, ואיפשר לומר קרוב למ"ש בספרי מגן אלף דקשיא ליה לרש"י קושיית התוס' הא בשעת הלוואתו לא אמר, לכן ניחא ליה לרש"י דודאי הא דב"ח קונה משכון מדכתיב ולך תהיה צדקה אוקמי' רחמנא ברשותיה, ופריך אימור דאמר ר' יצחק שלא בשעת הלוואתו בשעת הלוואתו מי אמר, וקשה מהיכא תיתי לחלק אדרבה בשעת הלוואתו סמיך עליה, לכן י"ל ע"פ מה דאיתא בריש פסחים דמרבה חמץ שקיבל עליו אחריות שעובר בבל יראה שנאמר לא ימצא, ופריך הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ומשני שאני הכא דאמר קרא לא ימצא, ומ"מ בלא קבלת אחריות פטור דאמרינן דלא גלי קרא דחשיב כשלו רק בקיבל אחריות דאיכא מיהת גורם לממון ובעינן אחריות גניבה ואבידה דוקא כמבואר בפוסקים, והשתא י"ל דהכי פריך אימור דאמר ר' יצחק היינו לס"ד דלא הוי ש"ש בלא דר' יצחק, א"כ י"ל אימור דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלוואה דבהא י"ל דקרא גלי שהוא ברשותו וע"כ חייב באחריותו, גם י"ל מטעם דתפיס ליה אחוביה הוי ש"ש כמ"ש בש"ך סימן ע"ב, וא"כ י"ל דלא גלי קרא רק דמיקרי שלו שלא בשעת הלוואה אבל בשעת הלוואה לא שייך דמעותיו בידו דומיא דחמץ בפסח דגלי ביה קרא דנימא ביה דבר הגורם לממון כממון דמי והוי דידיה, אבל בשעת הלוואתו מי אמר דשמא אינו חייב באחריות גניבה ואבידה בשעת הלוואה ולא קני ליה כלל דאפי' גורם לממון לא הוי, והשתא לפי המסקנא דחייב באחריות גם בשעת הלוואה מטעם פרוטה דרב יוסף א"כ גם בשעת הלוואה מיקרי גורם לממון וממילא גם בשעת הלוואה קני ליה דגם בשעת הלוואה מיקרי גורם לממון, וכיון דבאבד לחוד מיקרי גורם לממון ממילא קני ליה לגמרי, ודברי רש"י מזוקקים ודוק היטב, ובעיקר דברי התוס' מבואר בחידושי מציעא הכל בארוכה ואין כאן מקומו להאריך:

(ע"ב) בפירש"י ד"ה המחזיר חוב לחבירו בשביעית בזמן שהשביעית נוהגת כו' עכ"ל. צ"ע מי איכא זמן דלא נהוג דאפי' אי שביעית בזמן הזה דרבנן נהיג עכ"פ מדרבנן, ואיפשר לומר דודאי לאחר תקנת הלל פשיטא שאין ראיה ממה שמחזיר לו החוב דשמא סובר שכתב פרוזבול א"כ לא ידע דמחיל, וא"כ ס"ד לכך צריך לומר משמט אני דשמא סבור שכתב פרוזבול אבל קודם תקנת פרוזבול, בהא ודאי ידע ששמטתו שביעית, וא"כ ס"ד כיון דנותן לו לו יהיה שנותן לו במתנה וס"ד שלא יצטרך לומר משמט אני, ולזה קאמר בזמן שנוהג שביעית שאין תיקון שלא ישמט, ואע"ג דאיכא מוסר שטרותיו לב"ד לפירש"י היינו פרוזבול, גם איכא למימר מוסר שטרותיו קלא אית ליה ומחזיר החוב לב"ד שהשטרות בידן, ולזה קאמר דבזמן שהשביעית נוהגת בלא תיקון ונהוג לשמט וידע הלוה מ"מ צריך לומר משמט אני, אלא דצ"ע דלקמן בגמרא אמר אייתינהו ניהליה בשביעית וע"כ אחר סוף שביעית קאמר א"כ יש לפרש כאן ג"כ אחר ששמטתו שביעית:

בגמרא איתיביה אביי כו' אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה לכאורה דקארי לה מאי קארי לה פשיטא דאיכא דתלי לי' עד דאמר הכי, ואיפשר שמכאן הכריח רש"י דתלי היינו שיתלנו על עץ, ולכאורה הוא תמוה דמעשה באונס אינו כלום ותלוהו ויהיב לא גמר ומקני, וצ"ל דכאן שעשה לו טובה בהלוואה דמי לתלוהו וזבין דגמר ומקני, והשתא ס"ד כיון דצריך לומר במתנה אני נותן לך א"כ הוי תלוהו ויהיב ולא מהני באונס, ושני ליה תלי ליה נמי עד דאמר הכי שצ"ל במתנה אני נותן לך, אבל לפי האמת דמי לתלוהו וזבין כיון דעבד ליה טובה ודו"ק:

שם אשכחיה דהוה עציב כו'. קשה לפירש"י שיכול לתלותו על עץ עד שיאמר אעפ"כ א"כ כ"ש שיכול לומר לו שיאמר אעפ"כ, וא"כ אמאי לא הורהו רבה שיאמר אעפ"כ ואבא בר מניומי נתרצה לומר אעפ"כ, ואיפשר דבלא"ה קשה למה לא כתב פרוזבול, לכן י"ל דרבה קאי בשיטת אביי דפרוזבול לא מהני רק לרבי דס"ל שביעית בזמן הזה דרבנן ורבה החמיר על עצמו לחוש לשביעית בזמן הזה דאורייתא ולא מהני פרוזבול, והשתא הך דתלי ליה שפירש"י שיתלהו על עץ היינו מקולי שביעית לפום סוגיין דעלמא דכתבי פרוזבול דשביעית בזמן הזה דרבנן, וא"כ רבה שחשש לשביעית בזמן הזה מן התורה א"כ לא יכול לכופו ולדבר עמו שיאמר אעפ"כ עד שהורהו אביי וא"ש ודו"ק, ולפ"ז איפשר דלרבא דטעמא משום הפקר ב"ד ושביעית דאורייתא מודה רש"י דאין יכול לכופו:

שם אמר רב יהודה כו' נאמן אדם לומר פרוזבול היה בידי ואבד כו' לא שביק היתירא. ברמב"ם כתב ע"ז שמן הסכנה ואילך ב"ח גובה שלא בפרוזבול ודבריו תמוהים, דלדבריו מאי פריך הש"ס ממתני' דשט"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו הא אהא גופא אמר רשב"ג מן הסכנה ואילך ב"ח גובה שלא בפרוזבול ומאי פריך אר"י מקודם סכנה, גם קשה ל"ל לטעמא דלא שביק היתירא הא בלא"ה מן הסכנה ואילך ע"כ תקנת חכמים הוא לגבות בלא פרוזבול, וראיתי בתומים שביקש עצות מרחוק ביישוב דברי הרמב"ם, ולפענ"ד דברי הרמב"ם פשוטים וברורים, והוא דודאי בדברי רשב"ג שאמר מן הסכנה ואילך יש לפרש שני פירושים, אי כפשוטו דדוקא בשביל סכנה וכשעברה הסכנה צריך פרוזבול כמקדם, או דמן הסכנה ואילך שהורגלו שלא לשמור פרוזבוליהן לכן גם אחר הסכנה אין ריעותא ממה שלא חשש לשמור הפרוזבול כיון דהורגלו להיות נאמנים בעל פה ואין חוששין עוד לשמור, והשתא ודאי פריך שפיר דבמשנה אמר הת"ק לא יפרעו אפי' בשעת הסכנה לא יפרעו דאיפשר דלא עבד פרוזבול ואין יכול להוציא מן הלוה, א"כ לא מצי לתרוצי דס"ל כרשב"ג דמהיכא תיתי דפליג רשב"ג כשעברה הסכנה דילמא דוקא בשעת סכנה דליכא ריעותא אבל באיכא ריעותא לכ"ע לא מהימן דאפושי פלוגתא לא מפשינן, מיהו למסקנא דמייתי חכמים אומרים א"צ וקשה חכמים דלא כמאן דלרשב"ג נמי דוקא בשעת סכנה ומהיכא תיתי לומר שלש פלוגתות שלא נזכר במשנה חכמים כלל, אלא ודאי חכמים ס"ל דמן הסכנה ואילך לעולם נאמנין בלא פרוזבול דאינו חושש לשומרו כיון שהורגלו שלא לשומרו, והא דצריך לטעמא דלא שבקי היתירא היינו משום הא גופא דאיך נוכל לומר דמן הסכנה ואילך לעולם יהיו נאמנין בלא פרוזבול דשמא מ"מ לא כתב פרוזבול, ואף דרשב"ג אמר מן הסכנה י"ל בסכנה ע"כ תיקנו חכמים שיהא נאמן דאל"כ ימנעו מלהלוות, אבל לאחר סכנה שיכולין לשמור הוי ריעותא, ולזה אמר כיון דאיכא חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא שפיר יש להאמינו, רק קודם סכנה הוי ריעותא גדולה שלא שמר הפרוזבול, אבל מן הסכנה ואילך שהורגלו שלא לשמור אין ריעותא כ"כ לאורועי חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, וראיית הרמב"ם מהא גופיה דא"כ חכמים דלא כמאן וגם איך שביק רב יהודה מתני' דת"ק ורשב"ג ונקט דברי חכמים דברייתא, אלא ודאי חכמים ס"ל לכ"ע נאמן משעת סכנה ואילך והיינו אי מתני' כולה רשב"ג או דס"ל כרשב"ג ומן הסכנה ואילך לעולם נאמנין, כן נראה לי ברור ופשוט בדברי הרמב"ם:

בתוס' ד"ה לא שביק כו' אור"ת דמה"ט נאמן אפי' בלא שבועה עכ"ל וקשה בלא"ה טענת שמא הוא דמי יודע אם יש לו פרוזבול ואין נשבעין על טענת שמא , ואיפשר דאפי' ע"י גילגול פטור והיינו לפמ"ש התוס' פ' השואל דף צ"ז דאין מגלגלין בשמא אלא בדבר הדומה וכאן מסתמא אמרינן דכתב פרוזבול וליכא רגלים לדבר לכן אפי' ע"י גילגול אינו נשבע:

מעין זה נ"ל ליישב דברי הרמב"ם פ"ט משביעית שנתחבטו בו טובא שכתב דשביעית משמטת השבועה וגם כתב דבמלוה שכפר בו והודה אחר שביעית או שבאו עדים חייב לשלם, והשיג עליו הראב"ד א"כ למה לא ישבע אחר שביעית כיון שאם יודה יתחייב, וכתב בכ"מ דס"ל כמ"ש הר"ן פ' הנשבעין דשביעית משמטת השבועה כשהיה מודה במקצת ועבר השביעית א"כ פטור מן המקצת לכן אף במה שכפר אף שאם היה מודה אחר שביעית היה חייב מ"מ הוא פטור דאין כאן הודאת מקצת שהמקצת נשמט בשביעית ע"ש, ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' ריש ב"מ מנ"ל דכופר הכל פטור, ולפ"ז י"ל דמוכח מקרא דשביעית משמטת השבועה ילפינן מדבר דדיבור משמטת ואי כופר הכל חייב שבועה איך משכחת לה הא על הכפירה אין שביעית