גרש ירחים יג

בפניו אפי' איכתב לשם יוסף בן שמעון אחר דמ"מ נכתב לשם כריתות, להכי תיקנו נמי בפני נחתם דעל העדים לא שייך שחתמו להתלמד, וע"כ צריך משום חששא שמא חתמו בשביל יוסף בן שמעון אחר, א"כ מוכח מזה דכשנכתב לשם אחר נמי לא חשיב לשמה, וא"ש ודו"ק:

וא"ת לפי זה מאי פריך לקמן מאן תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה נימא דלא בעי רק כתיבה ובפנ"ח צריך מטעמא דכתיבנא, דלזה י"ל דמ"מ לא שייך לתקן בפנ"ח כיון דאין צריך חתימה לשמה לא שייך לתקן דבר שיורה היפך האמת, ואדרבה בזה יש ליישב קצת קושיית התוס' למה הוצרכו חתימה לשמה, ולפ"ז י"ל דתיקנו חתימה למען דעת מזה דכתוב ועומד פסול ופירוש דלשמה ממש לשמה, ודוק היטב:

מיהו איפשר ליישב פירש"י בפשיטות דודאי נהי דאנן ידעינן דספרי מיגמר גמירי דבעי לשמה מ"מ אם יתקנו רק בפנ"כ ולא בפני נחתם כיון דעכ"פ לפום פשטא נתקן משום לשמה נפיק מיניה חורבה שיאמרו שאין צריך חתימה לשמה ואתי למיטעי כיון דיראו הוכחה שאין החתימה צריך לשמה לכן צריך ג"כ בפני נחתם, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה ורבנן כו' פי' בקונ' וכו' וקשה דבהוחזקו כו' עכ"ל נראה ליישב פירש"י דיש להבין כיון דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, א"כ איך יתן הסופר גט שכתוב לשם יוסף בן שמעון זה לאחר, וצ"ל דהסופר ימסרנו למי שצוהו לכתוב רק היב"ש זה ימסרנו ליב"ש אחר, דהוא אינו בקי וסובר דכתוב ועומד כשר, א"כ יש לומר ודאי הסופר אין מוטל עליו לחקור אם הוחזקו רק רמיא על העדים כמו בשאר שטרות, א"כ י"ל דיש לחוש שגם העדים אינן בקיאין, וא"כ י"ל דודאי הא דבעינן מוכיח מתוכו לר' מאיר, היינו דוקא בגיטין דבעי לשמה ועיקר הוכחה לר' מאיר ע"י עדי חתימה שחותמין הגט לכן אי לא מוכיח מתוכו לא מיקרי לשמה, וא"כ י"ל לפום הך טעותא שיסברו דכתוב ועומד כשר אפי' כתוב לשם אחר, א"כ יטעו דלא בעינן רק לשמה כל דהו שיוכתב לשם כריתות, א"כ ודאי גם מוכיח מתוכו לא ליבעי דעדים נמי איפשר דטעו בהא דחיישינן משום חומרא דאשת איש, אבל אחר שתקנו בפנ"כ דנודע דנכתב לשם זה תו לא חיישינן שמא יש עוד יב"ש ואינו מוכיח מתוכו דכיון דידעו דבעינן נכתב לשם כריתות של זה ממילא ידעו בשני יב"ש דלא מיקרי לשמה כיון שאינו מוכיח מתוכו ולא מהני הא דאיכתב לשם כריתות ודו"ק:

ומ"ש התוס' ואפי' לר"א צריך עדי מסירה כו' עכ"ל. נראה ליישב ג"כ דודאי אי ידעינן דהוחזקו י"ל דבעינן עדי מסירה, אבל הכא אינו אלא חששא בעלמא שמא הוחזקו משום חומרא דאשת איש, א"כ לא חששו רק היכא דכתוב ועומד ואינה מגורשת כלל דלא איכתב משום אשה זו, אבל כיון שכבר תקנו בפנ"כ א"כ ודאי איכתב לשם אשה זו שהשליח מוסרו לה, א"כ לא חיישינן כולי האי שמא הוחזקו ושמא השליח נותנו לאשת אחר כיון דהגט כשר אם האמת כדברי השליח עכ"פ שנכתב לשם בעל זה ששלחו:

ועוד נראה ליישב פירש"י דיש לחוש שהסופר התחיל לכתוב לשם אחר ששמו כשם זה וביקש לכתוב שילוש או סימן ולפי שנמלך קודם שהספיק לכתוב הסימן לא גמרו וזה הבעל לקחו לגרש בו וגמר בו סימן שלו דא"כ מוכח מתוכו אלא שהשמות נכתבו שלא לשם זה המגרש, או י"ל דשמות הנשים אינן שוות וזה לקחו לגרש בטרם שנכתב שם אשת האחר וגמר בו לשם אשתו דבכה"ג ודאי פסול כיון שעיקר השם נכתב בפסול שלא לשם זה המגרש:

(דף ג' ע"א) בא"ד ואור"י כו' שכתבו להתלמד כו' עכ"ל. וקשה ג"כ בפני נחתם ל"ל כיון שאומר בפני נכתב לשם זה המגרש א"כ ודאי איכתב לשמו, וכיון שנכתב לשמו א"כ העדים שחותמין עליו מסתמא הוא לשמו, דל"ל דמ"מ חיישינן על העדים שחתמו שלא לשמו או שצריכין לפרש לשמו, דא"כ גם אם אמר בפני נחתם מאי מהני שמא לא אמרו בפירוש, אע"כ כל שחתמו ע"פ זה שציוה לכתוב הגט מיקרי לשמו, וא"כ כיון שנכתב לשם זה הבעל ששלחו א"כ ממילא החתימה לשמה דעל העדים לא שייך להתלמד, וצ"ל ג"כ כמ"ש לעיל בדעת רש"י באופן השני:

בגמרא משום עיגונא אקילו בה רבנן. קשה בלא"ה כיון דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי א"כ תו לא הוה חששא גמורה ומדינא ע"א נאמן, ואיפשר דקאמר אע"ג דהבעל מערער הוה קולא להימניה לשליח שנתקבל עדותו, וכמ"ש התוס' דאין יכול לפוסלו, וזה קולא כיון דעכ"פ חששו, א"כ כשהבעל מערער ה"ל ע"א בהכחשה, להכי מסיק טעמא משום עיגונא אקילו רבנן:

שם כיון דאמר בפני כמה נותנו לו כו' מידק דייק. אינו מובן למה מדייק בשביל זה יותר, ואיפשר לומר כיון דנותנו בפני ג' שהם ב"ד או בפני ב' שעד נעשה דיין כדלקמן דף ה' ע"ב, א"כ כיון שנתקבלו דברי השליח בב"ד ה"ל כתרי כמ"ש התוס' בסוטה פ' מי שקינא, א"כ חשיב כתרי ולא מהני ערעור הבעל וממילא לא יערער עוד ולא מהני ערעורו, ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה דאי כו' ואוקי חד לבהדי חד. בפני יהושע תמה דלקמן דף ט' מסיק דערעור הבעל חשיב כתרי וביקש עצות מרחוק, ובאמת לא ק"מ דודאי לקמן נמי לא אמרינן דערעור דבעל כשנים רק דקאי אם מערער שהוא מזוייף, וכיון דתקנו קיום שטרות אפי' יהיה מדרבנן גם כשטוען מזוייף מ"מ קיום מיהא בעי כשטוען מזוייף, ואיפשר משום הא גופא דלא שבקת חיי שכ"א יזייף, וכיון שצריך קיום ממילא לא מהני ע"א על קיום ולא הקילו רק שלא בפניו, אבל אם מכחיש צריך קיום מדרבנן, לכן ודאי בסתמא כיון דבאינו מכחיש אוקמוה אדאורייתא בעדים החתומים כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי א"כ לא מהני ע"א לאפוקי מחזקה דסתמא כשר הוא, אבל בבעל מכחיש לא הקילו ודמי לקיום שטרות דעלמא, אבל בחששא דשלא לשמה לא מצינו בזה תקנה רק כיון שהיה ראוי לחוש והצריכו לעדות השליח ממילא י"ל אפי' ערעור חד אוקי חד לבהדי חד ולא שייך להעדיף ערעור הבעל יותר משאר עד, כיון דבתחלה לא נכשר רק ע"פ ע"א כשמערער הבעל אמרינן אוקי חד לבהדי חד, ולקמן קאי בא"י שלא הוכשר ע"פ ע"א ולא מהני ערעור הבעל רק מתקון חכמים שיכול לטעון מזוייף, אבל היכא דעיקר הכשירו ע"י ע"א מהני נמי ערעור חד לבטל עדות הראשון דאוקי חד לבהדי חד, לכן לקמן לרבא דס"ל משום קיום נמי פריך ליה בהאי לישנא, והיינו כיון שעכ"פ צריך עדות השליח א"כ אין שייך להאמין לבעל טפי מלאחר שעכ"פ נתקיים ע"י השליח, רק מטעם אוקי חד לבהדי חד לא שייך לאלומי כח השליח מכח הבעל, עי"ש:

ועפ"ז איפשר יובנו ג"כ דברי רש"י שפירש מידק דייק שברצון מגרשה ולא יבא ויערער וא"נ מערער אינו נאמן, וצריך טעם דמ"מ מאי מהני דיוק של השליח אם הוא מכחיש ואומר שמ"מ לא היה לשמה, אלא נראה דרש"י ס"ל דנהי דאמרינן אוקי חד לבהדי חד, מ"מ איפשר לומר דמ"מ כיון דסתם ספרי דדייני בקיאין א"כ אפי' תימא אוקי חד לבהדי חד לא איכפת לן בדברי הבעל דמן התורה כשר גמור הוא ולא מהני ערעור הבעל, א"כ י"ל דאוקמוה אדאורייתא, אלא דהמקשה ס"ל כיון דעיקר טעמא משום ערעור הבעל וכמ"ש התוס' לעיל ומדינא אין לחוש כלל לשלא לשמה, א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ולא אוקמוה אדאורייתא מעיקרא, וע"כ שלא יצא שם לעז על הגט, א"כ בחד נמי איכא האי לעז אם לא נכשירו עפ"י מה שהוא מעיקר הדין, וע"כ אין מכשירין אותו משום לעז, א"כ באתא בעל ומערער נמי נשאר הלעז דה"ל חד לגבי חד וא"כ אין תועלת בתקנה, וא"כ או לא ליצטרכו כלל בפני נכתב או ליבעי תרי, ומשני דמידק דייק א"כ לא שכיח ערעור, ואי נמי מערער אוקמוה אדינא דלא חיישינן כלל לשלא לשמה ותיקנו בזה טובא דלא שכיח שיבא לידי לעז, וכן לקמן לענין קיום איתא להאי לישנא והיינו כיון דקיום שטרות דרבנן לא חיישינן לזיוף רק כשמערער הבעל והיה צריך קיום לא שייך להכשירו ע"פ ע"א בהכחשת הבעל דאוקי חד לגבי חד שהרי לא נכשר רק ע"פ ע"א, ומשני נמי מידק דייק ולא יהיה ערעור וכשיהיה ערעור אוקמוה אדאורייתא משום עיגונא, כן נ"ל ודוק היטב:

בתוס' ד"ה חד כו' וא"ת א"כ מאי ס"ד דמהני כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דגם למאי דמסקו התוס' דלא פסיל ליה ממש נמי תיקשי ליה מה הועילו בתקנתן, כיון דמעיקרא נמי מדינא היה כשר דמשום לעז לא מיפסל וא"כ מה הועילו, ונראה דהתוס' לא קשיא להו כלל ארבה דטעמא משום לשמה, א"כ י"ל דכשיערער דנכתב שלא לשמה, דהא פשיטא שיתחזק הלעז יותר להאמין לבעל אם לא יעיד השליח שנכתב לשמה שאם לא יעיד ודאי יותר יהיו ניכרין דברי הבעל לאמת, וכיון שהצריכו לעדות השליח ומיפסל בשלא העיד, א"כ כשיערער הבעל מ"מ יש לפוסלו, דמ"מ איכא לעז כיון דבלא העיד השליח איפשר לחוש להך חששא דרבנן הוא דאצרוך, אבל לרבא קשיא להו שפיר כיון דטעמא משום קיום מה תועלת בעדות השליח, אם לא יערער כשר ואם יערער לא מהני עדות השליח כיון דפסיל ליה ממש וא"כ לא היה לו להצריך בפנ"כ כלל, ואין לומר דמ"מ ניחא לן טפי שיאמר בפנ"כ כדי שלא יוחזק כ"כ למזויף דהא ע"כ אנן לא חיישינן לזיוף כלל, דאי חיישינן גם בא"י יצטרך בפנ"כ שמא הוא מזוייף באמת וע"כ לא חיישינן לזיוף רק ללעז בעלמא, א"כ קשיא מה הועילו, אבל אי טעמא משום לשמה י"ל דמ"מ כיון דהוה חששא גם לדידן, נהי דבלא ערעור הבעל לא מחזקינן הלעז מ"מ טפי ניחא כשאומר בפנ"כ שמעיד בפירוש שלשמה נכתב משא"כ בא"י דלא שייך כלל חששא דשלא לשמה, אבל לרבא כי היכי דבא"י לא חששו לזיוף א"כ גם בח"ל לא שייך לחוש לזיוף ואינו אלא משום ערעור מתוך שידע שלא תמצא עדי קיום בקל וא"כ קשיא מאי הועילו, אבל למאי דמסקי דלא מהני ערעור הבעל פשיטא דהועילו טובא בתיקון בפני נכתב דהא אפי' בא"י פסול ביש עוררין:

מיהו נלענ"ד ליישב קושיית התוס' דבלא"ה קשה לרבא דצריך בפני נכתב משום איחלופי וכן לרבה הכא בפני, א"כ קשה בא"י אמאי א"צ לומר בפני נכתב הא שייך איחלופי דלימא שלא בפניו לא טענינן מזוייף גם בשטרות, וצ"ל דאחר שתיקנו בח"ל בפנ"כ א"כ ע"כ לכך תיקנו דלא ליתי לאיחלופי, א"כ ממילא ליכא חשש איחלופי דמידעו ידעי דבח"ל תיקנו בפנ"כ משום דלא ליחלוף בקיום שטרות בע"א, וא"כ שפיר י"ל אפי' יועיל ערעור הבעל צריך תקון בפנ"ח דלא ליחלוף בקיום שטרות שאם