גרש ירחים יד

גם בח"ל לא יאמרו בפני נכתב יאמרו שלא בפניו לא טענינן מזוייף, וא"ש ודו"ק:

בגמרא האי קולא הוא חומרא הוא דאי מצרכת תרי וקשה לפ"ז אמאי לא תיקנו בא"י לומר ג"כ בפנ"כ דהא ערעור מהני בא"י כדתנן במתניתין אם יש עליו עוררין, א"כ קשה למה הקילו שלא להצריך קיום הא חומרא הוא דאי מצרכת בפנ"כ תו לא מהני ערעור הבעל, וכדאיתא בהדיא לקמן דף ו' ע"ב דאמר ר' ישמעאל צריך אתה לומר בפני נכתב שלא תיזקק לעדים, וא"כ תיקשי אמאי הקילו בא"י כיון דמהני ערעור הבעל טפי ה"ל להצריך בפנ"כ כדי שלא יועיל ערעור הבעל, דהא עדיף לומר בפנ"כ לבטל ערעור הבעל, וצ"ל דמ"מ ניחא טפי לתקן שלא יצטרך לעמוד אצל הכתיבה ויוכל הבעל להכין לו הגט לשלוח ע"י מאן דהו כיון דבא"י לא חיישינן לערעור הבעל דאף אם יערער עדים מצויים לקמן, אלא דלקמן דשאל אם צריך לומר בפנ"כ ע"כ היה אצל הכתיבה לכן טפי עדיף שיאמר כדי שלא תיזקק לעדים, דכיון דשאל אם צריך לומר ע"כ לא סמך בתחלה להביא הגט ממרחקים על סמך שישאל אם יצטרך לומר בפנ"כ וכיון דכבר היה אצל הכתיבה הזקיקו לומר, אבל עדיף לתקן שלא יצטרך להיות אצל הכתיבה כיון דעדים מצויים לקיימו בא"י, אבל בח"ל כיון שהצריכו לע"א ה"ל לאצרוכי תרי שלא יועיל ערעור הבעל כיון שאין מצויין לקיימו, כן נ"ל ודו"ק:

שם מדאורייתא כו' כמי שנחקרה כו' ורבנן הוא דאצרוך. קשה לדעת הרמב"ם דס"ל בטוען מזוייף הקיום מן התורה א"כ אמאי מועיל עדות השליח לחוד, עיין בב"ש סימן קמ"א ס"ק נ"ג בשם הש"ך שתמה כן, ועיין מ"ש בחידושי להלכות קידושין סימן מ"ב ס"ק ט"ו בארוכה, ואיפשר לומר עוד כפשוטו דהרמב"ם ודאי ס"ל כפשטא דש"ס דמן התורה א"צ קיום וע"כ אמרינן שהוא חזקה אלימתא דלא חציף לזייף, מיהו השתא שתיקנו רבנן קיום א"כ ראוי לו לחוש שמא יטעון הבעל מזוייף ויהא נחשב לזייפן, ע"כ מדייק בתחלה שלא להעיד על הגט אלא באופן שיוכל לברר ע"י עדים שחתומים בגט שלא זייף, וא"כ אין דרכו להעיד על הגט כשיש בו עדים שאין ידועים דמעיקרא מידק דייק שלא יתפוס אותו בזייפן מחמת ערעור הבעל, וא"כ י"ל מן התורה שאינו מועיל ערעור הבעל אין לו לדייק איזו עדים שיהיו על הגט אפי' לא נודעו, דלעולם נאמן השליח, אבל אחר שעשאו חכמים שצריך קיום א"כ אם הוא אמת מדייק שיהיו עדים נודעים וכשאין עדיו נודעים איכא ריעותא ובחזקת אשת איש קאי לכן הולד ממזר, דאחר שאינו נאמן בדבריו צריך לדייק שיהיו עדים ידועים אחר החקירה היטב, לכן כתב הרמב"ם בלא נודעו עדיו תצא והולד ממזר, והיינו לאחר תיקון הקיום צריך לדייק בזה, ואם אינו מדייק בזה אמרינן שבכוונה החתים עדים שלא נודעו שלא יתברר זיופו, אבל היכא דנאמן השליח י"ל שאין ריעותא כלל שכיון שהוא נאמן ובטל ערעור הבעל א"צ לדייק בין שיהיו עדים ידועים או אינם ידועים, וזהו מה שדייק הרמב"ם ולא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל דאחר שתיקנו קיום הוה זה ריעותא גדולה שלא השגיח שיהיו עדיו ידועים, למען לא יוציא לעז על השליח שהביא גט מזוייף, כן נ"ל לדעת הרמב"ם ודו"ק:

בפירש"י ד"ה לא גייז ומיהו בפנ"כ ובפנ"ח אצרכוהו כו' לכאורה כשפת יתר ומאי בעי רש"י בזה, ואיפשר למאי דפירש"י לעיל דחששא דבפנ"כ משום דילמא אשכח כתוב ועומד, וא"כ קשיא דסגי בפנ"כ לחוד כדפרישית לעיל וא"כ טפי ה"ל לאצרוכי בפני נכתב לשמה ולא לימא בפנ"ח כלל, וא"כ טפי איכא דלא גייז דהא פוחת הדיבור משיאמר בפנ"כ ובפנ"ח, לזה תירץ רש"י דכיון דחתימה נמי בעינן לשמה אם יתקנו בפנ"כ לחוד יאמרו דחתימה לא בעינן לשמה כדפרישית לעיל, וזהו כוונת רש"י והמשך לשונו ודו"ק:

בגמרא ורבה מ"ט לא אמר כרבא א"כ ליתני בפני נחתם. ויש לדקדק דאכתי מנ"ל לאוקמא מתני' כר' יהודה לקמן דבעי כתיבה וחתימה לשמה נוקי כדברי הכל ובפני נכתב משום לשמה וחתימה לא בעי לשמה רק משום קיום, בשלמא להך תירוצא דלקמן דמודה ר"א במזוייף מתוכו שפיר אתיא כר"א א"כ ודאי ניחא דתרווייהו משום קיום, אבל לאוקימתא דרב אשי לוקי ככ"ע ובפנ"ח משום קיום, וי"ל לפמ"ש התוס' דרבה מדייק ממתניתין דלקמן דידענו לא מהני, א"כ כיון דתנן בפני נחתם ידענו לא מהני א"כ אי טעמא משום קיום תיסגי בידענו דליכא למימר משום איחלופי כיון דאמר בפני נכתב, וכיון דידענו לא מהני ע"כ משום לשמה הוא:

שם אתי לאיחלופי בקיום שטרות. לכאורה קשה דאין טעם שאמירת בפני נכתב יסלק טעמא דחלופי דמ"מ כיון דסגי בעד אחד על הקיום דהא להא אהני בפני נחתם ואכתי אתי לחלופי בקיום שטרות בע"א, ואיפשר לומר דבלא"ה הא דפריך לעיל ליבעי תרי ומשני משום עיגונא אקילו, וקשה כיון דרוב בקיאין מדינא יש להאמין לע"א, וצ"ל דמ"מ כיון דרבנן אצרוך לא סגי בדבר שבערוה פחות משנים, וא"כ ה"ל להצריך תרי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכפי שפירשתי לעיל, והשתא שתיקנו בפני נכתב דע"א נאמן אע"ג דבדבר שבערוה אין להאמין ע"א וכיון דאצרכו בפני נכתב לא סגי בפחות מתרי, וע"כ מסקי אדעתייהו דמשום עיגונא אקילו רבנן א"כ גם לענין החתימה לא אתי תו לחלופי בקיום שטרות דעלמא דהא הקולא ידועה, אבל בקיום י"ל דסגי בחד דגילוי מילתא בעלמא הוא על עדים החתומים בשטר:

ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' כיון דמשום איחלופי הוא מה לי חציו ראשון או חציו אחרון, ולפ"ז ניחא דבשלמא כשצריך להעיד על עיקר הגט, א"כ ע"כ מסקי דעתייהו דצריך איזו עדות על הגט וא"כ ה"ל להצריך תרי ע"כ מסקי דעתייהו משום עיגונא אקילו, והיינו דוקא בחציו ראשון דמשמע להו שצריכים להעיד על לשמה ואפ"ה סגי בחד ש"מ דאקילו משום עיגונא, אבל בחציו אחרון דליתא לטעמא דלשמה לא יסקי דעתייהו דצריך עדות לענין דבר שבערוה, א"כ אכתי על החתימה אתי לאיחלופי בקיום שטרות בע"א, וא"ש ודו"ק:

שם הכא בפני. וקשה אכתי איכא חששא איחלופי דיאמרו בשטרות מהני בפני בעד אחד, ואיפשר לומר דבשלמא בשליח י"ל דבפני מדייק טפי, אבל בשטרות אם תימצי לומר דבפני מהני א"כ גם ידענא נאמן במיגו דאי בעי אמר בפני ולא שייך מיגו להוציא, דבשטר אמרינן מיגו להוציא א"כ אי איפשר לטעות דבפני מהני, אבל בגט דאמרינן בפני מדייק טפי א"כ לא שייך שיהיה נאמן במיגו דבפני, דבפני מרע נפשיה טפי כמ"ש התוס' ודו"ק:

בתוס' ד"ה הכא בפני אבל ידעתי אינו מועיל כו' עכ"ל. לכאורה משום הא אפי' המ"ל ידעתי אינו מועיל משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא, וצ"ל דמ"מ אם אין טעם לחלק בין ידעתי לבפני לא שייך לחלק ולומר דבפני יהיה עדיף, לכן צ"ל משום דדייק, ולפירש"י דמועיל ידענא, וקשה הא לא דייק, וצ"ל דכוונת רש"י כיון דאומר ג"כ בפני נכתב א"כ דייק עכ"פ ושפיר מועיל על החתימה ידעתי, מיהו הא גופא קשיא לרבא ליתקנו בפני נחתם לחוד ואי משום איחלופי יתקנו שלא יועיל ידעתי ולא יהיה עוד חשש איחלופי, וצ"ל דס"ל לרבא דטפי ניחא לתקן בפני נכתב ויועיל ידעתי על החתימה, דכיון דאומר בפני נכתב תו לא שייך איחלופי, וזה ניחא טפי משיתקנו לפסול ידעתי ושיהיה סגי עם בפני נחתם לחוד, וא"כ יש ליישב קושיית התוס' אמאי רבה לא אמר כרבא די"ל בהך סברא פליגי דלרבא טפי עדיף לתקן בפני נכתב ג"כ כדי שיועיל על החתימה ידעתי, ורבה ס"ל דמשום איחלופי טפי עדיף לתקן בפני נחתם לחוד ולא יועיל ידעתי ולא יצטרך בפני נכתב, ובהך סברא פליגי ודוק הטיב, ועמ"ש בסמוך לפירוש התוס' בשם רבינו משולם ודו"ק:

בגמרא התם אשה לא מהימנא כו'. וקשה כיון דאתי לחלופי בקיום שטרות בע"א והיינו ע"כ דע"א נאמן ובאמת כל מקום שע"א נאמן כגון באיסורין גם אשה נאמנת, א"כ בהא גופא אתי לחלופי דאשה מהימנא גם בקיום שטרות דמה לי אשה מה לי ע"א, ואף דלענין שבועה אשה לא מהימנא מ"מ מאי אהני לענין קיום שטרות מה שע"א יכול לחייב שבועה, ואיפשר לומר מכאן סמך לדברי הרמב"ם דס"ל בהוציא שטר מקויים בע"א וטוען פרעתי הוי מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם, וא"כ י"ל דודאי לא יטעו שנאמן ע"א בקיום שטרות דודאי ע"א לא מהימן לממון אלא דיטעו דלא טענינן מזוייף שלא בפניו כמו בארץ ישראל, ובח"ל חששו לערעור הבעל הצריכו עדות השליח, והיינו מטעם דלא טענינן מזוייף שלא בפניו, אלא דהתוס' כתבו לעיל במשנה דאף דלא טענינן מזוייף טענינן פרוע במיגו דמזוייף וא"כ מה"ט יאמרו שע"א מועיל בקיום שטרות שלא בפניו כיון דלא טענינן מזוייף רק פרוע במיגו דמזוייף, וא"כ לא יצטרכו רק ע"א על הקיום דאז לא יוכל לטעון פרוע כיון דה"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אבל אשה פשיטא דאין לקיים שטר על ידה, לכן השתא דהאמינו גם לאשה מוכח דמשום קולא דעגונות הוא ודו"ק:

מיהו לדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל דבע"א בשטר לא הוה מתוך שאיל"מ קשה, לכן נראה לסייע מכאן למ"ש הש"ך בי"ד סימן א' דבמנהג גם לא ראינו ראיה, וא"כ י"ל דהא כ"ע ידעי דאין אשה נקראת לקיים השטר והוא דבר ההווה תמיד, אבל בע"א ודאי נקרא לקיום השטר דהא חזי לצרופי עם אחר, ואף דאינו מועיל בלא השני מ"מ לא שייך ביה מנהג קבוע דאי משום שקורין גם השני ודאי עדיף לברורי בעדים כשרים, ואי משום דפעמים איתרמי שלא ימצאו רק ע"א והשטר אינו מקויים על ידו בהא ודאי לא שייך מנהג קבוע ולא ראינו אינו ראיה, ועפ"ז יש לתרץ דלא קאמר קרוב דקרוב אין ידוע כ"כ שיהא מנהג והווה, ואם כן בהא גופא אתי למיטעי דגם קרוב מהני בקיום שטרות ודו"ק:

ולפמ"ש יש ליישב מה שהקשתי לעיל אמאי לא חששו לאיחלופי בארץ ישראל שא"צ קיום, ולפ"ז נראה דעיקר חלופי הוא שיאמרו שלא נטעון מזוייף שלא בפניו כדכתבו התוס' לעיל במשנה, וא"כ י"ל משום דבא"י א"צ קיום לא יטעו בשאר שטרות די"ל דנהי דלא טענינן מזוייף מ"מ בשטר הלואה נטעון פרוע במיגו דמזוייף כמ"ש התוס' לעיל, ובגט לא שייכא הך סברא, לכן בגט לא טענינן מזוייף, ולחלופי דשטר מכר לא חיישינן דהא מסתמא כשיחזיק אחר בקרקע מהני חזקה אפי' בלא שטר, וע"כ חברא חברא קלא אית ליה ודרכו למחות, א"כ כיון