גרש ירחים קלח

שם תנן התם השביעית משמטת את המלוה בין בשטר ובין שלא בשטר. לכאורה הוי זו וא"צ לומר זו, ועיין תוי"ט, ונראה לומר דקשיא ליה למה חשש הלל שנמנעו מלהלוות פן תשמיטנו שביעית הא קיי"ל בהלוהו לעשר שנים אינו משמט וה"ה פחות ומטעם דלא שייך לא יגוש שאין יכול לתובעו תוך זמנו וכדאיתא בסימן ס"ז, וא"כ מה יש לו לירא מן השמיטה הא יכול לעשות כשקרבה שנת השמיטה שאינה משמטת אלא בסופה אז כשיראה שיש לו לחוש שהלוה ישמט עצמו ירחיב לו זמן ימים אחדים עד אחר השמיטה, ותו לא שייך לא יגוש, דמה לי קבע לו זמן בשעת הלוואה או הרחיב לו זמן אח"כ סוף סוף כשהרחיב לו הזמן אין בידו לנוגשו קודם שיגיע הזמן ולא תשמיטהו שביעית, ועפ"ז איפשר לומר לפמ"ש בירושלמי דבחוב שבשטר לא מהני מחילה, א"כ י"ל ה"ה הרחבת זמן לא מהני בחוב שבשטר דהא הרחבת זמן נמי הוי כמחילה ולא מהני בשטר, ועפ"ז איפשר דלהכי מוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט כיון שמסרם לב"ד הרי הוא אין יכול לנוגשו ולתובעו דהוי כהרחיב לו זמן אלא דבשטר לא מהני מחילה, וכבר כתב הש"ך בסימן ס"ו ובסימן רמ"א דלא תיקשי לירושלמי ממוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול דמהני מחילה בשטר וכתב לחלק כיון שאין השט"ח בידו, א"כ במוסר שטרותיו שאין השטר בידו שפיר מהני מה שמרחיב לו הזמן שלא יתבענו בעצמו, לכן מהני במסירת שטרותיו לב"ד שקיבל עליו שלא לתובעו ע"י מסירת שטרותיו לכן אינו בלא יגוש, ועפ"ז יש ליישב פירש"י במכות דף ג' דפריך ממתני' דאומדין כמה רוצה ליתן בין נותן לו עכשיו לעשר שנים ופריך כולהו בעי שלומי ומשני במוסר שטרותיו ופירש"י היינו פרוזבול והתוס' הקשו דשני דברים הם, ונראה דודאי מודה רש"י דמוסר הוא מן התורה והיינו מסירה ממש ופרוזבול שלא מסר שטרותיו רק כותב מוסרני הוא מתקנת הלל שיהיה כמוסר אף שהשטר בידו ויכול לנוגשו בעצמו דמחילה לא מהני כשהשטר בידו, ומה שהכריח לרש"י לזה היינו משום דמעיקרא דקושיא כולהו בעי שלומי ומאי קושיא הוא אטו לא ידע תקנת הלל שיוכל לכתוב פרוזבול ולא הפסידוהו כלום רק הזמן וע"כ הוא בכלל שינויא דש"ס במוסר שטרותיו והיינו דפרוזבול נמי מטעם מוסר שטרותיו הוא רק שהקילו אף שהשטרות תחת ידו יהיו כמסורים, ולא נתכוין רש"י רק שמוסר שטרותיו הוא פרוזבול, דלהכי לא משני בפרוזבול דהיינו הך לפי תיקון חכמים שא"צ למסור דבדיבורא כמסורין דמי, מיהו בחוב על פה קשה הא יכול למחול בדברים בעלמא, וצ"ל דלא מהני קביעות זמן רק בתחילת הלוואה דלא עבוד הזמן בשביל שלא תשמיטהו שביעית, אבל במרחיב זמן כדי שלא ישמט לא מהני, וא"כ י"ל דקמ"ל לא מיבעיא בשטר משמט אע"פ שמסתמא מרחיב לו זמן ימים אחדים אילו היה מועיל ובשטר לא מהני מחילה אלא אפי' ע"פ לא מהני, וא"ש ודו"ק, ועמ"ש לקמן בפירש"י ד"ה דתפסי להו בי דינא דמשמע דמוסר מטעם הפקר ב"ד, מיהו לפמ"ש הר"י קורקוס על מ"ש הרמב"ם בהתנה שלא יתבענו בשביעית משמט מכל מקום וכתב הטעם כיון שבבא לצאת ידי שמים חייב ואי תפס מהני, א"כ מרחיב לו זמן בפה מלא ודאי אפי' תפס צריך להחזיר, א"כ קשה לעולם יעשה כן להרחיב לו זמן על ימים אחדים, מיהו לדעת הרא"ש דס"ל שכל השנה אין יכול לנוגשו ובסוף משמט לגמרי, א"כ י"ל דלא אהני ליה הרחבת הזמן שכבר התחילה השמיטה לשמט ובלא"ה לא יוכל לנוגשו א"כ לא מהני ליה רק שירחיב לו זמן קודם שהחל שנת השמיטה ובשביל זה נמנעו להלוות שלא יצטרך להמתין שנה שלימה אם יקבע לו זמן, אבל לדעת הרמב"ם קשה הרי יוכל להרחיב לו זמן, ולמאי דפרישית לעיל בריש שמעתין שהיו מלוין זה כנגד זה א"כ לא יוכל להרחיב לו זמן וא"ש, ודוק היטב, וצ"ע אם מרחיב לו הזמן קודם סוף שביעית להרמב"ם אם דומה להלוהו לזמן כיון דבדברים נמחל הזמן, והירושלמי גם בשטר אינו מוסכם שלא יועיל מחילה והרחבת זמן, וצ"ע טובא בזה:

שם ר' יוחנן וריש לקיש כו'. אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט וקשיא לי טובא א"כ למה נמנעו מלהלוות הא אמרינן בעלמא אחריות ט"ס דלא שדי אינש זוזי בכדי אלמא דהמלוין דעתן דוקא שיהיה להם אחריות נכסים א"כ מסתמא כל אחד מלוה בשטר ויכתוב אחריות נכסים ולא יצטרך פרוזבול כלל, ואע"ג שיהיו גם מלוין בלא שטר טורח פרוזבול ל"ל יתקן שילוו בשטר שיש בו אחריות נכסים, וכ"ש לדברי הירושלמי דאפי' אי אמרינן אחריות ט"ס אינו משמט שא"צ תיקון פרוזבול כלל, ואין לומר דאחריות לא מהני רק ביש לו נכסים ועשה תקנה לאותן שאין להם נכסים, דהא התוס' כתבו לעיל שלא תיקן פרוזבול רק ביש לו קרקע אבל באין לו קרקע לא שכיח להלוות א"כ מי שירא שיופקע חובו לא יועיל תקנת פרוזבול דסוף סוף לא ילונו אם אין לו קרקעות, ואיפשר לסייע מכאן לדעת הגאונים דס"ל דמלוה על פה מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר כדאיתא בח"מ סי' ק"ד, והשתא י"ל דודאי אף שהיו קרקעות ללוה ירא להלוות פן חייב מלוה על פה מוקדם דמלוה ע"פ לית לה קלא ויבא המלוה ע"פ ויגבה הקרקעות קודם שביעית ואז לא יועיל לו האחריות כיון שלא ישארו הנכסים ללוה בשביעית ותשמטנו שביעית, אבל כי תיקנו פרוזבול שעכ"פ חיוב על הלוה לשלם לא ימנע מספיקא דמלוה ע"פ דאפי' יהיה מלוה על פה מוקדם אינו ברור שלא יגבה כשיהיה ללוה מטלטלין או קרקעות שיקנה, ולפ"ז איפשר דרב ושמואל לשיטתייהו דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא מוכח דמשמט אפי' שטר שיש בו אחריות דאל"כ ל"ל תקנת פרוזבול, ואין לומר דירא ממלוה ע"פ מוקדם דהא טעמייהו דהני פוסקים משום דשיעבודא דאורייתא, וא"כ למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא מלוה בשטר קודם ול"ל תקנת פרוזבול וע"כ גם שטר משמט, ורבי יוחנן וריש לקיש לשיטתייהו דסבירא להו שיעבודא דאורייתא שפיר י"ל דבשטר אינו משמט, ולא תיקשי תקנת הלל ל"ל ילוה בשטר די"ל דירא ממלוה ע"פ מוקדם ודו"ק:

ודברי התוס' בשבועות דף ל"ז ע"ב דכתבו הא דמלוה על פה משמט היינו במחל השיעבוד תמוהים דא"כ אפי' בשטר נמי, וצ"ל דקאי אדין תורה אבל אחר שהפקיעו השיעבוד לא הוי שיעבוד במלוה ע"פ, מ"מ קשה הכתוב שאמר השמר לך הא מן התורה אפי' מלוה על פה אינו משמט, וצ"ל דוקא בלית ליה קרקע, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה שטר שיש בו אחריות כו' הא דאמרינן לעיל כו' דאונס קנס כו' אע"ג כו' גבי ממשעבדי כו' מ"מ אלים טפי כו' עכ"ל. כבר כתבתי דבירושלמי לא משמע כן דס"ל אפי' אי אחריות ט"ס אינו משמט, וליישב קושיית התוס' י"ל דכולהו מיירי באין לו קרקע, ואע"ג דבכתובה כתבו התוס' בכמה דוכתי דאפי' מיניה לא גבי רק מקרקע י"ל דנ"מ באין לו קרקע בשביעית דאם משמטת אפילו קנה קרקע אח"כ לא גביא משא"כ אי אינו משמט שפיר גביא, ובהכי ניחא דהרמב"ם פסק בסיים לו שדה אינו משמט, וקשה מנ"ל הא הך ברייתא מסיק דב"ש היא, ולפ"ז ניחא דס"ל כהירושלמי דמתני' בשטר איירי סתם שטר דאמרינן אחריות ט"ס, והשתא כיון דחזינן במתני' דאיכפל לכתוב רבותא דבשטר משמט אע"ג דאחריות ט"ס ולא נקט רבותא טפי דאפי' בסיים משמט דהא ברייתא נמי לרבותא נקט סיים, אלא ודאי בסיים לכ"ע אינו משמט ודו"ק:

בפירש"י ד"ה נעשה מעשה להוציא ממונו בידים עכ"ל. משמע דדוקא להוציא ממונו לא עבדינן מעשה, לפי זה אם תפס המלוה משל לוה בשטר שיש בו אחריות משמע שאין הלוה יכול להוציא ממנו, וכן משמע כיון דלא ברור לר' יוחנן א"כ מידי ספיקא לא נפקא, ולפי דעת הש"ך מהני תפיסה בספיקא דדינא, ועיין בש"ך סוף הלכות רבית דאפי' ברבית דאיסורא מהני תפיסה, עיין מ"ש שם בחידושי להלכות רבית:

ולכאורה נראה בכל ספיקא דדינא דמהני תפיסה בעדים לא משמטא שביעית דהא אין יכול לנוגשו, אלא דממה שכתב הר"י קורקוס על הרמב"ם שכתב בהתנה עמו שלא יתבענו חוב זה בשביעית משמט וכתב הטעם כיון דאי תפס לא מפקינן מיניה שייך ביה לא יגוש משמע משום תפיסה נמי שייך לא יגוש, עיין לעיל דף י"ט בכתב ע"ג כתב פסק הרמב"ם בפי"א משבת כר' יוחנן אע"פ שאמר ג"כ מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה וכאן פסק דבשטר משמט ג"כ, ועמ"ש שם, ודו"ק וצ"ע:

שם ד"ה דתפסי להו בי דינא והפקירן הפקר וגבי מלוה לא קרינן ביה לא יגוש עכ"ל. לכאורה ארכביה אתרי ריכשי כיון דטעמא משום הפקר ב"ד ל"ל הטעם דגבי מלוה לא קרינן ביה לא יגוש, ולעיל ד"ה רבא בדף הקדום לא נתן טעם דבי דינא קתבעי ליה, ומזה נראה דגם רש"י ס"ל דפרוזבול ומוסר שטרותיו שני דברים הם אלא דמשמע ליה דאי איפשר שיהיה מוסר שטרותיו מן התורה דבאיזה כח יתבעו הב"ד רק בכח המלוה ומי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח משוי כדפרישית לעיל דף הקדום, אלא דקשיא ליה אמאי מקשינן לעיל אתקנת הלל ולא אמוסר שטרותיו דלא מהני ג"כ מן התורה, לכן ס"ל לרש"י דפשיטא דאביי נמי מודה דהפקר ב"ד הפקר, ולא קשיא ליה אמוסר שטרותיו דשפיר י"ל מטעם הפקר ב"ד, מיהו בפרוזבול שאינו מוסר השטרות כלל רק כותב מוסרני ואיהו גופיה קתבע ליה לא היה לו להלל לתקן שיעבור המלוה על לא יגוש נגד הכתוב בתורה, לכן ס"ל לאביי דבהא לא הוה ליה לסמוך על הפקר ב"ד, ורבא ס"ל גם בהא הפקר ב"ד שהמלוה יתבענו ואינו תובע החוב רק שהפקירו נכסי הלוה, ותקינו פרוזבול שיהיה בדיבור בעלמא נקרא מוסר שטרותיו והיינו דפירש"י במכות מוסר שטרותיו היינו פרוזבול לפי תיקון הלל הכל חד, כנ"ל בפירש"י ודו"ק:

בגמרא א אמר ליה אביי אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו כו'. ויש לדקדק היכי מדמי תפיסת מטלטלין דיצאו מרשות הלוה בתפיסה דהא קיי"ל בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואילו בקרקע בממון שיכול להוציאו בדיינין יכול להקדישו כדאיתא בב"מ דף ו' ובב"ק דף ע', וא"כ איך מדמי תפיסה דקרקע למטלטלין, וי"ל דמ"מ באינו כופר כגון בפקדון הוי ברשות בעלים כמ"ש התוס' שם, א"כ גם כאן במשכון הוא ברשות בעלים שאינו כופר לו כלום רק שיכול לתבוע חובו והדר ה"ל בלא יגוש דלא יכול לתפוס המשכון רק לתבוע החוב, ואי לא קני ליה